טעויות קורות : משפט חוזר

לכל מדינה מערכת אכיפת חוק ומערכת שיפוט, המביאות להרשעת אנשים שהפרו את החוק ולהענשתם. מערכות אלה אינן חסינות מטעויות: לפני כמה חודשים ביטלה הפרקליטות כתב אישום ברצח לאחר שה"קרבן" נמצא חי ובריא. בעניין רצח הנער דני כץ היה חשש לטעות בהרשעה, ובקשת הנידונים למשפט חוזר התקבלה; במרס השנה הם הורשעו שנית.

"הליך המשפט החוזר מאזן בין שני אינטרסים. מחד תיקון טעות אפשרית בהרשעה אל מול העיקרון החשוב של סופיות הדיון".

רוב הטעויות מתגלות בשלב כלשהו שלפני הרשעתו של אדם. הרשות החוקרת והרשות המאשימה צריכות לבדוק עצמן טרם הגשת כתב אישום ולאחריו, ובית המשפט מרשיע את הנאשם רק לאחר שהוכחה לפניו אשמתו מעבר לספק סביר. עם זאת, גם שופטים טועים, וקורה שאנשים מורשעים על לא עוול בכפם. לכן רוב מערכות המשפט יוצרות מנגנון שיאפשר בחינה מחודשת של הרשעת נידון. מנגנון זה מאזן בין שני אינטרסים. הראשון הוא הבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. אפשר לצמצם את הסיכון לעיוות דין, אך הוא קיים תמיד. מצד שני עומד האינטרס של סופיות הדיון. אינטרס זה כולל את צורכיהן של המערכת השיפוטית ומערכת האכיפה הפלילית, ובנוסף שואב חיזוק מהאינטרס החינוכי וההרתעתי שביסוד פסק הדין: פסק דין סופי שאינו מתאפיין ביציבות כמעט מוחלטת מעמיד בסכנה את יעילותו החינוכית ואת אופיו המרתיע. הדיון בסוגיה של משפט חוזר עוסק בשאלה מהן העילות לקיומו של משפט חוזר בכל שיטת משפט, וכן מהו הגוף הראוי להחליט כי נתקיימה עילה למשפט חוזר: האם הגוף שידון בנושא יהיה עצמאי ומנותק מהמערכת השיפוטית ומרשויות ממשל אחרות (כפי שהמליצה ועדת Runciman בבריטניה ב-1993) - גורם ברשות המבצעת (כגון שר המשפטים) - או שמא ערכאה שיפוטית עליונה (באותה מערכת שהרשיעה כבר את הנאשם).

כיצד נוצרות אותן טעויות מצערות? מחקרים מצאו גורמים סביבתיים ה"מעודדים" הרשעות מוטעות: לחץ ציבורי לפענח פשעים איומים; עדות בבית המשפט על הרשעות קודמות של נאשם; החלטתו של נאשם לשמור על זכות השתיקה. הסיבות העיקריות להרשעות מוטעות הן זיהוי מוטעה מצד עד ראייה, וכן דרכי פעולה פסולות של המשטרה. כך למשל עולה מדברי בית המשפט בעניין ברנס (מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל), כי לחץ ציבורי למציאת רוצחה של רחל הלר - שגופתה נמצאה ב-1974 ועליה סימני התעללות קשים - הניע את המשטרה לסיים את הפרשה במציאת האשם. עלה חשש כי השוטרים שיקרו בעדותם והפעילו לחץ פיזי על ברנס. כאמור, רק ב-2002 זוכה ברנס לאחר שהתקבלה בקשתו הרביעית במספר למשפט חוזר.

בישראל הרשות לבקש משפט חוזר נתונה לנידון, לבן זוגו ולצאצאיו של נידון במקרה שהנידון מת, וכן ליועץ המשפטי לממשלה. הבקשה מופנית לנשיא בית המשפט העליון, שיכול לדון בבקשה בעצמו או להסמיך שופט אחר של בית המשפט העליון לדון בה. בסמכות השופט הדן להורות כי בית המשפט העליון, או בית משפט מחוזי שייקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית. בעבר היו העילות לקיום משפט חוזר מצומצמות ביותר. עד 1996 עמדה עיקר הדרישה על הצורך בהבאת ראיות חדשות שלא היו בפני הערכאה הראשונה ולא יכלו להיות בפניה. הראיות החדשות היו צריכות להציג את האפשרות כי תוצאות המשפט תשתנה.

ועדת גולדברג לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזה (1994) קבעה כי מתכונתו של החוק דאז אינה מתמודדת עם מקרים שבהם תוצאה מרשיעה נגרמה עקב התרשלות ברורה של עורך דין בניהול המשפט. היעדר תרופה במקרים אלה פוגע באוכלוסייה חלשה החסרה יכולת לשכור סנגורים מיומנים. הוועדה המליצה גם על חקיקת "עילת סל", שתמנע מצב שבו במקרים חריגים ויוצאי דופן שמתעורר בהם חשש לעיוות דין יהיו ידיו של בית המשפט כבולות. בתיקון החוק ב-1996 אומצו המלצות הוועדה, והעילות לקיומו של משפט חוזר שונו והורחבו.

כיום כולל סע' 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 את העילות הבאות:

- בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

- הוצגו עובדות או ראיות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

- אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה עברה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעברה לא ביצע אותה.

- התעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

בית המשפט רשאי להורות על פיצוי הנידון שנשא עונשו או חלק ממנו, ושהרשעתו בוטלה כתוצאה מן המשפט החוזר. שופט הדן בבקשה רשאי להורות, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, על זיכויו של נידון אם התקיימה אחת מהעילות אך בנסיבות העניין אין תועלת בקיום משפט חוזר.

אנגליה
הוועדה לבחינת מקרים פליללים (CCRC) נולדה מכוח Criminal Appeal Act (1995), כתגובה לכמה מקרים בולטים של הרשעות מוטעות. מקרים אלה נגעו ברובם לפעילות החבלנית של ה-IRA בשנות השבעים, שיצרה לחץ ציבורי רב להרשעת האחרים לפיגועי הטרור. כך למשל "רביעיית גילדפורד" נמצאה אחראית לשני פיצוצים ב-1974 בעיר גילדפורד. ארבעת המורשעים נכלאו למשך 14 שנה, אך זוכו ב-1989. "שישיית בירמינגהם" זוכתה ב-1991 לאחר 16 שנות מאסר, לאחר שהורשעו שלא כדין בפיצוץ פאבים בבירמינגהם חמישה שבועות לאחר ההתקפה בגילדפורד.

היעד המרכזי של הוועדה הוא בחינה מחודשת וחקירה של מקרים שיש בהם חשש לעיוות דין. הוועדה בוחנת האם המשפט בכללותו היה הוגן; האם השופט קבע קביעות משפטיות נכונות; האם יש ראיות חדשות שלא הוצגו במשפט והאם השופט סיכם כראוי את המשפט בעבור המושבעים וסייע להם בהנחיות המשפטיות המתאימות. הוועדה מעבירה פנייה לבית המשפט לערעורים אך ורק אם יש אפשרות ממשית כי תוצאת ההליך המקורי תשתנה.

יש לשים לב כי אין מדובר בעריכת משפט חדש, אלא קביעה של מעין ערכאת ערעור נוספת. נידון יכול לטעון לעיוות דין ולא רק לגבי עצם הרשעתו אלא גם לגבי העונש שקיבל, דבר שאינו קיים בישראל. אין הגבלה על מספר הפעמים שאדם רשאי לפנות לוועדה בבקשה לבחינת הרשעתו.

צרפת
סעיף 626-622 לקוד הפרוצדורה הפלילית הצרפתי (Code de Procedure Penale) קובע את המסגרת הרלוונטית בסוגיה של משפט חוזר. קיימות ארבע עילות לקיום משפט חוזר:

- לאחר הרשעה בהריגה מוצגות ראיות כי הקרבן עוד חי.

- אדם אחר הורשע באותה עברה, וקיימת סתירה בין שתי ההרשעות באופן המוכיח את חפותו של אחד משני המורשעים בעברה.

- אחד העדים במשפט הורשע לאחר מתן פסק הדין בעברה של עדות שקר.

- עובדה חדשה שלא הייתה ידועה לבית המשפט בשעתו מתגלית, ויש בה כדי להטיל ספק באשמתו של האדם שהורשע.

בקשה למשפט חוזר יכולה להיות מוגשת על-ידי שר המשפטים, על-ידי הנידון או על-ידי אפוטרופוסו. לאחר מותו של הנידון רשאים להגיש בקשה בני משפחתו, יורשיו וכן כל מי שנתבקשו על-ידי הנידון לעשות זאת. הבקשה נשלחת לוועדה המורכבת מחמישה שופטים. אלה מכריעים אם יש מקום לקיים משפט חוזר, ובסמכותם לבטל את ההרשעה בכל עת ללא קשר הכרחי לקיומו של משפט חוזר. במקרה שהוועדה מכריעה כי יש לקיים משפט חוזר, המקרה חוזר לערכאה באותה דרגה של בית משפט שהחלטתו בוטלה. מי שהורשע שלא כדין זכאי לפיצויים מלאים על נזקים חומריים ונפשיים שנגרמו לו עקב ההרשעה.

קנדה
בקנדה, כמו בכל מדינות המשפט המקובל (מדינות שהמערכת המשפטית שלהן מושתתת על שיטת המשפט האנגלית), הסמכות ההיסטורית לשנות הרשעה הייתה מצויה ב"פררוגטיבה המלכותית לחסד". הקוד הפלילי שנחקק ב-1892 העניק את הסמכות להורות על משפט חוזר לשר המשפטים, אם זה מצא כי יש חשש בדבר נכונות ההרשעה. כיום מכונה הסמכות - Ministerial Review Miscarriages of Justice, והיא מצויה בסעיף 696 לקוד הפלילי, הקובע כי שר המשפטים, אם שוכנע - ביזמת מי שהורשע או ביזמת המדינה - כי יש בסיס סביר להסיק כי נגרם עיוות דין, רשאי: להורות על משפט חדש, אם אחרי בחינה שוכנע כי בנסיבות האמורות יש אכן להורות על משפט חדש; להפנות את העניין לבית משפט לערעורים כל שאלה שירצה בה את עזרתו של בית המשפט.

סעיף זה החליף ב-2002 את סעיף 690. תיקון החוק יצר הליך מאורגן ובהיר יותר, והוא כולל קווים מנחים לשר ביחס לשאלה מיהם הנידונים שעניינם מתאים לבחינה מחודשת. בשונה מההוראה הכללית שהייתה בחוק טרם התיקון, כיום הקריטריונים שהשר צריך לשקול מפורטים: האם הבקשה נתמכת בדבר מה חדש ובעל משמעות שלא עמד בפני בית המשפט בעבר; מידת הרלוונטיות והאמינות של המידע המוצג עם הבקשה; העובדה שסמכותו של השר חריגה, ואין מטרתה לשמש ערכאת ערעור נוספת. בנוסף, החוק החדש מחייב את השר לדווח לפרלמנט על פעולותיו. השר נעזר בקבוצת עורכי דין במשרד המשפטים, שכל עיסוקם בבחינת בקשות למשפט חוזר ובהקלת התקשורת עם נידונים המעוניינים להגיש בקשה.

החוק החדש גם מעניק סמכויות מיוחדות לשר - לזמן, לחקור בשבועה ולחייב עד לגלות מסמכים או חפצים אחרים - כדי למנוע בעיות הקשורות לעובדה שאינו בעל סמכויות של בית משפט.

ארצות הברית
בארצות הברית הסוגיה של הרשעה מוטעית עשויה להיות חריפה, לאור עונש המוות הקיים בחלק מהמדינות. כבר ב-1912 נעשה ניסיון ראשון בידי קונגרס האסירים האמריקאי לזהות מקרים של הרשעות מוטעות. מחקרים נוספים במהלך השנים גילו כי אכן הוצאו להורג אנשים חפים מפשע.

השיטה של משפט חוזר אינה נפוצה במדינות ארצות הברית בצורה המוכרת לנו בישראל. עיוות דין מטופל בארצות הברית בעיקר על-ידי ערעורים במערכת השיפוטית. לבתי המשפט לערעורים יש סמכויות נרחבות יותר מאלה של בתי המשפט בקנדה, בצרפת או באנגליה. אפשרויות הערעור הן גם הן רחבות יותר מארצות הברית. לדוגמה, אפשר לתקוף פסק דין בהליך אזרחי עצמאי גם לאחר שמוצו כל אפשרויות הערעור. הדין הפלילי ברובו הוא חלק מסמכותה של מדינה, ולכן התרופות למקרה של עיוות דין הן תלויות מדינה. התרופות הנפוצות ביותר מתבססות על ערעורים שנטענת בהם טענה לפגיעה בזכויות חוקתיות של הנידון.

פרויקט חשוב בארצות הברית הוא ה-"Innocence Project", הקיים במדינות אחדות. הפרויקט (למעשה אוסף פרויקטים נפרדים) פועל לזיכויים של נידונים שבדיקות DNA יכולות להוכיח את חפותם. פרויקט זה מאיר מקרים רבים של עיוות דין, והוא ממלא תפקיד חשוב בצמצום טעויות.

המקרים המזעזעים של אנשים שחירותם נשללה לשנים ארוכות על לא עוול בכפם מלמדים על חשיבות האפשרות לתיקון הפגמים במערכת האכיפה והמשפט. בישראל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה התנגדו באופן מסורתי לקיום משפטים חוזרים, ובית המשפט העליון קיבל את עמדתם ודחה את הבקשות למשפטים חוזרים. מגמת שינוי החלה להסתמן עם קבלת בקשתם של המורשעים בפרשת הילד דני כץ ובקשתו של עמוס ברנס, וכן בפרשה הידועה כ"פרשת מע"צ", שבה הפרקליטות הסכימה למשפט חוזר וחזרה בה מן האישום. לצד הפתיחות המסוימת למשפטים חוזרים, יש לקוות שהצורך במשפט חוזר יהיה מועט; טעויות לעולם יתרחשו, אך רצוי שיתרחשו כמה שפחות.

הכתוב מבוסס על:

• מ"ח 7929/96 כוזלי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529.

• סנג'רו בועז וקרמניצר מרדכי, "המשפט החוזר - מציאות או חלום?", עלי משפט 1 (תש"ס-1999), עמ' 97.

• דין וחשבון הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (בראשות השופט גולדברג), ירושלים, תשנ"ה-1994.

• ת"א 1168/01 הררי ואח' נ' מדינת ישראל ניתן ב-6.8.2005.

• "Addressing Miscarriages of Justice: Reform Possibilities for Section 690 of the Criminal Code" (1998) in: www.Justice.gc.ca/en/cons/amj/coverre.thml.