מהו שם?

לכל אחד מאתנו יש שם; לפחות אחד, לרובנו שניים - שם פרטי ושם משפחה. מבחינת רשויות המדינה, ללא שם איננו קיימים. הזכות לשם היא בין הזכויות הסמליות והמופשטות יותר מבין הזכויות החברתיות הפוליטיות והמשפטיות. אין היא מעניקה כל הטבה חומרית, משפטית או יתרונות "מוחשיים" אחרים. היות שמו של אדם חלק מהגדרתו העצמית היא המעצבת את חשיבותה של זכות זו. השם הוא ביטוי לאישיותו ולרגשותיו של אדם, והוא משמש יסוד מתווך בין האדם לבין סביבתו. מבחינה חברתית, הסדרתה של סוגיית השמות (או אי-הסדרתה) מבטאת ערכים ותפיסות חברתיות שונות, כגון עמדת חברה מסוימת ביחס לשאלה מהי משפחה, או מיהו ראש המשפחה. שמות משמשים כסמל סטטוס, כסימן היכר של ייחוס הילדים אל הוריהם, וכסימן לקשר מסוים בין בני זוג.

בסוגית שמות המשפחה של ילדים, הביאה אתה כניסת שנת 2005 מהפך בחיי הצרפתים. חוק חדש ביטל את החובה בת מאות השנים, שילד ישא את שם משפחתו של אביו. כעת זוגות יכולים להעניק לילד את שם האם, את שם האב או את שמות שניהם. חוק זה מיישר קו רק עתה עם החלטת מועצת אירופה מ-1978 (Resolution (78) 37), שהמליצה לכל המדינות החברות לבטל מידית את האפליה בין נשים לבין גברים בכל הנוגע לשמות משפחה, הן ביחס לבחירה של שם בני הזוג והן ביחס לשוויון בבחירת שם ילדיהם. ההחלטה מוסיפה כי האמנה מ-1979 לביעור כל צורות האפליה נגד נשים מדגישה חובה זו, המוטלת על כל המדינות החתומות על האמנה. המועצה חזרה על המלצתה ב-1995 (Recommendation 1271) וב-1998 (Recommendation 1362). מדינות רבות הציגו רפורמה חוקית המקדמת את השיוויון בין נשים וגברים בכל הנוגע לשמות משפחה, ביניהן גרמניה (1976), שוודיה (1982), דנמרק (1983) וספרד (1999).

האמנם מהפך? נשים וגברים בצרפת יכולים לשאת שמות משפחה שונים; אולם 91 אחוזים מהנשים (נכון ל-1995) נשאו את שם בעליהן. כך גם בגרמניה, באנגליה, באוסטריה, באירלנד, בארצות הברית, בשוודיה ובפינלנד, שבהן כ-85 אחוזים ומעלה מהנשים נושאות את שם הבעל, למרות שבכל אחת מן המדינות הוראות חוק שונות ביחס לשמות משפחה.

יפן קבעה כבר ב-1947 כי עם נישואיהם יכולים בני זוג לבחור כשם משפחתם בשם הבעל או האישה, אך באחד מהם בלבד. חקיקה זו ביקשה להבטיח את כבוד האדם ואת השוויון בין המינים. גם ביפן, כמו במרבית מדינות אירופה, הסטטיסטיקה אינה מעידה על תמורה גדולה בעקבות האפשרות לשאת את שם משפחת האישה. 98 אחוזים בוחרים בשם המשפחה של הבעל. משנות השמונים החלה קריאה לאפשר לזוגות לבחור לשאת שם משפחה זהה או שמות משפחה נפרדים, בתקווה ששינוי כזה יגביר את תחושת חופש הבחירה של האישה ויקל עליה להימנע מכניעה ללחצים חברתיים וכן ללחצים פנימיים.

"מעתה ברור כי עצם שינוי הסטטוס אינו מוליד מאליו שינוי שם משפחתה של אישה"

באנגליה שלטה באופן מסורתי תפיסת העולם הפטריארכלית, לפיה האישה מאבדת עם נישואיה את זהותה העצמאית ומסתפחת לזו של בעלה. השקפת עולם זו איבדה מכוחה במהלך המאה העשרים, אך המנהג שלפיה אישה נשואה מקבלת את שם משפחתו של בעלה נותר על כנו באנגליה ובארצות המשפט המקובל בכלל. סוגיית שמה של האישה הנשואה לא זכתה מעולם להתייחסות מפורשת במשפט האנגלי. שתיקה זו משקפת עמדה ליברלית "סבילה", המאפשרת לאישה לקבל או לא-לקבל את שם בעלה עם נישואיה. כמו כן שתיקה זו מאפשרת להעניק לילד כל שם שיבחרו ההורים, בין אם שם האב, שם האם, או כל שם אחר. אם ההורים אינם נשואים, לאם לבדה יש זכות לבחור את שם משפחתו של הילד. האם חופשית לבחור כל שם שתרצה, בין השאר היא יכולה להעניק לילד את שם משפחתו של האב, גם אם זה האחרון מתנגד. שיטה זו נוהגת כיום באנגליה, בסקוטלנד ובאירלנד. היא נהגה בארץ עד חקיקת חוק השמות התשט"ז-1956.

בישראל, כאמור, חוק השמות ביטל את שתיקת המחוקק המנדטורי, במטרה לקבוע נוהג אחיד לנשיאת שמות. החוק מטיל את הזכות והחובה לבחור שם פרטי ושם משפחה. סעיף 6 לחוק קבע, עד לתיקונו ב-1996, כי אישה מקבלת עם נישואיה את שם בעלה, אולם היא רשאית לשאת את שם נעוריה או לצרף את שמו לשם שמה. תיקון החוק בעקבות בג"ץ אפרת (1993), שקבע את זכותה של ידועה בציבור לשאת את שם הגבר שהיא חיה אתו, ניתק באופן סופי את הקשר בין עניין השם לבין עניין הנישואין. כעת האפשרות הראשונה בחוק היא השארת שם הנעורים של שני בני הזוג. רק לאחר מכן מופיעות האפשרויות להחליף את שם המשפחה לשם משפחתו של בן הזוג או לצרף את שני השמות. מעתה ברור כי עצם שינוי הסטטוס אינו מוליד מאליו שינוי שם משפחתה של אישה.

באשר לילדים, סעיף 3 לחוק קובע כי ילד ישא את שם הוריו. אם שמם אינו זהה, הילד יכול לקבל את שם אביו, את שם אימו או את שניהם. ברירת המחדל נותרה שם האב במקרה שלהורים נשואים ("היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו, זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים"), ושם האם במקרה שאינם נשואים ("ילד שנולד כשאימו אינה נשואה לאביו, מקבל מלידה את שם משפחת אימו, זולת אם רצתה האם שיקבל את שם משפחת האם והאב הסכים לכך או שהאם היתה ידועה בציבור כאשתו; ואם הסכימו ההורים, יקבל את שם המשפחה של שניהם"). מתן שם אחר מחייב בחירה אקטיבית של ההורים.

אמנם המגמה בסוגיית שמות המשפחה בעולם ובישראל היא ניתוק הכרחיות הקשר בין שמות לבין מגדר או נישואין, אך ייתכן שיעבור עוד זמן רב עד שבאמת נראה "מהפך".

הכתוב מבוסס על:

• קמיר, אורית, "לכל אישה יש שם", משפטים כז (תשנ"ו-תשנ"ז), עמ' 327.

• אתר מועצת אירופה - http://www.coe.int

• Valetas, M.F, "The Surname of Married Women in the European Union", Population & Societes No. 367 (2001), www.ined.fr