בחירות בעולם: אירופה פונה ימינה

לפני שנים מועטות בלבד ניכר היה כי הימין השמרני במדינות המערב-אירופיות נמצא במשבר עמוק. מפלגות השמאל עברו מתיחת פנים מרעננת וזחלו למרכז הפוליטי כשהן מציגות את עצמן בתור 'השמאל החדש'. ההתמקמות במרכז הפוליטי טשטשה את ההבדלים האידיאולוגיים בינן לבין מפלגות הימין השמרניות - טשטוש שהקל עליהן לתפוס את השלטון במרבית המדינות. בסוף שנת 1998 השלימו מפלגות השמאל את כיבוש השלטון מידי הימין בארבע המדינות הגדולות (בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה). הימין אחז בשלטון בשלוש מדינות בלבד: אירלנד, ספרד ונורבגיה.

כיום, פחות מארבע שנים לאחר מכן, התמונה נראית שונה לחלוטין. באוסטריה, באיטליה ובפורטוגל מכהנות ממשלות ימין המכילות בתוכן אף מפלגות ימין קיצוניות. בצרפת, לראשונה בהיסטוריה של הרפובליקה החמישית הצליח מועמד מהימין הקיצוני להגיע לסיבוב השני בבחירות לנשיאות על חשבון המועמד המוביל של השמאל. בספרד שולט הימין כבר למעלה משש שנים וגם במדינות קטנות יותר כנורבגיה, דנמרק והולנד חלו לאחרונה חילופי שלטון כאשר מפלגות ימין-מרכז הדיחו מהשלטון ממשלות שבראשן עמדו מפלגות סוציאל-דמוקרטיות. מגמה זו של התחזקות הימין במערב-אירופה תקבל משנה תוקף אם גם בבחירות הקרובות בגרמניה (ספטמבר השנה) יתממשו התחזיות והנוצרים-דמוקרטים ישובו לשלטון לאחר ארבע שנים באופוזיציה.

כיצד קרה שבתוך תקופה קצרה איבד 'השמאל החדש' את אחיזתו בשלטון ברוב מדינות מערב-אירופה והימין - שלא מזמן נראה במשבר עמוק - הצליח להתאושש בצורה כה משכנעת?

אפשר להצביע על ההתמתנות האידיאולוגית של 'השמאל החדש', שהציג עמדות דומות מאד לאלו של הימין המתון כסיבה לשינוי. בהיעדר הבדלים אידיאולוגיים משמעותיים בין ימין מתון ושמאל מתון נראות לרבים שתי חלופות השלטון כצד אחד של אותו מטבע. מצב זה, יחד עם פרשיות השחיתות שנחשפות חדשות לבקרים בקרב המפלגות הממוסדות גורם לאזרחים לאבד עניין ואמון בפוליטיקה ולהעניש את המפלגות המושלות - ללא קשר לזהותן האידיאולוגית.

בנוסף, הזחילה של 'השמאל החדש' למרכז הפוליטי והצלחתו האלקטורלית אילץ את מפלגות הימין לחפש סדר יום חדש. כתוצאה, חיזקו רבות מהמפלגות את המסרים הלאומיים שלהן, מסרים אשר נדחקו הצידה לאחר קריסת הגוש הסובייטי ועם התחזקות השווקים הפתוחים והכלכלה העולמית. החזרה של מפלגות הימין אל חיק הלאומיות פורטת על נימי אזרחים רבים אשר מתבוננים בדאגה על תהליכי האיחוד האירופי (שהביאו בין היתר לויתור על סממני ריבונות חשובים כגון מטבע לאומי) וחשים כי יותר מדי החלטות מתקבלות על-ידי פקידי האיחוד המנותקים והיהירים ופחות מדי על-ידי נציגיהם המקומיים.

הסבר נוסף, שאינו מנותק מקודמו, קשור בסוגיית ההגירה והמהגרים. זהו נושא העומד במוקדן של כמעט כל מערכות הבחירות שנערכות במערב אירופה לאחרונה. אין ספק שמתקפת ה-11 בספטמבר בארה"ב החריפה והאיצה את החרדות של אירופאיים רבים מהמאסה של המהגרים, בעיקר המוסלמים שבהם, אשר זרמו ליבשת בשני העשורים האחרונים (ראה טבלה). להבטחות של מפלגות הימין לסגת מהליברליזציה המואצת בחוקי ההגירה שהנהיגו ממשלות השמאל במספר מדינות, יש חלק לא מבוטל בהצלחות האלקטורליות שלהן.

האסטרטגיה הזו הוכיחה עצמה והיטיבה עם הימין הממוסד, אך לא בלי מחיר: במקביל להתחזקות האגף הימני המתון חלה גם תופעה מובהקת של התחזקות הימין הקיצוני. הפופולריות של מפלגות הימין הקיצוני משמשת למערב-אירופה תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו. יש החוזים כי לאחר תקופה ארוכה של "שקט תעשייתי" ושל שגשוג כלכלי, נכנסת כעת אירופה לעידן של תסיסה חברתית, מתחים פנימיים, גילויי אלימות והקצנה פוליטית מסוכנת.

טבלה: שיעור האוכלוסיות המוסלמיות במדינות אירופה

מדינה	מס' מוערך של מוסלמים (במיליונים)	אחוז המוסלמים מכלל האוכלוסייה
צרפת	5	8.3%
גרמניה	3.2	3.9%
בריטניה	2	3.3%
הולנד	0.8	4.4%
ספרד	0.7	1.8%
איטליה	0.7	1.2%

מקור: The Economist, 20th October 2001, p. 36

צרפת

בצרפת התקיימו בפרק זמן של חודשיים ארבעה ימי בחירות - שני סיבובים לבחירות נשיאותיות ושני סיבובים לבחירות הפרלמנטריות. אין ספק כי האירוע האלקטורלי הבולט היה עלייתו של הלאומן הקיצוני ז'אן-מארי לה פן לסיבוב השני במרוץ לנשיאות , תוך כדי דחיקתו של מועמד השמאל, ראש-הממשלה לשעבר ליונל ז'וספן. עלייתו התאפשרה בין היתר בגלל מספר השיא של 16 מועמדים שניגשו להתמודד בסיבוב הראשון ובגלל שיעור ההצבעה הנמוך שעמד מעט מעל 70%. אולם אין בהסברים אלה כדי להמעיט מגודל התופעה, אשר יונקת מהחשש של צרפתים רבים מפני אוכלוסיית המהגרים המוסלמית ומהשפעותיה על החברה, הזהות והערכים הלאומיים. הזעזוע מהצלחתו של לה-פן היה אדיר, דבר שהביא רבים להופיע להצביע בסיבוב השני למרות שהתוצאות היו ידועות מראש: הנשיא המכהן שיראק נבחר ברוב עצום של כ- 82% כאשר הוא נהנה גם מתמיכתם (בעל כורחם) של תומכי השמאל.

כשלון השמאל במרוץ לנשיאות חלחל גם לבחירות הפרלמנטריות שנערכו כחודש וחצי לאחר מכן. מפלגות השמאל איבדו יותר ממחצית מושביהם בעוד גוש הימין המתון הצליח לזכות ברוב מוחלט של המושבים. רוב זה יאפשר לנשיא שיראק למשול ללא קשיים מיוחדים ולנסות לשקם את המערכת הפוליטית הנתונה במשבר, לאחר חמש שנות 'מגורים משותפים' (cohabitation, נשיא ימני וממשלת שמאל) שגרמו לקשיי משילות חריפים.

הולנד

לאחר 8 שנים של שלטון תחת ראש-הממשלה המוערך וים קוק, הודחה ממשלת המרכז-שמאל ממעמדה בבחירות שנערכו באמצע מאי. כוחן המשותף של שלוש מפלגות השלטון אשר אחזו טרם הבחירות ב-97 מתוך 150 מושבי הפרלמנט ירד באופן משמעותי וכעת הן מחזיקות ב-54 מושבים בלבד. את המפלה הצורבת ביותר ספגה מפלגתו של קוק - מפלגת העבודה ההולנדית (PvdA) - אשר איבדה כמחצית ממושביה ותשלח 23 נציגים בלבד לפרלמנט, מספר המושבים הנמוך ביותר שלה מאז 1945. המפלגה הגדולה בפרלמנט החדש תהיה המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDA) אשר זכתה ב-43 מושבים.

מהפך זה והענשתן של מפלגות השלטון עשויים להראות מוזר נוכח השגשוג הכלכלי שבו שרויה הולנד בעשור האחרון. אולם דומה כי האזרחים הוטרדו הפעם מדאגות אחרות: ההגירה המואצת וחוסר הרצון של המהגרים להיטמע בתרבות ההולנדית, הפשיעה הגוברת בערים הגדולות וחוסר האמון כלפי הממסד הפוליטי.

דאגות אלו תועלו, בין היתר לתמיכה ברשימתו של פים פורטאון (LPF) אשר רשמה את ההישג המרשים ביותר בבחירות. פורטאון - מטאור פוליטי שאחז בדעות פופוליסטיות אנטי ממסדיות והתנגד בתוקף להמשך ההגירה להולנד - הקים את המפלגה כשלושה חודשים בלבד לפני הבחירות. מערכת הבחירות עמדה בצילה של רציחתו של פורטאון, כשבוע וחצי לפני הבחירות. רציחתו זעזעה את הולנד ולא הצליחה לפגוע בהצלחה של רשימתו בבחירות - 26 מושבים ההופכים אותה למפלגה השנייה בגודלה ולכוח פוליטי שאין להתעלם ממנו. הממשלה שתקום, בראשותו של מנהיג ה-CDA יאן פיטר בלקננדה, תכלול בוודאי גם את ה-LPF, ובכך תצטרף הולנד לאוסטריה, איטליה ופורטוגל שגם ממשלותיהן מכילות נציגים של מפלגות ימין קיצוני.

פורטוגל

גם בפורטוגל חלו חילופי שלטון בעקבות הבחירות הפרלמנטריות שהתקיימו במרץ. הבחירות התקיימו לאחר התפטרותו של ראש הממשלה הסוציאליסט גוטרש, על רקע כשלון בבחירות מקומיות והמיתון הכלכלי ממנו סובל המשק בפורטוגל מאז שנת 2000. גוטרש פינה את מקומו בראש המפלגה הסוציאליסטית למנהיג אחר, אולם גם הוא לא עזר והמפלגה, אשר שלטה מאז 1995, הפסידה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (PSD, שהיא באופן מבלבל דווקא מפלגת מרכז-ימין) ולעומד בראשה ז'וזה מנואל בּרוסו.

הסוציאל-דמוקרטים זכו בכ-40% מקולות הבוחרים והגדילו את מספר המושבים מ-81 ל-105. למרות זאת, הם לא ייהנו מרוב מוחלט בפרלמנט בן 230 המושבים ולכן הם הזמינו לקואליציה את המפלגה הפופולרית (המחזיקה בדעות שהן על גבול הימין הקיצוני) שקיבלה 14 מושבים. האתגר העיקרי העומד בפני בּרוסו, ראש הממשלה הנכנס, הוא שיקום כלכלת המדינה והחזרתה למסלול של צמיחה.

אירלנד

באירלנד לא התרחשו חילופי שלטון בעקבות הבחירות שנערכו באמצע מאי. הממשלה השמרנית, המורכבת ממפלגת Fianna Fail וראש הממשלה ברטי אהרן יחד עם מפלגה ליברלית קטנה (PD), תמשיך לשלוט גם לאחר הבחירות. מפלגות השלטון אף חיזקו את מעמדן הפרלמנטרי. טרום הבחירות הן החזיקו ב-81 מתוך 166 המושבים וכיהנו כממשלת מיעוט. כעת הן יהנו מכוח משותף של 89 מושבים שיעניק להן רוב פרלמנטרי: Fianna Fail זכתה ב-81 מושבים בעוד PD הכפילה את כוחה לשמונה מושבים.

ההצבעה מהווה הפגנת אמון במפלגות השלטון אשר דאגו להמשיך, בחמש השנים האחרונות, את התנופה הכלכלית והשגשוג האדיר שיודעת אירלנד מאז ראשית שנות התשעים. בגלל מיעוט מהגרים, נושאי ההגירה ושנאת הזרים לא שיחקו כלל תפקיד במערכת הבחירות. ובכל זאת - התחזק הימין בעוד השמאל (שמעולם לא היה חזק באירלנד) רק הצליח לשמור על כוחו.

מקורות

* Lubbers, M., M. Gijberts & P. Scheepers, "Extreme Right-Wing Voting in Western Europe," European Journal of Political Research, Vol. 41 (3), May 2002, pp. 345-378.

* The Economist, "A Wind of Change in the Netherlands - and across Europe," May 18th 2002, pp. 29-30.

* Elections around the World - www.electionworld.org.