עצמאות לסקוטלנד ולווילס

תושבי שתי ארצות המהוות מזה שנים רבות חלק מבריטניה המאוחדת הביעו במהלך חודש ספטמבר תמיכה בקבלת מידת עצמאות ושלטון מקומי. ויכוח ציבורי קשה התעורר בבריטניה סביב שאלת השלכותיו של צעד זה. המחלוקת היא בשאלה אם מתן מידת אוטונומיה לחלקי המדינה יתרום לאיחודה או יפורר אותה.

במשאל עם שנערך בסקוטלנד (ב-11 בספטמבר 1997) תמך רוב של 74.3 אחוז בהקמת פרלמנט עצמאי, לאחר כמעט שלוש מאות שנות איחוד עם אנגליה (מאז 1707) 63.5% אחוז דגלו בהסמכת הפרלמנט להטיל מסים באופן עצמאי. שיעור ההצבעה (כ-60 אחוז) היה גבוה מהמצופה, ועצמת התמיכה הפתיעה גם את התומכים ברעיון. בנוסף למערכות החינוך והמשפט העצמאיות שמקיימת סקוטלנד גם היום, יזכה הפרלמנט בסמכויות חקיקה בתחומי החינוך, החקיקה הפלילית, הבריאות, התחבורה והעניינים המקומיים. התמיכה הוולשית ברעיון העברת הסמכויות הייתה הרבה פחות החלטית. ב-18 בספטמבר 1997, יום המשאל, היה שיעור ההצבעה נמוך (50.1 אחוז), והתפלגות הקולות צמודה. 50.3% אחוז תמכו ברעיון, 49.7 אחוז התנגדו (רוב דחוק של 0.6 אחוז). ויילס סופחה לאנגליה בשנת 1536, ונעדרה אסיפה משלה כבר מהמאה החמש-עזרה. השאלה שהועמדה למשאל העם הייתה האם להקים אסיפה בת 60 מושבים, בעלת סמכויות בענייני חינוך, בריאות, דיור וחקלאות. לא הוצעו לוולשים סמכויות מיסוי או חקיקה. גם הצעה חלקית זאת עומדת כעת בסימן שאלה: לאור אי תמיכתו של חלק גדול מהאוכלוסייה, ספק אם תועבר החקיקה הנדרשת בפרלמנט הבריטי. ראש הממשלה טוני בלייר, כמו גם הסוציאל-דמוקרטיים הסקוטיים ואנשי לייבור נוספים, מאמינים שהעברת הסמכויות תחזק את האיחוד הבריטי ואת נאמנות סקוטלנד וויילס כלפיו. לעומתם, אנשי המפלגה השמרנית (המצויים במיעוט במדינות אלה מזה שנים רבות) חוששים שהתוצאה תהיה הרס האיחוד הבריטי. לפקודת מבט זו שותפות גם המפלגות הלאומניות בשתי המדינות - המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) ומפלגת פלאיד סימרו הוולשית. אלה תמכו בהעברת הסמכויות מתוך אמונה שזהו צעד בדרך לעצמאות.

ישנן עדויות התומכות בכל אחת מן העמדות. מצד אחד, המפלגות הלאומניות הן במיעוט בשתי המדינות: ל-SNP 22 אחוז מהקולות הסקוטיים, ולפלאיד סימרו עוד פחות - 10 אחוזים מהקולות הוולשים. הרוב המוחץ במדינות אלה תומך בלייבור. כמו כן, לא נראה שאזרחי סקוטלנד וויילס חשים צורך עז בצבא משלהם, שגרירויות עצמאיות, מטבע נפרד, ושאר סממני עצמאות מלאה.

מנגד, עולה השאלה מה יקרה בשעת סכסוך בין אחד הפרלמנטים לבין בריטניה. קיים, למשל, פוטנציאל לבעיות בין בריטניה וסקוטלנד בשאלת התקציב.  סקוטלנד מקבלת כיום מהממשלה בעבור כל אזרח סקוטי תקציב הגבוה ב-25 אחוז מזה המוצא על כל אזרח אנגלי.. אם תרצה הממשלה הבריטית לקצץ בהוצאות ולהטיל חלק מגיוס ההון על הפרלמנט הסקוטי, עלולה להתעורר התמרמרות שתחזק את המפלגות הלאומיות. פוטנציאל נוסף לסכסוך יווצר במקרה של עליית רוב שמרני בפרלמנט הבריטי בעוד שהלייבור ישמור על רוב בסקוטלנד ובוויילס.
הניסיון האירופי מלמד שבמקרים רבים, הענקת מידה של ניהול עצמי ואוטונומיה לפלגים שונים באוכלוסייה מונעת פירוד ומגבירה את הלכידות הפנימית, ולא להפך.

ברוסיה, למשל, נותרה אוכלוסייה מגוונת מאוד מבחינה אתנית גם לאחר הענקת עצמאות ל-14 מרפובליקות ברית המועצות לשעבר. מתן מידה של אוטונומיה לכל קבוצה (כשהיוצאת מן הכלל, צ'צ'ניה, מחזקת את הכלל) תרם לשמירה על איחוד המדינה. גם גרמניה העניקה סמכויות רבות ל-16 המדינות (Lander) המרכיבות את הרפובליקה הפדרלית (בכללן 5 המדינות המזרח גרמניות שהצטרפו לאחר האיחוד). באמצעות ייצוגן בבונדסראט, הבית העליון של בית הנבחרים, השפעתן על התהליך הפוליטי רבה - עד כדי חסימת רפורמות שהממשלה המרכזי מבקש להנהיג. התוצאה היא שגרמניה שומרת על אחדות ו'שלום בית' למרות עבר מפואר של לאומיות וזהות שמפגינות מדינות כמו בווריה וסקסוניה.

אפילו צרפת - מדינה בעלת ריכוזיות גבוהה הודות לפועלם המשותף של לואי ה-14 ואחריו אנשי המהפכה - העניקה לאחרונה סמכויות תקציביות ל-22 אזורים. היתרונות בהענקת סמכויות נראות גם בהצלחת ממשלת צרפת להתמודד עם יסוד מרדני כמו האי קורסיקה, שכחמישית מתושביו לאומניים. 'ילד חורג' זה טופל על ידי שילוב מושכל של סבסוד ומתן דרגה של ממשל עצמי, שמנעו התנגשות בינו לבין הממשלה. ספרד העניקה מסמכויות רבות ל-17 אזורים מאז מותו של הגנרל פרנקו בשנת 1975. המיעוטים הבסקים והקטלנים בתוכה זכו לסמכויות נוספות. המדינה אכן שמרה על אחדותה והצליחה להימנע ממלחמת אזרחים או ממאבק עצמאות חריף, למרות פעילות של לאומנית בסקים, הזוכים ב-12 אחוז מהקולות המצביעים הבסקים.

יתרונות העברת הסמכויות מודגמים גם על דרך השלילה - על ידי הדוגמא הצ'צנית, אך בעיקר על ידי הדוגמה הטורקית. טורקיה מסרבית להעניק מידה כלשהי של עצמאות למיעוט הכורדי. פרצה בה מלחמת אזרחים, שהסתכמה במספר קרבנות גדול בהרבה מאשר במאבקים האיריים והבסקיים. יותר מ-27 אלף בני אדם נהרגו במהלך 13 שנות המלחמה בין הממשלה הטורקית לבין המורדים הכורדים. על פי הדוגמאות המתוארות לעיל, סביר להניח שאוטונומיה למיעוט הכורדית לא הייתה פוגעת באחדות טורקית, והייתה מונעת את שפיכות הדמים.

פנייה לתופעות בין-לאומיות, ההופכות את המדינה הלאומית למסגרת שאינה מתאימה עוד לטיפול בבעיות העידן המודרני, עשויה להבהיר את תרומת העברת הסמכויות להמשך קיום המסגרת הלאומית. מצד אחד, נושאים רבים מטופלים כיום ברמה על-לאומית - הכלכלה, למשל, מנוהלת באופן גלובלי, כמתואר על ידי פול קנדי בספרו על המאה ה-21. מנגד, אנו רואים תופעה של קיטוע תרבותי - כאשר זהות קהילתית חלקית משמעותית יותר לגבי מספר גובר והולך של אנשים מאשר הזהות הלאומית. לעתים מדובר בזהות מקומית של עיר או חבל ארץ - כפי שנראה מדרישת העצמאות של צפון איטליה. לעתים נתבעת עצמאות תרבותית - כדוגמת דוברי הצרפתית בחבל קוויבק שבקנדה. לעתים המגמה היא דתית או אתנית (לעתים קרובות קשה להבחין בין השניים, כשזהות דתית מזדהה עם זהות אתנית), כפי שראינו במלחמות האזרחים שקרעו את יוגוסלביה לשעבר - הסרבים מול הקרואטים.

בנסיבות אלה, ייתכן שהדרך היחידה לשמור על שלמות של מדינות ועל 'דו-קיום' בשלום היא השלמה עם מגמה זו, וכיבוד האוטונומיה של מסגרות הזדהות קטנות. המדינה הלאומית שאינה נותנת אפשרות ביטוי לזהויות השונות במסגרתה, תשלום מחיר כבד במונחי אחדות ושלווה.

* הנאמר לעיל מבוסס על חומר עיתונאי מהארץ ומחו"ל, ושואב מספרו של פול קנדי, אל המאה ה-21, תל-אביב: ספריית מעריב, תשנ"ג.