בחירות בעולם

בלגיה

 ביוני 1999 נערכו בבלגיה בחירות ששימשו ציון דרך בהיסטוריה הפוליטית שלה. הסיבה לכך הייתה הפסדם של הנוצרים-דמוקרטים (הפלגים הפלמי והוואלוני), שבעקבותיו הודחו מהשלטון והורחקו לספסלי האופוזיציה לראשונה מאז 1958.

הליברל-דמוקרטים הפלמים (VLD), המפלגה שזכתה ברוב המושבים באותן בחירות, הקימה קואליציה רחבה בעלת נטייה פוליטית של מרכז-שמאל. מנהיגה, גי ורהופשטט, התמנה לראשות הממשלה והוביל את בלגיה בארבע השנים האחרונות. ככל הנראה ניהל ורהופשטט את המדינה באורח משביע רצון, מכיוון שבבחירות הפרלמנטריות שנערכו לא מכבר, ב-18 במאי 2003, התגלתה ה-VLD פעם נוספת כמפלגה הגדולה ביותר, והיא תרכיב ממשלה הדומה באופייה לזו היוצאת.

הליברל-דמוקרטים שיפרו את ייצוגם בפרלמנט מ-23 ל-25 מושבים. יחד עם מפלגתם התאומה בחלק דובר הצרפתית (ואלוניה), גוש הליברלים מחזיק ב-49 מתוך 150 מושבי הפרלמנט. שתי השותפות הבכירות של הליברלים בארבע השנים האחרונות, הסוציאליסטים הפלמים והוואלונים, שיפרו מאוד את ייצוגם ולמעשה לא היו רחוקים מניצחון בבחירות. כוחן המשותף של שתי המפלגות הסוציאליסטיות מגיע ל-48 מושבים, כך שהקואליציה הכוללת את הגוש הליברלי ואת הגוש הסוציאליסטי תישען על רוב מוצק של 95 מתוך 150 המושבים. הנוצרים דמוקרטים המשיכו במגמת ההיחלשות שלהם וזכו ב-21 מושבים בלבד, ולפיכך הם יישארו באופוזיציה גם בפרלמנט הקרוב.

מערכת המפלגות המשוסעת והמפוצלת של בלגיה מונה כמה מפלגות בולטות נוספות. הבלוק הפלמי (VB), מפלגת ימין קיצוני הדוגלת בהיפרדות של פלנדריה מהמסגרת הפדרלית של בלגיה, הגבירה את כוחה בבחירות. היא זכתה לתמיכה של 11.6 אחוזים, אשר הקנתה לה 18 מושבים בפרלמנט - הישג שיא בעבורה. הירוקים, שהיו שותפים זוטרים בממשלה היוצאת, ספגו תבוסה קשה. הפלג הוואלוני איבד שבעה מושבים ויהיה מיוצג בארבעה מושבים בלבד בפרלמנט החדש, בעוד שהפלג הפלמי איבד את כל תשעת מושביו ונותר ללא ייצוג.

ארגנטינה

המשבר הכלכלי החריף שבו שרויה ארגנטינה, אשר הגיע לשיאו ב-2001 ומאז התמתן מעט, הביא גם למשבר חוקתי ומִמשלי חמור שבמהלכו התחלפו חמישה נשיאים בפרק זמן של פחות משבועיים (ראה פרלמנט 35). הנשיא האחרון בשרשרת זו - אדוארדו דואלדה - מונה על-ידי בית הנבחרים בינואר 2002, וזכה לגיבוי פוליטי נרחב בתמורה להבנה כי לא יתמודד במערכת הבחירות לנשיאות שיועדה לשנת 2003.

ממשלתו הזמנית של דואלדה הצליחה לעצור את הצלילה לתהום של כלכלת ארגנטינה, וכיום נראים ניצני התאוששות. הסיבוב הראשון לבחירות לנשיאות נקבע ל-27 באפריל. עד לזמן קצר לפני מועד הבחירות היו חששות כבדים שהבחירות לא יעוררו עניין רב ולא יספקו לגיטימציה מספקת לנשיא שייבחר. הסיבה לכך הייתה משבר אמון חריף של הציבור כלפי הפוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות - הפרוניסטים והרדיקלים. משבר זה הגיע לשיאו לאחר הפיחות החד בערך הפזו, שהנחית על המעמד הבינוני מכה אנושה ודלדל בצורה משמעותית את חסכונותיו. הדבר הוביל לכך שרבים מבני המעמד הבינוני הצטרפו למעמדות הנמוכים העניים במהומות רחוב ובהפרות סדר שהטילו במהלך שנת 2002 צל כבד על יציבות המשטר ועל האמון בדמוקרטיה.

אולם לקראת מועד הסיבוב הראשון, בעקבות התאוששות מה של הכלכלה, השתנו הלכי הרוח. הרחובות נרגעו, המפלגות הגדולות חזרו למרכז הבמה, ולא פחות מ-18 מועמדים ניגשו להתמודדות. המפלגה הפרוניסטית לא הצליחה הפעם להתאחד מאחורי מועמד מוסכם, ושלושה פרוניסטים ניגשו להתמודדות: קרלוס מנם שכיהן כנשיא בין השנים 1999-1989 אדולפו רודריגז סאה שכיהן אף הוא כנשיא לתקופה קצרצרה בת שמונה ימים בסוף 2001 ונסטור קירשנר, מושל מחוז סנטה-קרוז שבפטגוניה שזכה לתמיכת הנשיא המכהן דואלדה, עקב פרישת מועמדים מטעמו. המתמודד הבולט בימין היה ריקרדו לופז-מרפי, כלכלן ליברל שייסד תנועה חדשה למען יצירת צמיחה כלכלית. בשמאל, נחשבה אליזה קאריו כמועמדת מובילה.

ריבוי המועמדים והעובדה שהמפלגה הגדולה העמידה שלושה מועמדים במקביל הביאו למצב שבו אף לא אחד מהמועמדים זכה ביום הבחירות לתמיכה של מעל 25 אחוז. בהיעדר רוב, שני המועמדים שקיבלו את מרב התמיכה עלו לסיבוב שני. היו אלה שניים מהמועמדים הפרוניסטים - קרלוס מנם (שקיבל 24.4 אחוזים מהקולות) ונסטור קירשנר (22 אחוז).

הסיבוב השני נקבע ל-18 במאי, שלושה שבועות לאחר הסיבוב הראשון. למרות שקרלוס מנם הגיע למקום הראשון, היה ברור כי בסיבוב השני הוא נמצא בעמדת נחיתות. קירשנר, שנחשב לנציג השמאלי יותר של הפרוניסטים, זכה לתמיכה רחבה יותר ונתפס כמנהיג בעל יכולות ביצועיות וכאדם נקי כפיים. כשבוע לפני הסיבוב השני חלה תפנית מפתיעה במערכת הבחירות, כאשר מנם הודיע על פרישתו מן המירוץ.

מהלך זה הותיר את קירשנר כמועמד היחיד, והוא הושבע לנשיא ב-25 במאי. פרישתו של מנם העיבה מעט על מערכת הבחירות. באופן רשמי, נשיאה החדש של ארגנטינה נבחר על-ידי 22 אחוז בלבד מקולות הבוחרים (בסיבוב הראשון), ויש הגורסים שיהיה בכך משום פגיעה בלגיטימיות שלו. האתגרים העומדים בפני קירשנר אינם קלי ערך, ויהיה עליו להפגין מנהיגות ויכולות ביצועיות מרשימות כדי להמשיך במגמת ההיחלצות של כלכלת ארגנטינה מן המשבר שהיא נתונה בו. הבחירות לבית המחוקקים, שיתקיימו מאוחר יותר השנה, ישמשו לבטח כמבחנו הפוליטי הראשון.