משאל החברים בליכוד - כלי דמוקרטי או דרך עוקפת דמוקרטיה?

משאל חברי הליכוד על אודות תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון אשר התבצע בראשית מאי, הוא כלי פוליטי שהופעל לראשונה בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. למען האמת, זהו כלי שאינו נפוץ בשאר מדינות המערב, אם כי קיימות דוגמאות לשימוש בו.

החלטתו של ראש הממשלה להעביר לכלל חברי הליכוד את ההכרעה בדבר תכנית מדינית זכתה לביקורות רבות שהתבססו על טעמים שונים. הביקורת המרכזית נבעה מנקודת מבט משטרית. מסורת השיטה הפוליטית הנהוגה בישראל, בדומה לרוב המדינות המערביות, מתבססים על עקרון הדמוקרטיה התיווכית. לפי שיטה זו העם בוחר את נציגיו, ומרגע בחירתם וכינון הממשלה סמכות החקיקה, השליטה, התוויית המדיניות וההכרעות מופקדים בידיהם. למרות העובדה שהשימוש בדמוקרטיה ישירה (פנייה לכלל האזרחים לשם הכרעה בשאלת מדיניות) נעשה נפוץ יותר במערב במהלך שני העשורים האחרונים, חסרונותיו רבים. עם זאת גם דמוקרטיה ישירה, כפי שנכתב לעיל, פונה לכלל האזרחים; ואילו במקרה שלפנינו הפנייה הייתה לחברי מפלגה אחת בלבד. הביקורת, אם כן, כפולה: הן על השימוש בכלי של דמוקרטיה ישירה (ובכך פגיעה במעמד הכנסת) והן על עיוותו והדרת רוב גדול ביותר של האזרחים ושל מצביעי הליכוד מהליך ההכרעה. לדעת המבקרים, שאלת ההתנתקות צריכה להיות מוכרעת על-ידי ממשלת ישראל בתמיכת הכנסת. ביקורת שונה מגיעה מזווית מוסרית, ולפיה עובדה כי מתי מעט (חברי הליכוד מונים כ-4 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה) אוחזים בעמדות וטו בסוגיה כה מכרעת לעתידה של מדינת ישראל היא בלתי-נסבלת.

לעומת המבקרים, היו דעות שגרסו כי השימוש בכלי המשאל היה לגיטימי, ולא חרג מן הכללים המקובלים והתקינים של המשחק הפוליטי. לדידם, זכותו של ראש הממשלה הייתה לפנות אל המוסד המפלגתי הריבוני שלו (זה שמשמש מקור הסמכות של כל שאר המוסדות המפלגתיים) כדי לקבל הערכה מהי עמדתו בנוגע לתוכניתו המדינית, אשר חרגה במידה רבה מקו המדיני המסורתי של המפלגה. הפנייה לחברי מפלגה היא לגיטימית והיא ביטוי חיובי המגביר ומעצים את ערך הדמוקרטיה ההשתתפותית.

"המסע שקדם למשאל החברים היה חד-צדדי".

זווית שונה להסתכל על מהלך הדברים היא לטעון כי אם אכן קיימת ביקורת, עליה להיות מופנית לא כלפי המשאל עצמו (ככלי דמוקרטי לגיטימי) אלא כלפי מנהיגות הליכוד וראש הממשלה. ראשית, על כי התחייבו מראש לקבל את תוצאות המשאל; למשאל לא היה כל תוקף משפטי מחייב; ובמקום לומר בצורה גלויה כי המשאל מייעץ, ראש הממשלה התחייב לכבד את התוצאות. משנתקבלו תוצאות לא-רצויות מבחינתו הוא טען כי יכבדן, אך במקביל ימשיך לקדם תכנית דומה, מעין "אותה גברת בשינוי אדרת". בצורה כזו חלה זילות של מנהיגותו, והוא נתפס כאומר דבר אחד ופועל בצורה אחרת. שנית, על כי ראש הממשלה ומנהיגות המפלגה התייצבו מאחורי תכנית שנגדה לחלוטין את עקרונות המפלגה כפי שבוטאו במסע הבחירות האחרון, וקידמו אותה; על-ידי כך הפנו גבם למוסדות המפלגה, לדרכה האידיאולוגית ולחבריה. על כן תוצאות המשאל לא אמורות להפתיע: מתפקדי הליכוד הצביעו על-פי שיקולים עקרוניים ועל-פי צו מצפונם. שלישית, ניכר היה כי המסע שקדם למשאל החברים היה חד-צדדי. צד המתנגדים הציג מערכת ארגונית משומנת ומרשימה, עתירת משאבים ורעיונות יצירתיים; לעומת זאת צד התומכים - ראש הממשלה ומנהיגות המפלגה - ניהל מסע רפה ולא-מגובש, עד כי נדמה היה לחלק מהפרשנים כי הוא לא ממש מנסה לשכנע.

משאל החברים הוא דוגמה למגמה נמשכת במפלגות מערביות מודרניות של העברת סמכויות הכרעה לציבור בוחרים רחב, כגון כלל חברי המפלגה. ספרות המחקר מציעה הסברים אחדים למגמה זו. יש הטוענים כי דמוקרטיזציה פנימית זו של תהליכי קבלת החלטות במפלגה היא מענה לירידה החדה שחלה במספר חברי המפלגות כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות, ודרך להציג התרעננות של המפלגה. כדי לתמרץ אזרחים ולמשוך אותם להצטרף למפלגה כחברים מן השורה, הוענקו להם זכויות רבות יותר.

הסבר שונה במקצת צופה בתהליך כוללני זה מנקודת מבט תועלתנית של הנהגת המפלגה. לפי הסבר זה, המפלגות שהחליפו את מפלגות ההמון מחויבות במידה פחותה לאידיאולוגיה נוקשה, ומטרתן הראשית היא לזכות בבחירות. כדי לעשות כן הן ממרכזות מסרים - דבר המקל לפנות אל נתח רחב יותר של גוף הבוחרים. המנהיגות המפלגתית צריכה אפוא להיות גמישה ומתונה בעמדותיה; אך במקרים רבים לא קל לה לפעול כך, בשל הלחצים הרבים המופעלים עליה משכבת הפעילים. מחקרים הראו כי אלה המשתייכים לשכבת ביניים זו מחזיקים בדעות אידיאולוגיות יותר ומתפשרות פחות מאלה של האליטה המפלגתית (חברי ממשלה או פרלמנט) ושל חברי מפלגה פשוטה. על כן, ההנהגה עוקפת את שכבת הפעילים באמצעות העברת סמכויות הכרעה אל כלל חברי המפלגה, שהם בעלי פרופיל אידיאולוגי רך יותר. למרות שיש בצעדים כאלה פגיעה בכוחם של הפעילים, קשה להתנגד להם מכיוון שהם מצטיירים כמרעננים את המפלגה, מרחיבים את שורותיה ותורמים לדמוקרטיה הפעימית בה.

אפשר לזהות שני אפיקים עיקריים שבאמצעותם הוענקו לחברי מפלגה מן השורה סמכויות הכרעה שהיו נתונות בעבר לקהל בוחרים אקסקלוסיבי יותר. הראשון הוא בבחירת מועמדים מפלגתיים (לפרלמנט, לראשות הממשלה או לנשיאות); השני, הנפוץ פחות, הוא בהכרעה לגבי שאלות של מדיניות. משאל החברים בליכוד שייך לאפיק השני.

כאמור, פנייה לכלל חברי המפלגה להכרעה בדבר מדיניות אינה נפוצה, אולם היא בהחלט קיימת. בעיתונות כבר אוזכרו כמה דוגמאות, מתקופת טרום-המדינה; ב-1933 ערך זאב ז'בוטינסקי משאל בקרב התנועה הרוויזיוניסטית בסוגיית עצמאותה מן התנועה הציונית; שני משאלים נוספים באותה סוגיה נערכו ב-1935 וב-1946. ב-1935 יזם בן-גוריון משאל בקרב חברי הסתדרות בנוגע להסכם עם הרוויזיוניסטים. באותה שנה פנה שוב במשאל לחברי ההסתדרות כדי שיאשרו טיוטת הסכם שגיבש עם ז'בוטינסקי; הוא הפסיד במערכה. אלה הן דוגמאות מעניינות, אך אנקדוטליות. אפשר להביא דוגמאות רלוונטיות יותר וקרובות יותר למשאל החברים בליכוד דווקא ממדינות אחרות. מקרה ידוע מאוד של פנייה תקדימית לכלל החברים לשם הכרעה על מדיניות התרחש ב-1995 מפלגת הלייבור הבריטית. טוני בלייר, שהתמנה למנהיג הלייבור שנה קודם לכן, היה מעוניין לרענן את פני המפלגה ולמרכז אותה מבחינה אידיאולוגית. בין היתר שאף לשנות מן היסוד את סעיף 4 בחוקת המפלגה - סעיף שמשמש אבן הראשה של האידיאולוגיה הסוציאליסטית והסולידריות החברתית של הלייבור. משנכשל להעביר בוועידת המפלגה החלטה בדבר מחיקת הסעיף; יזם פנייה לכלל חבריה - בעלי פרופיל אידיאולוגי רך יותר - ואכן הצליח להעביר שם את ההחלטה.

ב-1998 פנה מנהיג השמרנים דאז ויליאם הייג לחברי מפלגתו כדי שיתמכו בהצעתו לשלול את הצטרפותה של בריטניה לגוש האירו, לפחות עד תום כהונת הפרלמנט. קרוב ל-200,000 חברים השתתפו במשאל (באמצעות הצבעה בדואר), ורוב גדול תמך בעמדת המנהיג.
הליברליזם בגרמניה (FDP) מספקים שתי דוגמאות נוספות: הם פנו פעמיים בשנות התשעים המאוחרות אל כלל החברים כדי שיכריעו בנושאי מדיניות. הליברלים היו אז חלק מממשלת קוהל, ולהכרעות היו משמעויות קואליציוניות. הפנייה ב-1995 הייתה בנוגע להצעה לתקן את החוקה כך שיתאפשר שימוש בהאזנות סתר; שנתיים מאוחר יותר הסוגיה הייתה סביב שאלת גיוס החובה.

בנוסף לענייני מדיניות, מפלגות פונות לעתים במשאל אל חבריהן כדי לקבל אינדיקציה לגבי המנהיג המועדף עליהם. ב-1993 קיימה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה (SPD) משאל בקרב כלל חבריה, שהיו צריכים להחליט את מי מבין שלושה מועמדים הם מעדיפים כיושב ראש המפלגה. למשאל לא היה תוקף מחייב, אך צירי קונגרס המפלגה (שבידיהם הופקדה הסמכות לבחור את יושב הראש) קיבלו את הכרעת החברים ואשררו את בחירתו.

מקרים אלה ממחישים כי משאל החברים אינו צעד שיש בו שבירה כלשהי של כללי משחק דמוקרטיים. עם זאת, אפשר להסתייג מהקבלת משאל הליכוד לדוגמאות שהוצגו לעיל - שהרי בדוגמאות מדובר בהכרעת מדיניות פנים-מפלגתית (ולא "לאומית" כמו תכנית ההתנתקות), ובמפלגות שלא היו אז מפלגות השלטון. מבחינה זו, לפחות, משאל הליכוד משמש חריג בנוף של הדמוקרטיות המערביות.

הכתוב מבוסס על:

• Scarrow, S.E., P. Webb and D.M. Farrell, "From Social Integration to Electoral Constestation: The Changing Distribution of Power within Political Partiew," in R.J. Dalton and M.P. Wattenberg (eds.), Parties without Partisans - Political Change in Advanced Industrial Democracies, Oxford: Oxford University Press, 2000, pp. 129-153.

• Katz, R.M. and P. Mair, "Changing Models of Party Organization and Party Democracy", Party Politics, Vol. 1, pp. 5-28.