תקציר נייר לדיון: 'אשכול קהילות' - מדינה יהודית ודמוקרטית קווי מתאר ראשוניים

סעיף 1א.
בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי "חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". חוקי היסוד והפרשנויות השונות אשר ניתנו להם על ידי שופטים עליונים ואנשי אקדמיה ורוח שונים, העצימו את הדיון בשאלת יחסי הדת והמדינה בישראל. מטרת דיון קצר זה איננה לתת פירוש משפטי למשתמע מחוקי היסוד, אלא להציע קווי מתאר ראשוניים לגישה חדשה לסוגיה הרחבה של הדת והמדינה בישראל. להכרתי, יש הכרח אינטלקטואלי ופוליטי לנקוט בדרך חשיבה אשר תיצור, תעצב ותארגן מחדש את השאלות והבעיות הנובעות מצירוף המושגים 'יהודית ודמוקרטית'. יש צורך להציע שינוי בנקודת המבט על הסוגיה על-מנת לכונן מארג חדש של שאלות שתאפשרנה תשובות פוריות אינטלקטואלית וישימות פוליטית.

המצב הפוליטי הנוכחי מתאפיין בכך שכל קבוצה אידאולוגית כמו ציונות ליברלית או סוציאליסטית, או קבוצה אורגנית כמו קבוצות דתיות או אתניות, איננה מוותרת על ניסיונה המעשי והעקרוני לעצב את אופי המדינה כולה על פי חזונה התרבותי/דתי הפרטיקולרי - חזון הנוגד בהיבטים רבים את האידאולוגיות המתחרות והמוציאות זו את זו. למרות שמשך השלטון של קואליציה פוליטית מותנה בבחירות ונתון למהפכים, הרי מהפכים אלה אינם מתורגמים אחד לאחד למהפכים תרבותיים, דתיים או חברתיים. קואליציות זמניות מסוגלות להכתיב כיוונים תרבותיים, דתיים וחברתיים הרבה מעבר למשך קיומן הלגיטימי. בין בחירות לבחירות אין חזרה ל'מצב אפס'. ההצעה הנוכחית שואפת להתוות דרך לבניית כליםלניהול חברה בקונפליקטים בלתי פתירים, ולהציע מערכת עבודה המאפשרת לביטויים תרבותיים שונים התבססות ופריחה רבה יותר מאשר במצב הנוכחי. מערכת עבודה הדורשת ויתור טקטי על רצונות להגשמה טוטלית באמצעות מוסדות השלטון. כל קבוצה פוליטית-תרבותית מתבקשת לשנות את דפוסי המאבק הפוליטי הנוכחי, ולעבור למערכת של 'שוק חפשי של אופציות תרבותיות'. מקור ההסכמה לשינוי נובע מתוך הראיה כי במערכת החדשה גדל הסיכוי לפריחה ולהגדלת עצמתה של הקבוצה. קבלת 'חוקי המשחק' היא פרגמטית ולא בהכרח מטאפיזית. מהם חוקיו של 'שוק' זה? מהו תפקיד מוסדות המדינה בניהולו? מה יעלה בגורל האופי היהודי/דמוקרטי של המדינה? על כך ננסה להשיב בתמציתיות רבה להלן.

שתי הנחות יסוד עומדות בתשתית ההצעה: (א) מדינת ישראל איננה יחידת קהילה אחת, גם לא יחידה של קהילת רוב אשר בתוכה קהילות מיעוטים. מדינת ישראל מאגדת בתוכה קהילות רבות ושונות - גם כאשר מדובר בציבור היהודי, ולכן היא מורכבת כ'אשכול קהילות'. (ב) זהות מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיתשאובה מלמטה למעלה, ולא מוטלת מלמעלה על ידי מוסדות המדינה. יחד עם זאת, על המדינה להיות ערבה לפיתוח ושימור של אופציות החיים השונות המצויות בה ואלו החדשות המתפתחות בתוכה.

מהי קהילה ומהו אשכול קהילות? בביסוס גישה זו אנו מצויים בלב הוויכוח בין תפיסות עולם קהילתיות לבין אלו האינדיבידואליסטיות. לדעתי אין לדרוש הכרעה לצד זה או אחר, אלא יש לפתח צורת תיאור חדשה של קהילה בעולם המודרני. המשמעות של המושג 'קהילה'הופכת לרחבה, ומראה המקום (reference) של המושג מגוון ונתון לשינויים. כלומר, מושג הקהילה מצביע על מגוון אובייקטים שונים. תיתכן קהילה אורגנית - החיה בתחום גאוגרפי מוגדר וההשתייכות אליה מקיפה את מרב ההיבטים של חיי היחיד. לעומתה, תיתכן הגדרה גמישה ומודולרית יותר של קהילה כ'אתר' אשר אליו מצטרף היחיד אד-הוק. ניתן לתאר מצב בו אזרח משתייך לקהילות שונות הממלאות פונקציות שונות, בהתאם לצרכיו ומאווייו האנושיים. מכיוון שקהילות מקבלות ביטויים משמעותיים פוליטית יותר מאשר ארגונים התנדבותיים כיום, עלינו להגדיר את הקריטריונים המהווים תנאי מספיק למעמד של התארגנות כקהילה, וכן את מידת האוטונומיה של הקהילות השונות - תרבותית ולעתים אף גאוגרפית. הגדרה זו הכרחית, מכיוון שחובה על המדינה לאפשר את קיומן של הקהילות ולתמוך בהן באופן פעיל. הקריטריונים להגדרת הזכויות, החובות וחלוקת ההון הציבורי לקהילות השונות, יובהרו וייקבעו בשיח מקצועי ופוליטי אשר תוצאותיו יתוו את קווי ההסדר המהווים את 'הנימים' המלכדים את 'האשכול' כפדרציה קהילתית. תהליך פוליטי זה חייב להיבנות על הסכמה על תנאי מינימום אשר יהוו בסיס להבטחת מעמדו וזכויותיו של היחיד כיחיד במדינה, ללא היזקקות לתיווך קהילתי. בנוסף, יש צורך להגיע להחלטה על הקריטריונים המהווים מינימום הכרחי של מיסוד הקשר בין היחיד לבין הקהילה/ קהילות, ובין הקהילות לבין עצמן.

שני עקרונות יסוד חייבים להנחות את תהליך ההסכמה: עקרון ההימנעות מנזק ועקרון האוטונומיה המוסרית האישית. עקרונות אלו הם דיאלקטיים ואינם ניתנים לרדוקציה. אלה עקרונות שאינם נותנים מנוח ושומרים על החיות של הדיון הציבורי. הראשון יכול לתפקד כשומר על השלמות הפנימית (integrity) של קהילות; השני מהווה עוגן לביצור זכויות היסוד של אדם כאדם. אחד מהביטויים של דיאלקטיקה זו היא ההנחה הפילוסופית שאוטונומיה מוסרית של היחיד אפשרית רק כאשר ישנו מגוון של אופציות של 'תפיסת הטוב האישי והחברתי'. כתוצאה מכך, הבטחת הקיום של 'אופציות מוסריות' מחייבת הבטחה של זכויות קהילתיות אשר מגבילות את זכויות הפרט בתוכן.

האתוסים של המדינה חייבים לנבוע מתוך התרבות האזרחית, ולא להיות מוטלים מקצה הפירמידה הפוליטית. מכיוון שרוב אזרחי ישראל הם יהודים, הרי המדינה נמצאת (על פי מודל זה) מורכבת ממגוון עשיר של 'אופציות חיים' יהודיות; אך לא רק יהודיות. אופייה היהודי של המדינה נובע מאופי אזרחיה. האם מדינת ישראל, כממשות או כרעיון, מסוגלת להעניק לקהילות עצמן (וליחידים) את האחריות על האתוסים? עצם העמדת השאלה מעורר את המורכבות העומדת בבסיס חייה של מדינת ישראל, שהוקמה מתוך אתוסים ציוניים שונים על מנת להגשימם. כתוצאה מכך, ניתן היה לחשוב כי האתוס הציוני לגווניו השונים והמדינה - חד הם. מיותר לציין כי הצעתי איננה עולה בקנה אחד עם מחשבה זו. המדינה היא אכן כלי להגשמת אידאלים של הטוב החברתי, אך אין היא כלי להגשמת 'הטוב החברתי האחד והיחידי', גם אם הושג בהסכמה פוליטית בנקודת זמן בהיסטוריה של המדינה. קיומו למעשה של פלורליזם באידאולוגיות במדינת ישראל מחייב, לדעתי, שינוי הגישה: מזו הבנויה על פשרות מתמידות על אופייה האידאולוגי של 'קצה הפירמידה השלטונית' המכתיבה את הבסיס, לזו הבנויה על התמודדות 'בבסיס הרחב' - בחברה האזרחית. כלומר, המגמה איננה להשאיר 'קצה פירמידה' מעומעם או בעל יכולת השתנות בהתאם להרכבים קואליציוניים אלו או אחרים, אלא לגבש מושג חדש של 'קצה ללא קדקוד אחד מבחינה ערכית' - קצה המורכב מקווים פרוצדוראליים ולא ערכיים. גישה זו מבטיחה את אפשרותו של 'שוק רעיונות' פתוח, מתחדש ומגוון, תחת ליכוד צורני של האופציות הערכיות השונות.

לסיום, ברצוני לאמר כי אין לחשוש מפרגמנטציה הולכת וגוברת אשר תפרק את החברה הישראלית מבפנים. נהפוך הוא - ההכרח במעורבות מתמדת של היחידים בחיי הקהילות ושל הקהילות בינן לבין עצמן מבטיח יצירת שפה משותפת ודפוסי התנהגות סובלניים בין הפרטים והקהילות בחברה; שפה המאחדת את החברה תוך שמירה על גווניה השונים, ומבטאת את האתוס של מדינת ישראל.