יורולנד- פנטזיה או מציאות?

השנה האחרונה של המילניום היא שנתו הראשונה של הסדר החדש באירופה. 11 מדינות מקרה 15 החברות באיחוד האירופי (אוסטריה, איטליה, אירלנד, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, ספרד, פורטוגל, פינלנד וצרפת) שיגרו לדרך את המטבע האחיד – ה"אירו". בריטניה, דנמרק ושבדיה העדיפו להישאר לעת עתה מחוץ לאיחוד המוניטרי, ויוון לא עמדה בתנאי הקבלה ל"יורולנד". מדינות מזרח אירופה עדיין לא הוזמנו ל"חגיגה". האיחוד המוניטרי הוא שיאו של תהליך איחוד שהחל בצלן של זוועות מלחמת העולם השנייה, כאשר השאיפה להבטחת שלום ממושך ביבשת שבעת המלחמה היא שהניעה את מגמת האיטגרציה.

השנה האחרונה של המילניום היא שנתו הראשונה של הסדר החדש באירופה. 11 מדינות מקרה 15 החברות באיחוד האירופי (אוסטריה, איטליה, אירלנד, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, ספרד, פורטוגל, פינלנד וצרפת) שיגרו לדרך את המטבע האחיד - ה"אירו". בריטניה, דנמרק ושבדיה העדיפו להישאר לעת עתה מחוץ לאיחוד המוניטרי, ויוון לא עמדה בתנאי הקבלה ל"יורולנד". מדינות מזרח אירופה עדיין לא הוזמנו ל"חגיגה".
האיחוד המוניטרי הוא שיאו של תהליך איחוד שהחל בצלן של זוועות מלחמת העולם השנייה, כאשר השאיפה להבטחת שלום ממושך ביבשת שבעת המלחמה היא שהניעה את מגמת האיטגרציה.

נקודות ציון בדרך אל ה"אירו"

ביוני 1988 הוקמה על ידי המועצה האירופית ועדה בראשות ז'אק דלור, נשיא הנציבות האירופית דאז, שתפקידה היה לבחון את האפשרות לגינון איחוד כלכלי ומוניטרי. כעבור שנה פרסמה הוועדה דוח שכלל המלצות להקים איחוד שכזה בשלושה שלבים. השלב הראשון, שהחל ב-1 ביולי 1990, כלל את ביטול הפיקוח על תנועות ההון בין מדינות האיחוד, ומאמץ מרוכז לתיאום מדיניות מוניטרית. הדיונים על אמנת מסטריכט החלו בדצמבר 1991, ונסתיימו בחתימתה בפברואר 1992 (כאשר בריטניה ודנמרק נשארו מחוץ לאיחוד המוניטרי עם אפשרות להצטרף אליו אם ירצו בכך). בשל תהליכי האשרור במדינות החברות חל עיכוב, והאמנה נכנסה לתוקף רק בנובמבר 1993. בין השאר הציבה האמנה תנאי כניסה נוקשים לכלכלת המדינות ששאפו להצטרף לאיחוד המוניטרי. התנאים שנקבעו היו תקרת אינפלציה ושערי ריבית ארוכי טווח נמוכים, גירעון נמוך מ-3 אחוזים מהתמ"ג, וחוב ציבורי נמוך מ-60 אחוז מהתמ"ג, וכן יציבות בשער המטבע. האמנה גם הניחה את היסודות לכינון השלב השני של האיחוד המוניטרי, החל מינואר 1994, ובמרכזו הקמת המוסד המונטרי האירופי (European Monetary Institute - EMI). תפקידו של המוסד היה לשקוד על הקמת הבנק המרכזי האירופי (European Central Bank - ECB). הקמת הבנק המרכזי האירופי היוותה חוליה חיונית במעבר אל השלב השלישי של האיחוד המוניטרי - כינון המטבע האחיד. "Euro", והוחלט כי הוא יושק בינואר 1999. ערכו של ה"אירו", כך נקבע, יהיה שווה ל-ECU (European Currency Unit) ששימש כיחידת החישוב של הקהילייה, והוא סל משוקלל המורכב מן המטבעות של כל מדינות האיחוד. השלב השלישי של האיחוד המוניטרי יצא אל הפועל ב-1 בינואר 1999, עם השקל ה"אירו". חודש קודם לכן הוקפאו שערי החליפין של מטבעות מדינות האיחוד המוניטרי יחסית ל"אירו". החל מינואר 1999 אפשר היה לפעול בשוק הפיננסי ובאשרות באמצעות ה"אירו". רק בינואר 2002 יוכנסו שטרות ומטבעות ה"אירו" למחזור. הבנק המרכזי האירופי (ECB), שאינו כפוף ישירות לשום ממשלה, הוא האחראי למדיניות המוניטרית האחידה, ומטרתו הראשונה במעלה היא לשמור על יציבות המחירים.

המשמעות הפוליטית של האיחוד המוניטרי

המשמעות הפוליטית של האיחוד המוניטרי צריכה להיבחן בשני מישורים: האחד, המישור הפנים-אירופי - שינויים שיחולו בריבונותן של מדינות הלאום שחברו לאיחוד; השני, הבין-לאומי - שאלת מעמדה ומיקומה של אירופה המאוחדת במפה הפוליטית העולמית. במישור הפנים-אירופי, כינון ה"אירו" הוא בעל משמעות סמלית וממשית: 11 המדינות הריבוניות החברות מוותרות בשלב זה על ריבונותן הכלכלית לטובת ישות גדולה יותר - האיחוד האירופי ונאמנו הבנק המרכזי האירופי (ECB). במקביל לתהליכי האיחוד המוניטריים מתרחש תהליך של היחלשות מעמדן של הממשלות הלאומיות ושל הפרלמנטים הלאומיים. התרקמות שיתוף פעולה ביטחוני-מדיני, חיזוק כוחו של הפרלמנט האירופי, וכינונו של בית משפט גבוה לצדק יש בהם משום איום על הריבונות של מדינות הלאום. סימנים אלה מעידים על מגמה של הישמטות הקרקע מתחת לרגליה של מדינת הלאום והיווצרותה של מערכת על-לאומית אירופית.

במקביל לערעור הריבונות מתעוררת השאלה אם הגופים האמונים על קבלת ההחלטות באיחוד הם בעלי חובת דיווח (accountability) לציבור האירופי. המבנה הקיים כרגע חסר חובת דיווח אלקטורלית אמתית, כפי שמלמדים יותר מכל שיעורי ההצבעה הנמוכים יחסית בבחירות לפרלמנט האירופי.בבחירות לפרלמנט ב-1994 עמד שיעור ההצבעה הממוצע ב-12 מדינות האיחוד על 58.3 אחוז. בשלוש מדינות - בריטניה, הולנד ופורטוגל - עמד שיעור ההצבעה הממוצע על 36.0 אחוז בלבד. בבחירות שנערכו לפרלמנט האירופי בשבדיה ב-1995 עמד שיעור ההצבעה על 41.6 אחוז.
עובדה זו עלולה לערער את יציבותו של האיחוד.

במישור הבין-לאומי, נשאלת השאלה מה מעמדו הגלובלי של הכוח המאוחד החדש. נכון להיום, כוחו הפוליטי של האיחוד האירופי מוטל בספק, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ב"משבר קוסובו" הראשון, כאשר כמעט ולא נשמע קולם של ראשי ממשלות אירופיים, וארצות הברית הייתה זו שניצחה על פתרונו. יתרה מזו, ככל שהאיחוד האירופי מרחיב את שורותיו (הוא עומד לצרף אליו שש מדינות-חברות חדשות) הלכידות הפנימית תהיה עמדה אחידה ומגובשת בעניינים עולמיים נראית סבירה פחות.
אם אכן תתגבש פדרציה כלכלית בעלת עוצמה, סביר שהיא תשאף לתרגם עוצמה זו לעוצמה מדינית. האם פירושו של דבר שינוי במפה העולמית כך שתעוצב מערכת עולמית דו-מעצמתית: ארצות הברית של אמריקה וארצות הברית של אירופה? השאלות הללו נשמעות כלקוחות מספר מדע בדיוני, אבל על סף המילניום, עם הופעת ה"אירו", הן מקבלות משנה תוקף.
ליחסי אירופה-ארה"ב יש גם היבט כלכלי חשוב. הופעתו של ה"אירו" במרכז מפת העולם הכלכלי מעלה תהיות בנוגע למעמדו וחוזקו הצפוי של המטבע הבין-לאומי החדש. ה"אירו" עשוי להפוך באחת למטבע השני בחוזקו בעולם, ובתוך כך הוא יעצב גוש סחר שלישי - נוסף לזה של ארה"ב ויפן (ומזרח-אסיה) - הגוש האירופי המאוחד.
לשם השוואה, 11 מדינות ה"אירו" מונות יותר מ-291 מיליון תושבים, התמ"ג עומד על 6,500 מיליארד דולר, שיעור האבטלה הממוצע 10.9 אחוז. לעומתן, בארה"ב 270 מיליון נפש, התמ"ג עומד על 8,700 מיליארד דולר ושיעור האבטלה עומד על 4.4 אחוזים. הכלכלנים נחלקים בשאלת מעמדו של ה"אירו" אל מול הדולר. מאז כינונו של ה"אירו" בינואר 1999 ועד לסוף המחצית הראשונה של חודש מרס 1999, ירד שערו בעשרה אחוזים בהשוואה לדולר ולפאונד. ג'ורג' סורוסי, איל ההון ומומחה לכלכלה בין-לאומית, חוזה שה"אירו" יהיה מטבע חלש, ומייחס את חולשתו לפגמים יסודיים במבנה של האיחוד המוניטרי האירופי.
השאלה הכלכלית הנוגעת לחוזקם היחסי של המטבעות הבין-לאומיים היא רק קצה הקרחון לשאלה הגדולה הנוגעת ליחסים שבין ארצות הברית של אמריקה ו"ארצית הברית של אירופה". במונחים כלכליים ופיננסיים, אין ספק ש-11 מדינות האירו מהוות יריב שקול לארה"ב. השאלה היא, כאמור, האם מאזן הכוחות הכלכליים יבוא לידי ביטוי גם במישור הפוליטי הבין-לאומי.

ישראל ו"יורולנד"

אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל (ראה טבלה 1), ולכן סביר להניח שהמגזר העסקי הישראלי יושפע רבות מכינונו של ה"אירו".
יש המעריכים כי להנהגת המטבע האחיד תהיה השפעה חיובית על המשק הישראלי. גידול בצמחה ב"יורולנד" יביא להגדלת הביקוש של מדינות ה"אירו" לסחורות המיוצאות מישראל. המעבר למטבע אחיד יקטין את עלות העסקות הפנים-אירופיות, ויעודד תחרות שתתבטא בהורדת מחירים באירופה וכתוצאה מכך ירידה במחיריהם של המוצרים שמייבאת ישראל מאירופה.

טבלה 1: נתונים על אודות יבוא/יצוא סחורות של ישראל לשנת 1997*

---	יבוא	יצוא
אירופה	51%	29.9%
ארה"ב	20.9%	36.2%
אחרות**	27.2%	33.9%

 
*  מקור: אתר האינטרנט של משרד האוצר: http://www.mof.gov.il
**  "אחרות" - כולל EFTA (איסלנד, ליכטנשטיין, נורווגיה ושוויץ), אסיה ואפריקה

ישראל אינה חברה באיחוד האירופי אך היא נהנית ממעמד מיוחד בו. החל מ-1959, שגריר ישראל בבלגיה הואמן גם כנציג ישראל בקהילייה האירופית, וב-1991 מונה שגריר מיוחד של ישראל בבריסל שתפקידו לקדם את היחסים בין ישראל לבין האיחוד. מאז 1981, משלחת הנציבות האירופית לישראל היא בעלת מעמד דיפלומטי. היא מופקדת על ניהול היחסים הרשמיים בין ישראל לבין הנציבות האירופית.
שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל לבין הקהילייה האירופית החל עוד בשנות השישים, אז נחתם הסכם הסחר הראשון שהיה הסנונית הראשונה לליברליזציה שהתפתחה בקשרי המסחר בין הצדדים. ב-1975 נחתם הסכם סחר בין ישראל לבין האיחוד האירופי במסגרת המדיניות הים-תיכונית הכוללת של האיחוד. הסכם זה שאף לביטול הדדי של מחסומי סחר ולכינון הסדרי שיתוף פעולה. בינואר 1989 הושלם אזור הסחר החופשי במגזר התעשייתי בקהילייה, ובמקביל ביטלה ישראל את המכסים על מצרים שמקורם בקהילייה. בנובמבר 1995 חתמו ישראל והאיחוד על הסכם התקשרות שמחזק את הקשרים המסחריים, הפוליטיים, הכלכליים, המדעיים והתרבותיים בין ישראל לבין האיחוד. הסכם ההתקשרות מבסס את אזור הסחר החופשי שנקבע בהסכם של 1975, וקורא לשיתוף פעולה פוליטי הדוק יותר בין ישראל לבין האיחוד. ב-1996 נחתם הסכם חשוב לשיתוף פעולה מדעי וטכני. בשנת 1998 הגישה ישראל בקשה להתקבל לתכנית המחקר והפיתוח, והסכם מוקדם בראשי תיבות נחתם באוקטובר 1998. בפברואר 1999 אישר הפרלמנט האירופי ובעקבותיו אישרה גם מועצת השרים האירופית את המשך הכללתה של ישראל בתכנית המחקר והפיתוח. הכרעה זו עמדה בסימן שאלה, היות שחלק מחברות האיחוד הביעו התנגדות להכללתה של ישראל בתכנית על רקע הקיפאון בתהליך השלום. סוגיית ההצטרפות של ישראל, המדינה, הלא-אירופית היחידה, מעוררת את התהייה על אודות הקשר שבין המישור הכלכלי לבין המישור הפוליטי ביחסי ישראל והאיחוד האירופי. האם שיתוף הפעולה יכול להיות מכונן על בסיס כלכלי בלבד, או שהאיחוד האירופי הופך לשחקן פוליטי פעיל במגרש המדיני של ישראל?
אירופה של המילניום הבא היא ישות חדשה באמת. ה"אירו" מסמל נקודת מפנה היסטורית באיחוד האירופי; השאלה היא האם כעת ישים האיחוד פניו לעבר גיבוש מדיניות חוץ אחידה, והאם המהלך ילווה בשינויים מבניים במוסדות האיחוד כדי לבסס את חובת הדיווח כלפי הציבור האירופי. מוקדם עדיין לקבוע האם בופה של מדינת הלאום כפי שהכרנו אותה, אך ללא ספק אנו עדים למהלך שישנה את מפת העולם.   

מאמר זה מבוסס על:

* Fishborn, Dudley (ed.); The World in 1999 Special Issue, The Economist, 1998.

* Andersen, Svein S. & Kjell A. Elaiseen (ed.), The European Union, How Democratic is it? London: Dage, 1996.

וכן על קטעי עיתונות וחומר מהאינטרנט.