השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה

ההתנגשויות שהתרחשו בשבועות האחרונים בין מפגינים ערביים לבין המשטרה, שרפת דגלי המדינה ביום העצמאות וקריאות של פוליטיקאים להדיר את הערבים מתהליכי קבלת החלטות גורליות, ממחישים עד כמה דחוף וחיוני קיומו של דיון ציבורי מעמיק בסוגיות הקשורות לשסע היהודי-ערבי בישראל.

בניגוד לשסעים פנים-יהודיים, לא זוכה השסע היהודי-ערבי למידת הבולטות המתחייבת מעומקו וממורכבותו. המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לאחרונה נייר עמדה, ובו מסד נתונים לשסע היהודי-ערבי ומיפוי המחלוקות המרכזיות המפלגות את היהודים והערבים אזרחי המדינה. המקראה הנוכחית, בעריכת פרופ' רות גביזון ודפנה הקר, נועדה להשלים את נייר העמדה על-ידי הצגה מעמיקה של התפיסות השונות באשר למחלוקות העומדות בבסיס השסע.

המקראה מקבצת מאמרים מאת מיטב החוקרים העוסקים בשסע היהודי-ערבי, המשתייכים לתחומי מחקר שונים ומחזיקים בעמדות ערכיות שונות.

פרופ' מאג'ד אלחאג' סוקר את התנאים המקרו-סוציולוגיים שבהם התפתחה הזהות הקולקטיבית האזרחית והלאומית של הערבים בישראל. הוא מסיק מן ההתפתחויות מאז הסכמי אוסלו כי האוכלוסייה הערבית נמצאת במצב של פריפריה כפולה: היא שואפת לקדם את מעמדה בחברה הישראלית ובה בעת לחזק את קשריה עם העם הפלסטיני והעולם הערבי. גם ד"ר מנאע רואה בהסכמי אוסלו אירוע המעורר שאלות נוקבות באשר למקומם של הערבים בישראל. לטענתו, מאז קום המדינה גילו הערבים אזרחי ישראל סובלנות רבה ועמדה ראליסטית ומתונה במאבקם הלאומי והאזרחי - זאת חרף הפלייתם והדרתם הנובעות מזהותה של ישראל כמדינה יהודית. ד"ר מנאע סבור כי הקמת מדינה פלסטינית תגביר את ציפיותיהם של הערבים לשוויון אזרחי מלא. ד"ר אלי רכס סוקר את התפתחותה של התנועה האסלאמית בישראל, את פעילותה ומאפייניה ואת קשריה עם התנועה האסלאמית בשטחים.

הכותבים עוסקים ברובם בשאלות הנובעות מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. פרופ' סמוחה, פרופ' גביזון וד"ר רייטר מציעים דרכים אנליטיות ומעשיות ליישוב המתח בין היהודיות של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה. פרופ' סמוחה מציג מודל שעל-פיו ישראל היא דמוקרטיה אתנית שבה הדומיננטיות של הרוב ממוסדת לצד שמירה על נהלים דמוקרטיים. מודל זה מאפשר ביקורת על העמדה הציונית המתכחשת למתח בין האופי הדמוקרטי לבין האופי היהודי-ציוני של המדינה, כמו גם על העמדה הפוסט-ציונית המכירה במתח הזה אך גורסת כי ישראל צריכה לוותר על אופייה היהודי-ציוני. פרופ' גביזון טוענת כי ישראל יכולה להיות יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת. לשיטתה, יש לפעול לחיזוק המסגרת האזרחית של המדינה, לרבות על-ידי שילוב ערבים בכל מנגנוני קבלת ההחלטות. גם ד"ר רייטר טוען כי אפשר לשלב את הערבים אזרחי ישראל ולאפשר להם התארגנות קהילתית ופעילות פוליטית לביסוס מעמדם האזרחי.

אלוף הראבן מעז לנבא התפתחותה של תרבות אזרחית משותפת לערבים וליהודים, ולשרטט את דמותו של הצעיר הישראלי בשנת 2025 כמכבד את כבוד האדם, מודע לזכויותיו וחובותיו האזרחיות, קשור לשפתו ולמורשתו, רב-תרבותי ושותף במערכות כלכלה, ידע ותרבות.

ד"ר עזמי בשארה, פרופ' אורן יפתחאל וד"ר יואב פלד, לעומת זאת, אופטימיים פחות ורואים באופי היהודי של מדינת ישראל מחסום לשוויון אזרחי מלא לאזרחי הערבים של המדינה. ד"ר בשארה מביא נתונים על מצבם הסוציו-אקונומי של הערבים בישראל כביטוי להשתלבותם בשולי ההתפתחות הכלכלית. הוא בוחן את הפוליטיקה הערבית הארצית והמקומית, ומסיק כי נדרשת צמיחת כוח פוליטי בעל תודעה שיתמודד עם הממד הלאומי והממד האזרחי. פרופ' יפתחאל סבור שיש לפתח מנגנונים של פשרה ושיתוף תוך חלוקת משאבים וכוח, אוטונומיה תרבותית והפרדה אזורית מסוימת בין ערבים לבין היהודים, כדי להשיג יציבות ודו-קיום לאורך זמן. ד"ר פלד מסיק מניתוח סוגיות חוקתיות כי אזרחי ישראל היהודים נהנים מאזרחות רפובליקנית המאפשרת להם ליטול חלק בהגדרת הטוב המשותף, בעוד שהפלסטינים בישראל נהנים רק מאזרחות ליברלית המקנה להם זכויות אזרחיות, ואף אלה לא באופן מלא ושוויוני.

פרופ' ארנון סופר ופרופ' יהושע פורת גם הם אינם אופטימיים, אך מנקודת מבט שונה לחלוטין. פרופ' סופר מצביע על הסכנות הטמונות לדעתו במשקלה הדמוגרפי של האוכלוסייה הערבית לקיומה של מדינה יהודית וציונית. הוא מציע לפעול לשילובם של הערבים במגזרים השונים תוך כדי הגברת הריבונות הישראלית במרחבי המגזר ערבי. פרופ' פורת עורך השוואה בין ישראל לצרפת, כדי לעמוד על המאפיינים המונעים מישראל להיות מדינת כל אזרחיה. לשיטתו, רק חתירה לאחידות לשונית ותרבותית ולשוויון זכויות וחובות מלא תוביל למדינת כל אזרחיה, והקריאות להכרה בעם הפלסטיני כנפרד הן למעשה תביעה להפיכת ישראל למדינה דו-לאומית.

פרופ' נויברגר יוצא נגד הגישה הרואה את החברה הישראלית-יהודית כחברה אחת העומדת מול המיעוט הערבי. הוא טוען שקיימת אינטגרציה של הציבור הערבי מצד המחנה היוני-חילוני, בעוד שקיים תהליך של אנטי-אינטגרציה ודה-לגיטימציה של הערבים מצד הימין היהודי. אנטון שמאס חותם את המקראה בתיאור חוויותיו כערבי ישראלי החי מזה שנים רבות בחו"ל בהגיעו לביקור בישראל, כדי לבחון את המונח "לאום" בהקשר הישראלי.

* תקציר מתוך: גביזון, רות ודפנה הקר (עורכות), השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2000.