בחירת מנהיג המפלגה: האם הרחבת מעגל המצביעים פוגעת באיכות הליך הבחירה?

הבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה שנערכו בתחילת ספטמבר משכו אליהן תשומת לב רבה, בשל המאבק הצמוד ובשל האשמות הדדיות על זיופים והליכים לא-תקינים. בתוך סערת הרוחות נשמעו מדי פעם ביקורות כלפי השיטה שבה נבחר יו"ר מפלגת העבודה - בפריימריס מפלגתיים שבמסגרתם מוענקת זכות הבחירה לכל חבר מפלגה. יחד עם זאת, אין געגועים לימים שבהם המנהיג נקבע בידי "קליקה" של המנהיגות המצומצמת של המפלגה.

הבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה שנערכו בתחילת ספטמבר משכו אליהן תשומת לב רבה, בשל המאבק הצמוד ובשל האשמות הדדיות על זיופים והליכים לא-תקינים. בתוך סערת הרוחות נשמעו מדי פעם ביקורות כלפי השיטה שבה נבחר יו"ר מפלגת העבודה - בפריימריס מפלגתיים שבמסגרתם מוענקת זכות הבחירה לכל חבר מפלגה. יחד עם זאת, אין געגועים לימים שבהם המנהיג נקבע בידי "קליקה" של המנהיגות המצומצמת של המפלגה.
כיצד אפוא אפשר לשלב בין הרצון לאפשר למספר רב של חברי המפלגה להשפיע על בחירת מנהיגהּ לבין השאיפה להימנע מתופעות לא-רצויות כגון השפעת יתר של קבלני קולות או התפקדויות לא-כֵּנות?

מבט על השיטות לבחירת המנהיג במפלגות אחרות, בארץ ומחוצה לה, חושף מגוון רב של חלופות. לפני שנסקור חלק מהן, חשוב לציין כי לא כל מנהיג מפלגה מגיע למעמדו באמצעות הליך של בחירות. קיימים מקרים שבהם מפלגה מתגבשת מאחורי אישיות דומיננטית ואז ברור כי היאמנהיגה הטבעי. דה-גול למשל לא נבחר מעולם למנהיג מפלגתו. ברלוסקוני גיבש את מפלגת Forza Italia (מפלגת השלטון באיטליה) סביב אישיותו, ומשמש מאז כמנהיגה הבלתי-מעורער. במפלגות אחרות המנהיג מגיע למעמדו באמצעות מינוי מטעם המנהיג הפורש המצביע על "יורש מועדף" או מטעם גוף קטן של אישים בולטים, מעין "קליקה" של מנהיגי המפלגה.

אולם דומה שכיום, יותר ויותר מפלגות חשובות המחויבות לערכים דמוקרטיים רואות צורך בכך שמנהיגן ייקבע בתהליך של בחירות. השאלה העיקרית הנשאלת היא, על-ידי מי?

באגף המצמצם קיימת האפשרות שמנהיג ייבחר על-ידי חברי הפרלמנט של המפלגה. זוהי אפשרות סבירה מאוד במשטרים פרלמנטריים, מכיוון שחברי הפרלמנט הם הקהל שעִמו המנהיג בא במגע בצורה הרבה ביותר הוא עובד מולם וזקוק לשיתוף פעולתם. דרך זו הייתה בעבר נפוצה מאד במדינות בעלות מסורת פוליטית בריטית. אפשרות נפוצה אחרת היא לשתף רבים יותר בבחירת המנהיג, על-ידי מתן זכות הבחירה לחברי גוף נבחר של המפלגה כגון מרכז, ועידה, קונגרס. שתי המפלגות הגרמניות הגדולות - הסוציאל-דמוקרטית (SPD) והנוצרית-דמוקרטית (CDU) - בוחרות את יושבי הראש שלהן ואת מועמדן לתפקיד הקנצלר ברמת קונגרס המפלגה הפדרלי - גוף המונה כ-500 נציגים במקרה של ה-SPD ויותר מ-1000 נציגים במקרה של הנוצרים-דמוקרטים. גם מפלגות נוספות כגון הסוציאליסטים בספרד, הסוציאל-דמוקרטים בשוודיה ורוב המפלגות בפינלנד בוחרות את מנהיגיהן ברמת ביניים זו של מוסדות מפלגה רחבים.

לעומת שתי החלופות הללו, הרחיבו לאחרונה מפלגות רבות את מעגל הבוחרים לכלל חברי המפלגה הרשומים. הרחבת מעגל הבוחרים היא תופעה שהתרחשה בכמה מפלגות במדינות דמוקרטיות, בין היתר בבריטניה, ביפאן, בקנדה ובישראל.

השמרנים בבריטניה החליפו שלוש פעמים את השיטה לבחירת מנהיגם. עד 1965 מונה מנהיג השמרנים בצורה לא-פורמלית על-ידי הדרג הגבוה של מנהיגות המפלגה. שמו של המועמד הנבחר התקבל בצורה מוסכמת לאחר דיונים פנים-מפלגתיים שכללו חוג מצומצם ביותר של משתתפים. לאור הביקורת שהופנתה כלפי שיטת מינוי זאת, נוסחו לראשונה ב-1965 כללים רשמיים לבחירת מנהיג המפלגה. הגוף הבוחר הורחב לכלל חברי הפרלמנט השמרנים. שיטת הבחירה הייתה שיטה מורכבת שבה המועמד היה חייב לזכות ברוב מוחלט מקולות חברי הפרלמנט.

שיטה זו שירתה את השמרנים עד לסוף שנות התשעים. לאחר התבוסה בבחירות הכלליות של 1997 יזם מנהיג השמרנים וויליאם הייג שינוי נוסף בשיטת בחירת המנהיג. הכוונה הייתה להמשיך במגמת הדמוקרטיזציה ולהרחיב את הגוף הבוחר לכלל חברי המפלגה. מצד שני הובע הרצון להשאיר בידי חברי הפרלמנט השפעה על בחירת מנהיג המפלגה. בהתאם לכך אומצה שיטה חדשה בעלת שני שלבים. בשלב הראשון - הוא שלב הסינון - בוחרים רק חברי הפרלמנט בשני מועמדים סופיים. בשלב השני עומדים שני המועמדים שנבחרו על-ידי חברי הפרלמנט לבחירה על-ידי כל חברי המפלגה השמרנית.

גם הלייבור ערך שינוי בשיטת בחירת המנהיג. עד 1983 נבחר המנהיג בידי חברי הפרלמנט של המפלגה. על המועמד היה לזכות ברוב מוחלט. בתחילת שנות השמונים הופנתה ביקורת כלפי השיטה והכוח המוגזם שהיא מעניקה לחברי הפרלמנט, על חשבון הפעילים בשטח והאיגודים המקצועיים המהווים חלק חשוב ביותר של המפלגה. כתוצאה מכך אומצה שיטה של קולג' אלקטורלי - הוגדרו שלוש אוכלוסיות של בעלי זכות בחירה: חברי הפרלמנט של המפלגה, חברי האיגודים המקצועיים ופעילי המפלגה המקומיים. לכל אוכלוסייה הוענק משקל שווה בשקלול הקולות. על-ידי כך נשמרה ההשפעה של חברי הפרלמנט (משקל קולו של חבר פרלמנט גדול בהרבה מקולו של חבר איגוד מקצועי), אך הוענקה גם לפעילי המפלגה ההזדמנות להשפיע.

מנגנון דיפרנציאלי דומה של שקלול קולות שימש גם לבחירת נשיא ה-LDP, המפלגה הגדולה והחשובה ביפאן. במפלגה זו קרוב לשלושה מיליון חברי מפלגה ובין 300 ל-400 חברים בשני בתי הפרלמנט. זכות הצבעה ניתנת לכולם, אולם משקל קולו של כל חבר פרלמנט גדול יותר מזה של חבר מפלגה. שקלול הקולות הסופי יוצר מצב שבו לחברי המפלגה ולחברי הפרלמנט יש השפעה שווה על בחירת המנהיג.

מפלגת העבודה (ומפא"י לפניה) עברה אף היא עם השנים תהליך של הרחבת הגוף הבוחר. התמודדות ממשית ראשונה על תפקיד מנהיג המפלגה נערכה ב-1965 במרכז המפלגה: אשכול גבר על בן-גוריון. לאחר מותו של אשכול לא נערכו בחירות להחלפתו, וגולדה מאיר מונתה לתפקיד לאחר התייעצות של צמרת מפלגת העבודה. לקראת הבחירות הכלליות של 1973 נותרה גולדה מאיר מועמדת יחידה. איש לא קרא תיגר על מנהיגותה.

לאחר התפטרותה של מאיר נפתחה סדרת ההתמודדויות בין שמעון פרס ליצחק רבין. ההתמודדות הראשונה (1974) נערכה במרכז המפלגה השנייה והשלישית (1977 ו-1980) נערכו בוועידת המפלגה, שהיא גוף רחב יותר ההתמודדות הרביעית נערכה ב-1992, לראשונה במתכונת של פריימריס מפלגתיים, כשזכות הבחירה ניתנה לכל חבר מפלגה. לאחר רצח רבין לא חלה התמודדות, ומינויו של פרס ליו"ר המפלגה ומועמדהּ לראשות הממשלה אושר במרכז המפלגה. שתי ההתמודדויות האחרונות (1997, 2001) נערכו אף הן במתכונת של פריימריס מפלגתיים.

כללי הפריימריס היו זהים בכל שלוש ההתמודדויות: כדי שמועמד יוכרז כמנצח היה עליו להשיג רוב של 40 אחוז לפחות. אם לא הגיע כל מועמד לסף זה נערך סיבוב שני, שהתמודדו בו שני המועמדים המובילים. בפועל לא היה צורך עד כה בסיבוב שני. בהתמודדות האחרונה לא הייתה משמעות גם לדרישת 40 האחוזים, מכיוון שהתמודדו רק שני מועמדים.

בדומה לבן-גוריון, גם למנחם בגין - מנהיגה הראשון של הליכוד (וחירות לפניה) - היה מעמד בלתי-מעורער במפלגתו. הוא לא נבחר מעולם למנהיג, אך כמעט שלא נתקל בערעור על מנהיגותו. גם אם עלתה קריאת תיגר על מנהיגותו (שמואל תמיר בסוף שנות השישים), היא לא הגיעה לכדי התמודדות ונגדעה באיבּה.

רק לאחר פרישתו של בגין התקיימה לראשונה התמודדות על מנהיגות המפלגה. ב-1983 נערכה ההתמודדות במרכז חירות, ויצחק שמיר גבר על דוד לוי. גם ב-1992 נערכה התמודדות במרכז, למרות שהיה זה הפעם גוף רחב יותר, עם התמזגותם של הליברלים ויצירתו של מרכז הליכוד. שנה לאחר מכן התקיימו לראשונה פריימריס מפלגתיים לבחירת מנהיג הליכוד - ובנימין נתניהו ניצח בהם. שתי התמודדויות נוספות במתכונת של פריימריס התקיימו ב-1999. בראשונה מהן ניצח נתניהו (את ארנס) ובשנייה ניצח שרון (את אולמרט ושטרית). כמו במפלגת העבודה, גם בליכוד נדרשים למועמד לפחות 40 אחוז מן הקולות כדי שיוכרז כמנצח.

הרחבת זכות ההצבעה לבחירת מנהיג המפלגה לכלל חברי המפלגה - כפי שנהוג כעת בשתי המפלגות הגדולות בישראל - עשויה להתפרש כעולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים: היא מקרבת את המפלגות אל תומכיהן, משקפת את רצון החברים, מעודדת השתתפות פוליטית פעילה יותר ומנטרלת את כוחם הפוליטי של עסקנים מפלגתיים. עם זאת, חשוב להכיר שיש לה חולשות ושהיא מאפשרת גם תופעות לא-רצויות.

תחת האידאל של חבר מפלגה בעל תודעה פוליטית ערה אשר מצביע בהתאם למה שהוא רואה כטובת המפלגה, עלו תופעות כגון התפקדויות כפולות (ליותר ממפלגה אחת), התפקדות זמנית (רק לצורך השפעה על בחירה) וקבלני קולות נמרצים. תופעות אלה פוגעות מאוד בפעילים מסורים של המפלגות ואף בחוסנם של מוסדות המפלגה. חמור מזאת, במצב שבו תנאי הסף לחברוּת במפלגה נמוכים כל כך, עלול להיווצר תרחיש שבו מגזרים בעלי מובּיליות פוליטית גבוהה ואפשר לגייסם בקלות יהיו בעלי השפעת יתר על תוצאות הבחירות. תרחיש כזה אפשרי במיוחד בבחירה של מנהיג מפלגה, בעוד שבפריימריס להרכב הרשימה הדבר קשה הרבה יותר. למעשה, אין זה דמיוני לתאר תסריט של התפקדות גדולה של תומכי מפלגה A כדי להשפיע על תוצאות בחירת המנהיג של מפלגה B (למשל לדאוג לכך שייבחר מנהיג פופולרי פחות).

אפשר לנקוט שתי דרכים עיקריות לצמצום התופעות הללו. הראשונה היא להעלות את הסף המינימלי של קבלת זכות בחירה. כיום הדרישה לחברות במפלגה היא נמוכה (כמה עשרות שקלים לשנה, תקופה קצרצרה של חברוּת) עד כדי כך שאינה מרתיעה התפקדויות לא-כֵּנות. הדרך השנייה היא לשנות את שיטת הבחירות בצורה כזאת שתעניק משקל שונה לקהלים שונים, כפי שמתרחש למשל בלייבור בבריטניה או ב-LDP היפאנית.

אפשר לטעון כנגד הצעה זו שהיא פוגעת בעיקרון הדמוקרטי של "כל קול שווה" אולם יש לקחת בחשבון כי אין מדובר כאן בבחירות כלליות לפרלמנט או לנשיאות. זוהי בחירה ברמת המפלגה, ושיטה המשקללת את הקולות עשויה להוות דרך ביניים שתפשר בין שני היעדים: מצד אחד היא תאפשר לחברי פרלמנט, לחברי מרכז או לפעילים ותיקים להשפיע יותר, ומצד שני היא לא תותיר כוח בלעדי בידי מוסדות המפלגה ותמשיך לעודד אזרחים להצטרף למפלגות פוליטיות. היא תאפשר גם לחברי מפלגה חדשים או לאלה שהם חברים "על הנייר" להביע את דעתם, ואף תעודד אותם להשתתפות ערה יותר.

הכתוב מבוסס על:

* רהט, גדעון, ונטע שר-הדר, איך נבחרים חברי הכנסת: בחירת מועמדי המפלגות לרשימה לכנסת ולראשות הממשלה 1995-1997, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999.

* Katz, R., & P. Mair, (eds.), How Parties Organize: Change and Adaptation in Party Organizations in Western Democracies, London: Sage, 1994.

* Punnett, R. M., Selecting the Party Leader, Harvester Wheatsheaf, 1992.