כנס: הגבלות על חופש הביטוי

בסוף אפריל ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם קרן קונרד אדנאור בישראל והפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, כנס בן יומיים בנושא הגבלות על חופש הביטוי, בהשתתפות אנשים מן האקדמיה ומן המערכת השיפוטית וכן בכירים ממשרד המשפטים ומפרקליטות המדינה.

המושב הראשון עסק בדיני לשון הרע. פרופ' מרדכי קרמניצר ומר חאלד גנאים הציגו את הדין המצוי וקראו לעריכת רפורמה בכמה נושאים, בייחוד בתחום המשפט הפלילי. הסוגיות המרכזיות היו הגדרת הפגיעה בכבוד, והיחס בינה לבין אמִתות הפרסום והעניין הציבורי בפרסום.

לפי החוק הקיים, פרסום לשון הרע לשני אנשים או יותר זולת הנפגע בכוונה לפגוע היא עבֵרה פלילית, כאשר לשון הרע יכולה להתקיים גם על-ידי פרסום אמת. כלומר, פרסום אמת משפיל שאין בו עניין ציבורי נחשב בגדר עבֵרה. לדעת המציגים, עמדה זו אינה רצויה מבחינת המשפט הפלילי: מטרתם של דיני העונשין היא להגן על זכויות האדם התערבותם של דיני העונשין בחיים החברתיים מותרת רק כאשר החיים החברתיים ייפגעו קשות לולא ההתערבות. החברה חייבת להגן על כבודו של האדם רק כאשר לאדם יש לזכות להגנה על כבודו.

לפיכך, כאשר אדם ביצע עבֵרה פלילית או עשה מעשה אנטי-מוסרי, אין החברה חייבת להעריך אותו כאדם שומר חוק או אדם מוסרי. יתרה מזאת, אחד התפקידים של הענישה הפלילית הוא גינוי העבריין והוקעתו. לפיכך, התייחסות לפרסום אמת על עבריין שהורשע כאל פרסום לשון הרע משמעה פגיעה קשה בקיום תפקיד הענישה הפלילית. על כן מוצע לשנות את החוק כך שלשון הרע תהיה פגיעה בכבוד, ואמִתות הפרסום כשלעצמה תהיה הגנה.

פרופ' ישראל גלעד ומר בועז שנור הציגו דעה שונה, בטענם שיש לשמר את הדין הקיים בנוגע למשפט האזרחי. פרסום המציג אדם באור שלילי גורם לו נזק, ואין נפקה מינה אם הדיבור אמִתי אם לאו. גרימת נזק לאדם מוצדקת רק כאשר קיים אינטרס חברתי בפרסום הדברים המשפילים. מנקודת הראות של הגנה על הכבוד יש להתנות את הפרסום בכך שהוא נועד להגן על אינטרס ציבורי או על אינטרס אישי כשר.

המושב השני דן בעבֵרות המגבילות את חופש הביטוי בהקשר של הגנה על מעמדן של רשויות השלטון, וכן בעברות של המרדה, העלבת עובדי ציבור וזילות בית המשפט. פרופ' ירון אזרחי ומר ראם שגב מציעים לבטל איסורים פליליים אלה. עיקר נימוקיהם הם שהגנה על מעמדן של רשויות השלטון אינה אינטרס חשוב שראוי להגן עליו במשטר דמוקרטי. האיסורים על ביקורת נגד רשויות השלטון משקפים תפיסות משטר לא-דמוקרטיות. נבחרי ציבור ואנשים אחרים המכהנים במשרות ציבוריות הם במובן מסוים משרתיו של הציבור, ועל כן הציבור רשאי לבקר את פועלם. גם כאשר הביקורת אינה מוצדקת (למשל, פרסום שקרים) אין להפעיל את המשפט הפלילי, שכן התגובה הראויה לביקורת שאינה משכנעת היא בתשובה עניינית ולא בענישה. בנוסף לכך, לאנשי השלטון יש גישה נוחה לאמצעי התקשורת, כך שהם יכולים להגן על מעמדם.

לעומתם, פרופ' עמנואל גרוס טוען כי יש מקום לאסור ביטויים הפוגעים שלא כדין במעמדן של רשויות השלטון. ביקורת לא-לגיטימית על רשויות השלטון, כגון זו שהיא בגדר השתלחות והכפשה חריפה, עלולה להכין תשתית נוחה לפגיעה פיזית באנשי המשטר ואף להביא לניכור של האזרחים ממוסדות המשטר. יש בכך משום ערעור יסודות המשטר הדמוקרטי שהוא בגדר שלטון של הסכמה ושל שינוי אורחות החיים הציבוריים באמצעים לגיטימיים לטובת כלל הציבור. אמנם הדין הקיים בעייתי ומנוסח באופן הרחב ביותר, אך יש לנסות ולצמצם את היקף האיסורים העונשיים.

יש לציין כי מרבית המשתתפים, לרבות אלה ממשרד המשפטים, היו בדעה כי יש לבטל את האיסורים העונשיים, ואין ליצור להם תחליף.

המושב השלישי דן בעבֵרות שנועדו לפגוע ברגשות דתיים. השתתפו בדיונים פרופ' רוב גביזון, פרופ' מרדכי קרמניצר, פרופ' יהודה פרידלנדר, הרב שמואל יעקובוביץ, פרופ' שלום רוזנברג ופרופ' אלון הראל.

פרופ' קרמניצר הציג את ההתפתחות ההיסטורית של העבֵרה של פגיעה ברגשות דתיים. הוא גרס כי יש להבחין בין המידות השונות של חומרת הפגיעה. עלבון יחיד או עלבון חד-פעמי אינו ראוי ליפול בגדר עבֵרה של פגיעה ברגשות דתיים. האיסורים העונשיים האחרים, כגון לשון הרע, מספקים הגנה. בהקשר של פגיעות מתמשכות, נאמר כי הן תופעה נפוצה בהקשרים שונים, שמקורה בשוני בין בני אדם, באישיותם, בנקודות הרגישות שלהם, בדעותיהם ובעמדותיהם השונות. על כן לא ברור מדוע יש לאסור פגיעות ברגשי דת, ואילו פגיעות ברגשות לאומיים, אתניים או אידאולוגיים, אינן מוגנות. האיסורים על פגיעות ברגשות דתיים אינם מתיישבים עם עקרון השוויון ועקרון ההגינות. יתרה מזאת, קיים קושי עקרוני בבחינת הפגיעות הקשות ברגשות דתיים, שראוי אולי לאסור אותן. אולם הבעיה היא שרגשות הם מצב סובייקטיבי של אנשים, ועל כן קשה להבחין בפגיעות הקשות. על-פי עקרון הבהירות מוטב שלא להגדיר פגיעות ברגשות כעבֵרה פלילית. פרופ' קרמניצר גרס כי הטיפול הראוי בפגיעות ברגשות דתיים הוא באמצעות האיסורים הקיימים, למשל באמצעות העבֵרות של הסתה לגזענות, עבֵרות ההצתה, וכן עבֵרות האלימות, כאשר הביטוי יוצר סכנה לפגיעה.