בחירות בעולם: ניו-זילנד, יפן

בחרנו הפעם לסקור שתי מערכות בחירות שנערכו לאחרונה. ייחודן בכך ששתיהן באו לאחר רפורמה בשיטת הבחירות, אולם הן נבדלות ביעדי הרפורמה - כלומר, במערכת המפלגתית הרצויה.

ניו-זילנד 

ביום 12 באוקטובר 1996 נערכו לראשונה הבחירות לפרלמנט הניו-זילנדי בשיטה היחסית. זאת לאחר שנים ארוכות בהן פעלה במדינה שיטה רובית (בדומה לבריטניה). אזרחי המדינה מאסו בפוליטיקה הדו-מפלגתית, ובמשאלי עם שנערכו ב-1992 וב-1993 הצביעו בעד שינוי השיט.
ניו-זילנד התפרסמה בשנים האחרונות ברפורמות המקיפות שערכה בממשל. אך בעוד מדינות אחרות מבקשות לחקות את הדוגמה שיצרה, אזרחי ניו-זילנד לא קיבלו בעין יפה את הגזירות הכלכליות וחוסר ההיענות של הממשל לצורכיהם. הם ראו בשיטת הבחירות הרובית מקור לצרה, המעלה לשלטון מפלגות שאינן מייצגות נאמנה את הציבור (השיטה הרובית אכן יכולה ליצור מצב בו המפלגה שזוכה בשיעור הגבוה ביותר של קולות הבוחרים איננה זוכה במספר מושבים הולם בפרלמנט בשל ההטיה הקיימת במבנה השיטה הרובי-חד-נציגי).

החלופה שנבחרה במשאל-העם - שיטה יחסית עם ייצוג מעורב - בנויה על המודל הגרמני. מספר חברי הפרלמנט הוגדל מ-99 ל-120 (לאוכלוסיה של כ-4 מיליון); מתוכם 65 נבחרים במחוזות חד-נציגיים (כולל חמישה מחוזות מיוחדים שבוחרים בהם מי שמזדהים כבני המיעוט המאורי וצאצאיהם), ו-55 נוספים מתוך רשימות מפלגתיות הבוחרים מצביעים למועמד במחוז ולמפלגה המועדפת עליהם. חלוקת הנציגים בפרלמנט נעשית בהתאם להישגיהן היחסיים של הרשימות המפלגתיות (המושבים מאוישים תחילה בחברי המפלגה שנבחרו במחוזות, ואת יתר הרשימה משלמים מהרשימה הארצית). אחוז החסימה נקבע ל-5% בבחירות הרשימתיות או לניצחון במחוז אחד.

בבחירות באוקטובר האחרון השתתפו 28 מפלגות (חלקן בבריתות בין-מפלגתיות), מתוכן שש עברו את אחוז החסימה ונכנסו לפרלמנט. שתי המפלגות הגדולות, המפלגה הלאומית ומפלגת הלייבור - זכו ב-44 ו-37 מושבים (בהתאמה), כשמפלגת מרכז עם נטיות אנטי-אסייתיות - 'ניו-זילנד תחילה' - מהווה את לשון המאזניים עם 17 מושבים. שלוש המפלגות האחרות: איחוד ליברלי - סוציאל-דמוקרטי - ירוק שזכה ב-13 מושבים; מפלגה הדוגלת בהמשך הרפורמות של שנות ה-80 לכיוון שוק חופשי, שזכתה ב-8 מושבים; ומפלגת 'ניו-זילנד המאוחדת'' שזכתה במושב אחד.

לאחר חודשיים של משא ומתן הצליח ג'ים בולגר, מנהיג המפלגה הלאומית, לצרף את 'ניו-זילנד תחילה' לקואליציה ולממשלה בראשותו. הממשלה החדשה תמשיך במגמת ההפרטה של הממשלה הקודמת (גם היא בראשות בולגר), אך תגדיל תקציבים חברתיים. היות ולמנהיג 'ניו-זילנד תחילה', וינסטון פיטרס, אין מוניטין של אמינות, הפרשנים צופים לממשלה החדשה עתיד בעייתי.

יפן

 להבדיל מניו-זילנד, מטרת הרפורמה האלקטורלית ביפן הייתה ליצור מערכת דו-מפלגתית, כאלטרנטיבה למערכת שהתפתחה מאז סוף מלחמת העולם השנייה ומורכבת ממפלגה דומיננטית בימין - המפלגה הליבראל-דמוקרטית (LDP), גוש שמאל שהתחזק ונחלש לסירוגין, וביניהם שורה של מפלגות קטנות.

הדייט (הפרלמנט היפני) מורכב משני בתים, כשהתחתון (Shuglin) נבחר מחדש כל ארבע שנים. עד לבחירות ביום 20באוקטובר 1996 נבחרו 511 חברי הבית ב-129 מחוזות רב-נציגיים (בני 6-2 מועמדים). כתוצאה מכך, התמודדו לא פעם מועמדים שונים ב-LDP זה מול זה באותו מחוז, תוך השקעת סכומים אדירים במימון הבחירות ונטייה להעדיף אינטרסים של המחוז (או גורמים מסוימים במחוז) על אחדות מפלגתית בפרלמנט. המפלגה הדומיננטית הייתה למעשה צירוף של סיעות שהתחרו זו בזו על משאבים ותפקידים, ובה בעת התנגדו לתכניות רפורמה שיש בהן כדי לפגוע במועמדה הדומיננטי של המפלגה.

נקודת השבר באה בשנת 1993, כששתי סיעות פרשו מה-LDP, הרכיבו קואליציה שכללה את כל המפלגות מן הימין המתון ועד לשמאל המתון, והביאו להפלת הממשלה ולבחירות חדשות. בבחירות, שהתמקדו ברפורמות האלקטורליות, התמודדו הסיעות הפורשות כמפלגות חדשות ובפעם הראשונה מזה 38 שנה לא השיגה ה-LDP רוב בבית התחתון. ה-LDP נותרה אמנם המפלגה הגדולה ביותר (223 מושבים מתוך 511), אך לא עלה בידה להקים קואליציה, וזאת הוקמה על-ידי מפלגות המרכז הקטנות יחד עם המפלגה הסוציאליסטית. הממשלה שהורכבה בראשות הוסוקאווה, העבירה בסוף 1993 (בתמיכת ה-LDP) סדרה של רפורמות בשיטת הבחירות והליכי מימון המועמדים. לפי השיטה החדשה הוקטן מספר חברי בית הנבחרים מ-511 ל-500, מתוכם 300 נבחרים בשיטה רובית במחוזות חד-נציגיים (בדומה לשיטה הבריטית), ו-200 נבחרים ב-11 בלוקים אזוריים בשיטה יחסית-רשימתית. האזרח נדרש לבחור במועמד במחוז ובמפלגה.

משנת 1993 עד 1995 עלו ונפלו שני ראשי ממשלה. בשנת 1995 חברו יחד ה-LDP והמפלגה הסוציאליסטית משני צדי המפה הפוליטית בקואליציה ראשונה מסוגה, הפילו את הממשלה והקימו ממשלה חדשה בראשות מוראיאמה הסוציאליסטי. ממשלה זאת החזיקה מעמד עד תחילת 1996, כשמוראיאמה התפטר. מנהיג ה-LDP, האשימוטו, התמנה לראשות הממשלה וחתם למעשה תקופה יוצאת דופן בהיסטוריה הפוליטית של יפן.

בספטמבר השנה פיזר האשימוטו את הפרלמנט והכריז על בחירות חדשות, בהנחה שהמהלך יביא לחיזוק ה-LDP, שקרנה עלתה שוב בציבור. הבחירות שנערכו ב-20 באוקטובר אכן הגדילו את כוחה של מפלגתו (239 מושבים מתוך 500), אך עדיין לא מספיק להשגת רוב מוחלט בפרלמנט. המפלגה השנייה בגודלה, מפלגת שינשינטו בראשות אוזאווה (המבוססת על מפלגות הרפורמה שהפילו את ה-LDP בשנת 1993) איבדה מכוחה (מ-160 ל-156), ורחוקה מלהוות משקל נגד ל-LDP. המפלגה הקומוניסטית הגדילה מספר נציגיה בבית, ועלתה מ-15 ל-26 מושבים, בעיקר על חשבון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (לשעבר סוציאליסטית).
כיום, האשימוטו מחזיק בשלטון עם ממשלת מיעוט, הנתמכת על-ידי חברי פרלמנט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת סאקיגאקה וכן מספר חברי פרלמנט עצמאיים; זאת, תמורת הבטחות להעביר חוקים שעיקרם בצמצום הביורוקרטיה. חלוקת התפקידים בממשלה בין חברי מפלגת ה-LDP התנהלה כבימים עברו לפי גודלן ומעמדן של הסיעו השונות, ולא ניכר בינתיים שינוי מהותי בשיטה.

(הכתוב לעיל מבוסס על חומר עיתונאי מהארץ ומחו"ל, פרסומים אקדמיים ואתרי הבחירות באינטרנט.)