מבט משווה

חוק חופש המידע נתקבל בכנסת ב - 19 במאי 1998 

 

תהליך החקיקה

החוק, יסודו בהמלצות הועדה הציבורית לעניין חופש מידע, שמינה שר המשפטים דוד ליבאי, בראשות השופטת (בדימוס) ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן. הרקע למינוי הועדה היה שתי הצעות חוק פרטיות שהונחו על שולחן הכנסת ב- 1993, הצעות שביקשו לעגן במשפט הישראלי את זכות הציבור לדעת בדרך של חוק חופש מידע. הועדה הגישה את מסקנותיה ביולי 1995, והצעת החוק מטעם הממשלה הונחה על שולחן הכנסת לקריאה ראשונה ביוני 1997. כשנה לאחר מכן, במאי 1998, עבר החוק פה אחד בקריאה שניה ושלישית.

תוכן החוק

החוק קובע כי לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית. בכל רשות יהיה ממונה על מסירת מידע לציבור. נקבע כי המבקש אינו צריך לנמק את בקשתו. במקרה של דחיית הבקשה רשאי המבקש לעתור לבית המשפט המחוזי.   

הסייגים לחוק

לפי החוק הרשות אינה מחויבת למסור מידע אם הטיפול בבקשה מצריך השקעת משאבים בלתי סבירה, או אם עברו שבע שנים מעת שהמידע נוצר או נתקבל. ישנם סייגים נוספים לחיסיון מידע: בטחון המדינה והציבור, יחסי חוץ, או הגנה על שלומו ופרטיותו של אדם, מידע הנוגע לאכיפת החוק, להליכי חקירה או משפט. ניתן גם להטיל חיסיון במקרה שהמידע עלול לשבש את פעולת הרשות, מידע הנוגע להליכים פנימיים בזמן התגבשותם, וכן סודות מסחריים וכלכליים.
הסייגים לתחולת החוק עניינם בגופים שהוראות החוק אינן חלות עליהם, ביניהם: מערך המודיעין, השב"כ, המוסד, יחידות ביטחוניות, הועדה לאנרגיה אטומית ומרכזי מחקר גרעיניים, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר. שר המשפטים רשאי באישור ועדת חוק חוקה ומשפט ובהתייעצות עם השר הנוגע בדבר להוסיף גוף לרשימת הגופים שעליהם לא חל החוק.   

השלכות ועלויות

החוק, כפי שראינו משופע בסייגים, וזאת כנראה משום שמסירת המידע עלולה גם להיות בעלת השלכות שלילות. בחוק ישנם סייגים שתכליתם מניעת פגיעה אפשרית בצד שלישי, או פגיעה בפרטיותו של אדם בגין מסירת מידע. 
לפי הערכת הועדה הציבורית עלות החוק אמורה להגיע לכדי תוספת של כמה עשרות מיליוני שקלים, בנוסף על ההוצאה הממשלתית העקיפה לנושאים שונים של מידע לפני החלת החוק שעומדת על יותר ממיליארד ש"ח בשנה. על מנת להבטיח את מימוש החוק יהיה צורך בתוספת של כ- 220 משרות ברשויות הציבוריות, וכמובן תוספת של ציוד מחשוב, והקמת מאגרי מידע. יצוין כי אחת ההתנגדויות המרכזיות לחוק נבעה משיקולי עלותו הכלכלית הגבוהה.    

מבט משווה

בארצות דמוקרטיות רבות קיימת חקיקה המצביעה על מודעות ציבורית גבוהה לחופש הביטוי וחופש הגישה למידע. ניתן להבחין כי החוק הישראלי נחקק בהשראת חוקים אלה.

ארה"ב
בארה"ב נחקק חוק חופש המידע בשנת 1966. החוק מכיר בחופש הגישה למידע כזכות עצמאית. לפי החוק, לכל אדם יש זכות גישה למסמכים של רשויות הממשל הפדרלי, ללא צורך בנימוק הבקשה, אלא אם המסמכים חסויים לפי אחד מתשעת הסייגים לחוק. בין השאר הסייגים מתייחסים לחיסיון מטעמים של בטחון לאומי ומדיניות חוץ, סודות מסחריים ומידע עסקי פיננסי ופרטיותו של אדם.

קנדה
חוק הגישה למידע נחקק בקנדה בשנת 1982. החוק מקנה את זכות הגישה למסמכים ממשלתיים לאזרחי קנדה ולתושבי קבע. הזכות הוקנתה לגבי גופי ממשלתיים רבים פרט לחברות ממשלתיות, גופי פרלמנט ובתי המשפט.  לפי החוק, חובת הממשלה לפרסם ולהפיץ לאזרחים מדריך שימושי לחוק. במידה ונמנע מאדם מידע כלשהו הוא רשאי להגיש תביעה לבית משפט פדרלי, כאשר נטל ההוכחה הוא על הרשות. גם בחוק הקנדי ישנם סייגים לגילוי המידע המתייחסים בעיקר להגנה על האינטרסים של המדינה.

אוסטרליה
באוסטרליה נחקק חוק חופש המידע בשנת 1982, בעקבות לחץ ציבורי לחקיקתו. תכלית החוק כפי שהוגדרה היא ליצור זכות כללית לגישה למידע שבמסמכים שבחזקת הרשות הציבורית, בכפוף לחריגים וסייגים הנחוצים להגנת האינטרסים של הציבור והפרט ועניינים עסקיים. תחולת החוק היא על כל משרדי הממשלה והרשויות הסטטוטוריות , כולל חברות ממשלתיות. החוק אינו חל על רשויות בטחון ומודיעין וגופי מסחריים בשוק הפרטי. גם בחוק זה מופיעים סייגים דומים לחוקים במדינות אחרות. ניתן לערער על אי מסירת מידע בפני אומבודסמן, טריבונל מנהלי לערעור או פנייה לבית משפט פדרלי. 

צרפת
החוק התקבל בשנת 1978 , ומעניק לכל אדם זכות גישה למסמכים שבידי רשויות המינהל, למעט מסמכים הנכללים בשמונה קבוצות של סייגים, הדומים לסייגים הקיימים במדינות האחרות שהוזכרו. זכות הגישה למסמכים שאינם נוגעים לגופו של אדם אין צורך בנימוק הבקשה, וכאשר נשוא המסמכים הוא אדם מסוים הגישה היא רק לאדם "מעונין".

שבדיה
לשבדיה מסורת  רבת- שנים של חופש גישה למידע רשמי. בשנת 1766 נחקק חוק חופש העיתונות הקובע בין השאר חופש גישה לכל אחד למסמכים הנמצאים במשרדים ציבוריים. החוק הוא חלק מהחוקה השבדית.

בריטניה
בבריטניה לא קיים חוק חופש מידע כללי, והמצב המשפטי בבריטניה דומה לזה שהיה קיים בישראל לפני חקיקת חוק חופש מידע. יחד עם זאת, הגברת המודעות בבריטניה לנושא הניבה מספר חוקים בתחומים מוגדרים אשר נועדו להקל על גישת הציבור למידע המוחזק בידי הרשויות.
חקיקה בנושא קיימת גם בניו-זילנד, נורבגיה, דנמרק, אוסטריה והולנד.

דעות של מומחים אודות החוק 

מר ישי מנוחין, רכז הקואליציה לחופש המידע(*)
(*הקואליציה פעלה למען חקיקת החוק וסייעה בניסוחו)
"החוק הוא חוק מהפכני שכן הוא קובע כי המידע שייך לציבור ולא לממסד. אם הממסד מסרב להעביר מידע נטל ההוכחה חל עליו, ואין המבקש צריך לנמק את בקשתו. החוק מרחיק לכת שכן הוא חל על כל הרשויות, ומקטין את רשימת הגופים שהמידע שברשותם חסוי. בנוסף זהו חוק חדשני מבחינת איכות הסביבה, וכן משפר החוק את חוק הגנת הפרטיות. החוק יסייע לאזרחים ובעזרתו יפתחו מודעות לזכויותיהם ויממשו אותן. עלות החוק תהיה כמה עשרות מיליוני שקלים ישירות להפקת המידע, בנוסף לעלות מימוש הזכויות בידי הציבור. זהו חוק עם שיניים חדות והוא יסייע לאזרחים לממש את זכויותיהם".  

מר מייק בלאס - משרד המשפטים
"חשיבותו של החוק רבה, והוא מכוון למאבק בפקידות שמטעמים שונים נוטה לשמור על אינפורמציה. החוק חל על רשויות רבות, והסייגים הקבועים בו הם הולמים. החוק נכתב ברוח דומה לחוקים הקיימים בנושא במדינות דמוקרטיות אחרות. הצרכן העיקרי של החוק יהיה האזרח, ורוב המידע המבוקש יהיה של האזרח על עצמו. עלותו הכלכלית של החוק גבוהה שכן תידרש תוספת תקנים ומשאבים להפקת ומסירת המידע לציבור. ההצדקה לעלות הגבוהה היא עקרונית - זהו המחיר שחברה דמוקרטית צריכה לשלם על מנת שהאזרחים יהיו מודעים לזכויותיהם ויוכלו לממש אותן".