עשור לחוק הסנגוריה הציבורית- מאזן ביניים

בנובמבר 1995 קיבלה הכנסת ה-13 את חוק הסנגוריה הציבורית. תכליתה של הסנגוריה הציבורית להעניק ייצוג משפטי איכותי ומקצועי לחשודים, לעצורים, לנאשמים ולנידונים חסרי אמצעים. החוק מספק לאותם חסרי אמצעים סנגור מיומן על חשבון המדינה. הרציונל שעמד מאחורי הקמת המוסד מושרש בהכרה כי מדינה מתקדמת המעוניינת לקיים מערכת משפטית צודקת חייבת לדאוג לכך כי אנשים לא יישלחו למאסר ללא ייצוג משפטי הולם, ולמנוע אפליה משפטית על רקע יכולות כלכליות. אימוץ החוק היה סופו של תהליך אטי וממושך שהחל באמצע שנות השמונים, עם הקמת ועדה ציבורית בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) דוד בכור. ועדת בכור המליצה להקים סנגוריה ציבורית מעורבת: סנגורים שכירים לצד עורכי דין פרטיים שהתגייסו מדי פעם לתת ייצוג משפטי ללקוחות הסנגוריה הציבורית. עד לחקיקת החוק מינה בית המשפט עורכי דין לייצג נאשמים שלא היו מסוגלים לממן ייצוג משפטי; אולם הללו היו בדרך כלל צעירים וחסרי ניסיון, או כאלה שאינם עמוסים (דבר הרומז על כך שלא היו בין הטובים שבעורכי הדין).

הסנגוריה היא יחידה ניהולית במשרד המשפטים. עבודתה מבוססת על צוות של כ-75 עורכי דין "פנימיים" - עובדים קבועים במשרה מלאה של הסנגוריה, ועל כ-700 סנגורים "חיצוניים" - עורכי דין הפועלים ברחבי הארץ ממשרדיהם הפרטיים מטעם הסנגוריה הציבורית. בראש הסנגוריה הציבורית עומד הסנגור הציבורי הארצי, הממונה על חמישה סנגורים ציבוריים מחוזיים. ועדת הסנגוריה הציבורית ממנה את הסנגור הציבורי, והיא גם מפקחת באופן שוטף על פעילות המוסד. הוועדה מורכבת משר המשפטים, שופט בית המשפט העליון בדימוס, שני עורכי דין העוסקים בייצוג נאשמים במשפט פלילי ומומחה של משפט פלילי.

החוק מבחין באופן עקרוני בין מקרים שבהם זכאי אדם לסנגור ציבורי ללא כל קשר ליכולת הכלכלית, ובין מקרים שבהם מינוי סנגור ציבורי הוא רשות המותנית בכך שהנאשם או החשוד מחוסרי אמצעים. סעיף 18 לחוק הסנגוריה הציבורית מפרט את הקריטריונים לזכאות לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית. להלן הבולטים שבהם:

מקרים שבהם זכאי אדם ליצוג של סניגור ציבורי, ללא מבחן כלכלי:

• נאשם המואשם בעברה שעונשה עשר שנות מאסר או יותר;
• נאשם או עצור שהוא קטין (למעט עברות תעבורה);
• נאשם שהוא אילם, עיוור, חרש או שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בשכלו;
• חשוד או עצור שבית המשפט החליט כי אין למנות לו סנגור;
• נידון המבקש משפט חוזר, ואשר הסנגור הציבורי הארצי קבע כי יש מקום להגיש בעבורו בקשה למשפט חוזר.

מקרים שבהם מינוי סנגור מותנה במבחנים כלכליים:
 
• נאשם המואשם בעברה שעונשה לפחות חמש שנות מאסר והוא חסר אמצעים. על נאשם מסוג זה הפונה לקבל ייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית להוכיח כי הכנסתו פחותה משני שלישים מן השכר הממוצע במשק;
• עצור לצורכי חקירה (לפני הגשת כתב אישום), אם הוא מחוסר אמצעים בהתאם למבחני הכנסה ורכוש הקבועים בתקנות;
• עצור עד תום ההליכים.

"מדינה מתקדמת המעוניינת לקיים מערכת משפטית צודקת חייבת לדאוג לכך כי אנשים לא יישלחו למאסר ללא ייצוג משפטי הולם".

הסנגוריה הציבורית היא מוסד הבנוי במידה מסוימת על פרדוקס, שכן המדינה שבמשמה מוגש האישום הפלילי היא זו המפעילה מוסד שמטרתו למנוע את הרשעת הנאשמים שנגדם מוגש האישום. פרדוקס זה יכול לגרום לעתים לבעיות. סעיף 15(ב) לחוק הסנגוריה הציבורית קובע:

מקום שיש ניגוד בין חובת סנגור ציבורי שהוא עובד לשכת הסנגוריה הציבורית כלפי לקוחו לבין חובותיו כעובד מדינה -  חובותיו כלפי לקוחו גוברות על חובותיו כעובד מדינה.

למרות שמבחינה אתית, כפי שעולה מסעיף החוק לעיל, הסנגורים הציבוריים מחויבים בחובת נאמנות כלפי לקוחותיהם, הם מוצאים עצמם לא-אחת במצב בעייתי - שכן הם משמשים בה בעת כשליחים של בית המשפט שתפקידם לסייע לרשויות החוק להגיע לחקר האמת. בעיה נוספת נובעת מהיותה של הסנגוריה מוסד שהוא חלק מרשויות המדינה. הסנגורים פועלים מול פרקליטות המדינה, המשטרה ובתי המשפט, בניסיון להשיג את התוצאה הטובה ביותר למען הלקוחות. קיימת סכנה כי אדיקות ולהיטות יתר להגן על חשודים ונאשמים לא תקנה לסנגורים נקודות זכות בין אנשי הפרקליטות.

פרשת רצח השופט אזר והתאבדותו הטרגית של סגן הסנגור הציבורי דייויד וינר, הציפו את ניגוד העניינים הפוטנציאלי בנוגד ליחסי סנגור ציבורי ורשויות החוק: וינר, אשר שימש כסנגור ציבורי ליצחק זוזיאשווילי וייצגו בתיק אחר מבלי לדעת כי באותה עת לקוחו חשוד ברצח השופט; והפרקליטות, שחשדה במעורבות זוזיאשווילי ברצח, צותתה לשיחותיו עם וינר, והתכוונה, לפי דיווחי התקשורת, להסיר את חסיונו של וינר ולהזמינו כעד תביעה כנגד לקוחו.

מאז החלה הסנגוריה הציבורית לפעול חל גידול עצום במספר הנזקקים המקבלים ייצוג משפטי, וכתוצאה נרשם שיפור ניכר בהגנה על זכויותיהם של נאשמים ועלייה משמעותית באיכות הדיון המשפטי בהליכים הפליליים בכל בתי המשפט. תמורה משמעותית נוספת נוגעת לייצוג עצורים במהלך חקירה פלילית. למרות הסעיף בחוק סדר הדין הפלילי המבטיח כי עצור זכאי להיפגש עם סנגור ללא דיחוי, הייתה הוראה זו בבחינת אות מתה לפני הקמת הסנגוריה, מכיוון שעצורים כמעט ולא יוצגו טרם הבאתם בפני שופט. כיום, רוב העצורים מקיימים התייעצות סנגור ציבורי בבתי המעצר כבר במהלך היממה הראשונה למעצרם.

מבט השוואתי

בריטניה השירות המשפטי הקהילתי (Community Legal Service) מעניק לאנשים הזכאים לכך סיוע בעניינים משפטיים שאינם פליליים. השירות הוקם מכוח חוק הנגישות לצדק (Access to Justice Act) מ-1999. מטרתו של שירות ההגנה הפלילית (Criminal Defense Service) היא להבטיח כי חשודים או נאשמים בעברות פליליות יזכו לשירותי ייעוץ, סיוע וייצוג משפטי. שירותי ייעוץ וסיוע מותנים לרוב במבחנים כלכליים. בית המשפט יכול להורות על זכאותו של הנאשם לקבל ייצוג בהתאם למקרה. אם מדובר באישום שיכול להוביל למאסר או לאיבוד מקום עבודה, וכן במקרים שהנאשם אינו מבין אנגלית או סובל ממחלת נפש - בית המשפט מורה על מינוי סנגור לנאשם.

אוסטרליה משרדי סיוע משפטי (Legal Aid) פועלים בכל מדינה וטריטוריה באוסטרליה, והוקמו על-פי חוק הסיוע המשפטי מ-1977 (Legal Aid Act). הם מבצעים מגוון של פעולות - חלקם (ייעוץ טלפוני, שירותים משפטיים בסיסיים) ניתנים ללא תשלום, וחלקם (ייצוג בבתי משפט) ניתנים ללא תשלום רק לאלה שעמדו בתנאי הזכאות. הזכאות נקבעת על-פי מבחנים עיקריים: מבחן כלכלי (הכנסה ורכוש), ומהות העניין שבמוקד הבקשה. סיוע משפטי ניתן רק למקרים פליליים חמורים ולמקרים הקשורים באלימות משפחתית, ברווחת הילד ובחולי נפש. רוב הפונים לסיוע משפטי מתבקשים לשלם סך של כ-90 דולר אוסטרליים, המוגדר כתרומה.

ארצות הברית הזכות החוקתית לייצוג בבתי משפט מוזכרת כבר בתיקון השישי לחוקה, המפרט שורה של זכויות במשפט. התיקון אומר בין היתר כי "בכל תביעה פלילית זכאי הנאשם... ליהנות מעזרה של סיוע משפטי לצורך הגנתו". הוראה זו פורשה במשך יותר ממאה שנים כמעגנת את זכותו של נאשם בפשע לשכור סנגור באופן פרטי ולא כמחייבת את שלטונות המדינה, במקרים שבהם הנאשם חסר אמצעים, לדאוג לו לייצוג. רק בשנות השלושים המאוחרות השתנה המצב בעקבות פסיקה של בית המשפט העליון (Johnson v. Zerbst) כי אדם המואשם בעברה פדרלית חמורה ולא יכול לממן מכיסו ייצוג משפטי, זכאי ליהנות משירותים משפטיים על חשבון הממשלה. ב-1963 הורחבה זכות זו גם להליכים בבתי משפט ברמת המדינה. מאז הורחבה הזכות לייצוג משפטי גם למקרים שבהם הנאשמים הם קטינים, לעברות הגוררות עמן מאסר בפועל או מאסר על תנאי, ולהליך ראשון בבית משפט לערעורים. יישום זכות זאת נערך ברמת המדינה, ועל כן קיימים מודלים רבים וגופים רבים המספקים סיוע משפטי. הבולטים שבהם: משרדי סנגוריה ציבורית (Public Defender) המעסיקים עורכי דין במשרה מלאה ואלה מספקים סיוע וייצוג משפטי; ומינוי עורכי דין פרטיים על-ידי בתי המשפט.

הכתוב מבוסס על:

• אתר משרד המשפטים - www.justice.gov.il/MOJHeb/SanegoriaZibori
• ביין, דן, "חוק הסנגוריה הציבורית - סקירה תמציתית", משפטים 29(2), 1998, עמ' 506-481.
• יועז, יובל, "עבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לתורת המוסר", הארץ, 2.1.2005.