חוקי אזרחות בעולם

אזרחות היא מעמד חוקי המעניק ליחיד חברות רשמית ומלאה בקהילה פוליטית-מדינית. בדמוקרטיות ליברליות האזרחות מעניקה זכויות כזכות ההצבעה, זכות ההתמודדות למשרות ציבוריות והשתתפות בפעילויות ציבוריות, אך גם דורשת התחייבות לשלם מסים ולעתים לשרת בצבא. אזרחות נמצאת גם בלב הגדרתה של מדינת הלאום, יחד עם שטח המדינה. שטח המדינה מגדיר את גבולותיה הגאוגרפיים של המדינה, ואילו האזרחות מגדירה את גבולות אוכלוסייתה. שרטוט גבולות אלה מתבצע באמצעות חוקי האזרחות, הקובעים מיהו אזרח ובאילו דרכים אדם יכול לקבל מעמד של אזרחות (להרחבה ראו " אזרחות – מבט תאורטי והיסטורי", בגיליון זה). מאמר זה סוקר את חוקי האזרחות ב-24 דמוקרטיות, את המגמות והשינויים שחלו בהם ואת הגורמים להם.

מבוא

אזרחות היא מעמד חוקי המעניק ליחיד חברות רשמית ומלאה בקהילה פוליטית-מדינית. בדמוקרטיות ליברליות האזרחות מעניקה זכויות כזכות ההצבעה, זכות ההתמודדות למשרות ציבוריות והשתתפות בפעילויות ציבוריות, אך גם דורשת התחייבות לשלם מסים ולעתים לשרת בצבא.
אזרחות נמצאת גם בלב הגדרתה של מדינת הלאום, יחד עם שטח המדינה. שטח המדינה מגדיר את גבולותיה הגאוגרפיים של המדינה, ואילו האזרחות מגדירה את גבולות אוכלוסייתה. שרטוט גבולות אלה מתבצע באמצעות חוקי האזרחות, הקובעים מיהו אזרח ובאילו דרכים אדם יכול לקבל מעמד של אזרחות (להרחבה ראו " אזרחות - מבט תאורטי והיסטורי", בגיליון זה).

מאמר זה סוקר את חוקי האזרחות ב-24 דמוקרטיות, את המגמות והשינויים שחלו בהם ואת הגורמים להם.

כיצד מקבלים אזרחות?

מעמד האזרחות ניתן בשתי דרכים עיקריות: אזרחות מלידה או אזרחות נרכשת (התאזרחות).

אזרחות מלידה
שני עקרונות מגדירים את קבלתה של אזרחות מלידה: עקרון הקרקע (jus soli) ועקרון הדם (jus sanguinis). רוב המדינות מעדיפות את אחד העקרונות על פני האחר, אך יש מדינות המשלבות את שניהם.

עקרון הקרקע
לפי עקרון הקרקע האזרחות נקבעת על פי מקום הולדתו של האדם. מקורו של עיקרון זה במורשת הפאודלית האירופית, אז היו בני האדם שייכים לפאודל שעל אדמתו נולדו (Bertocchi and Strozzi, 2004: 3). בריטניה העבירה את עקרון האדמה לשאר מושבותיה, ויש ששמרו עליו עד היום כמו למשל ארצות הברית, שבה גם בני אדם שנולדו על אדמתה למהגרים בלתי חוקיים נחשבים אזרחים לכל דבר ועניין. עיקרון זה הוא מהגדרתו "ידידותי" למהגר, מכיוון שאינו מתייחס לאתניות, ולכן מדינות המבססות את חוקיהן על עקרון הקרקע נחשבות ליברליות כלפי מהגרים.

עקרון הדם
בעקבות המהפכה הצרפתית הייתה צרפת הראשונה להתנתק מהמורשת הפאודלית כאשר ב-1804 אימצה את עקרון הדם, שמקורו ברומא העתיקה, ולפיו האזרחות עוברת בדם מאב לבנו (ו/או מאם לבנה). במעבר הצרפתי לעקרון הדם לא הייתה כוונה ליצור בידול אתני, אלא לסמל שהקשר הלאומי  חשוב יותר מנתינות בנוסח הפאודלי (Weil, 2001: 23). מצרפת התפשט עיקרון זה לשאר מדינות היבשת, ובכמה מדינות כמו אוסטריה ואיטליה הוא עדיין העיקרון היחיד. עיקרון זה מדגיש את הרכיב האתני במדינה, ולכן מדינות המבססות את חוקיהן על עקרון הדם נחשבות אתנוצנטריות ופחות מקבלות זרים.

כמה מדינות אימצו "עקרון אדמה כפול" (double jus soli), הנותן אזרחות לאדם הנולד על אדמתן לבן מהגרים שנולד גם הוא על אדמתן, כלומר למהגר שהוא דור שלישי למהגרים חוקיים. צרפת הייתה הראשונה לאמץ עיקרון זה כבר ב-1889, לא כדי לתת לאוכלוסיית המהגרים הגדולה שלה זכויות, אלא כדי לדרוש ממנה חובות, ובעיקר שירות צבאי (Bertocchi and Strozzi, 2004: 7). מדינות אחרות מעניקות אזרחות לדור שני של מהגרים, בדרך כלל בתנאי שהוריהם חיים במדינה תקופה המוגדרת בחוק.

טבלה 1 - אזרחות מלידה (מבוסס על Weil, 2001: 19)

עקרון הקרקע	עקרון הדם	אזרחות לדור שני של מהגרים
אוסטריה	לא	כן	לא
אוסטרליה	כן (אם הורה אחד הוא אזרח או תושב קבע, או שהנולד עצמו תושב קבע עשר שנים מהולדתו)	כן (אם הורה אחד אזרח והנולד נרשם בקונסוליה עד גיל 25)	כן, אוטומטית
איטליה	לא	כן	כן, אם תושב מאז שנולד
אירלנד	כן	כן	כן, אוטומטית
אסטוניה	לא	כן	כן
ארצות הברית	כן	כן (ללא העברה לדור שלישי אלא אם הוריו תושבים)	כן, אוטומטית
בלגיה	לא	כן	כן, אם הורים תושבים במשך עשר שנים
בריטניה	כן	כן (ללא העברה לדור שלישי אלא אם הוריו תושבים)	כן
גרמניה	כן	כן	כן, בתנאים שונים
דנמרק	לא	כן	כן, לאחר עשר שנות תושבות
דרום אפריקה	כן (אם שני ההורים תושבי קבע)	כן	כן
הולנד	"עקרון אדמה כפול" בלבד	כן	כן, אם תושב מאז שנולד
יוון	"עקרון אדמה כפול" בלבד	כן	כן, לאחר חמש שנות תושבות
ישראל	לא	כן	לא
לוקסמבורג	לא	כן	לא
לטביה	לא	כן	כן
ליטא	כן	כן	כן
ספרד	לא	כן	כן, לאחר שנת תושבות אחת
פורטוגל	"עקרון אדמה כפול" בלבד	כן, לקרבה ראשונה	כן
פינלנד	לא	כן	כן, לאחר עשר שנות תושבות
צרפת	"עקרון אדמה כפול" בלבד	כן	כן, לאחר חמש שנות תושבות
קנדה	כן	כן (לא כולל דור שלישי אלא אם גר בקנדה או בעל קשר מיוחד לפני גיל 28)	כן, אוטומטית
רוסיה	לא (אלא אם הנולד חסר אזרחות)	כן	לא
שוודיה	כן (אם האב אזרח והילד נולד בשוודיה)	כן	כן, לאחר עשר שנות תושבות

התאזרחות
התאזרחות (Naturalization) היא קבלת מעמד של אזרח שלא מתוקף זכות מולדת, אלא בסיומו של תהליך השתלבות בחברה. בדרך זו המדינה מאפשרת למהגרים חוקיים שאינם אזרחים ואינם בני הלאום להיהפך לאזרחים.

כל מדינה מתייחדת בכללי התאזרחות משלה, אבל אפשר להצביע על כמה סוגי דרישות נפוצים:

• ראשית, כל מדינה מחייבת תקופת תושבות מינימלית לפני הגשת הבקשה להתאזרחות וקבלתה. תקופה זו משתנה מאוד ממדינה למדינה, ויכולה לנוע בין שנתיים באוסטרליה לעשר שנים באיטליה, בליטא ובספרד.
• שנית, מדינות רבות דורשות שלמתאזרח יהיה ידע מספק בשפה ובהיסטוריה המקומיות.  דרישת שפה קיימת כמעט בכל המדינות הנסקרות, יוצאות מכלל זה אירלנד ושוודיה. בלוקסמבורג למשל, מדינה שחברתה מתנהלת בעיקר בגרמנית ובצרפתית, הדרישה לידע בשפה הלוקסמבורגית היא חסם גבוה להתאזרחות (Scuto, 2010: 1).
• סוג שלישי של דרישות נועד לוודא שהמתאזרח לא יהיה עול על המדינה. לשם כך אחדות מהמדינות דורשות הוכחה להכנסה מספקת (או אי-הסתמכות על מערכת הרווחה), אופי טוב או היעדר הרשעות פליליות. המדינה היחידה מהמדינות הנסקרות כאן שדורשת עמידה בשלושת התנאים היא צרפת. האחרות מסתפקות בדרך כלל בתנאי אחד או שניים, אם בכלל.
• לעתים קרובות נדרשת מהמתאזרח הבעת נאמנות למדינתו החדשה. כמה מהמדינות הנסקרות דורשות שבועת נאמנות (או הצהרה, לנמנעים משבועות). כמה דורשות גם ויתור על אזרחות קודמת, אם כי בעשורים האחרונים ולנוכח הצטרפותן של מדינות אירופיות רבות לאיחוד האירופי, גוברת ההכרה באזרחויות כפולות או מרובות (Joppke, 2007: 39).
  במדינות הדורשות הצהרת נאמנות, הנוסחים של ההצהרות שונים זה מזה הן בתוכן והן ברמת הפירוט שלהם. ההצהרה האמריקנית היא ללא ספק המפורטת ביותר, והמצהיר מתחייב בה לוותר על נאמנות קודמת לכל ריבונות אחרת, להגן על החוקה והחוקים ולהיות נאמן להם, ולשרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי, לפי הנדרש. נוסח ההצהרה הישראלית לעומת זאת (כרגע, לפני התיקון העומד על סדר יומה של הממשלה) הוא קצר ותמציתי: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל" (חוק האזרחות, תשי"ב-1952).
  על אף האורך השונה, ההצהרה הישראלית (שוב, כרגע) וההצהרה האמריקנית דומות בכך שהן חפות מתוכן ייחודי למדינה. מדינות אחרות לעומתן דורשות התחייבות ייחודית יותר. כך למשל קנדה מחייבת הצהרת נאמנות לבית המלוכה הבריטי, ובאוסטריה מצהירים נאמנות לערכי היסוד של המדינה והחברה הדמוקרטית האירופית. באירלנד מצהירים נאמנות לאומה האירית, מושג הטעון קונוטציות אתניות יותר ממושג המדינה.

הקלות בתהליך האזרחות ניתנות לאוכלוסיות מסוימות, מסיבות שונות. כך למשל יש מדינות כגון קנדה, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, המקלות על משקיעים ויזמים המבקשים להתאזרח. עם זאת, המקרה הנפוץ ביותר הוא מתן הקלות לזרים הנישאים לאזרחי המדינה (בדרך כלל על ידי קיצור תקופת התושבות המינימלית). בעבר היו מדינות שבהן ניתנה לנישאים לאזרחים אזרחות אוטומטית, אבל עקב חשש מנישואים פיקטיביים לצורך התאזרחות, הקשיחו מדינות אלה את דרישותיהן, ואזרחות אוטומטית לנישאים אינה קיימת עוד.

טבלה 2 - דרישות התאזרחות

-	תושבות	ידע היסטורי	ידע שפה	הכנסה מספקת	אופי טוב	היעדר הרשעות	שבועת נאמנות	ויתור על אזרחות קודמת	הקלות לנישאים
אוסטריה	עשר שנים	כן	כן	כן	-	כן	כן	כן	כן
אוסטרליה	שנתיים מתוך חמש לפני הבקשה	-	כן	-	כן	-	כן	-	לא
איטליה	עשר שנים	-	-	כן	-	-	כן	-	כן
אירלנד	שנה ברציפות וארבע מתוך שמונה שנים לפני הבקשה	-	-	כן	כן	-	כן	-	כן
אסטוניה	שמונה שנים	כן	כן	כן	-	-	כן	כן	לא
ארצות הברית	חמש שנים בקביעות	כן	כן	-	כן	יתכן	כן	כן	כן
בלגיה	חמש שנים	-	-	-	-	כן	כן	-	כן
בריטניה	חמש שנים	כן	כן	-	כן	-	כן	-	כן
גרמניה	שמונה שנים בקביעות	כן	כן	כן	-	כן	כן	כן	כן
דנמרק	תשע שנים	כן	כן	כן	-	כן	-	כן	לא
דרום אפריקה	שנה ברציפות וארבע מתוך שמונה לפני בקשה	-	כן	-	כן	-	-	-	כן
הולנד	חמש שנים ברציפות	כן	כן	-	-	כן	כן	כן	כן
יוון	חמש שנים אחרי הבקשה, או עשר מתוך 12	כן	כן	-	כן	כן	כן	כן	לא
ישראל	שלוש שנים מתוך חמש לפני הבקשה	-	כן	-	-	-	כן	כן	כן
לוקסמבורג	עשר שנים, שבע שנים אחרונות ברציפות	כן	כן	כן	-	כן	-	-	כן
לטביה	חמש שנים לפני 1990	כן	כן	כן	-	כן	כן	כן	לא
ליטא	עשר שנים בקביעות	-	כן	כן	-	-	כן	כן	לא
ספרד	עשר שנים	-	כן	-	כן	כן	כן	כן	כן
פורטוגל	שש שנים	-	כן	-	-	כן	-	-	כן
פינלנד	שש שנים	-	כן	כן	-	כן	-	-	כן
צרפת	חמש שנים	-	כן	כן	כן	כן	-	-	כן
קנדה	שלוש מתוך ארבע שנים לפני הבקשה	כן	כן	-	-	כן	כן	-	לא
רוסיה	חמש שנים	-	כן	כן	-	-	-	כן	כן
שוודיה	חמש שנים	-	-	-	כן	כן	-	-	כן

מבוסס על Weil, 2001: 20, עודכן על בסיס Wallace-Goodman, 2010:40.

הגורמים המשפיעים על מדיניות האזרחות

כמה גורמים קובעים את מדיניות האזרחות של מדינה ומשפיעים עליה:

• מסורות משפטיות- כמו שצוין למעלה, המסורות של צרפת ובריטניה השפיעו על מדיניות האזרחות של מדינות אחרות. בעקבות צרפת אימצו רוב מדינות אירופה את עקרון הדם, ועקרון הקרקע שועתק במושבות הבריטיות בצפון אמריקה, בדרום אפריקה, באוסטרליה ובאירלנד.
• דמוגרפיית הלאום-  עוד גורם משפיע הוא פיזורו של הלאום העיקרי במדינה, בתוכה ומחוצה לה. בהקשר זה אפשר להבחין בין ארבעה סוגים של מדינות (Weil, 2001:23):
  מדינות מהגרים - מדינות שהקימו מהגרים, ושמהגרים וצאצאיהם הם רוב האזרחים כמו למשל ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה.
  
  מדינות הגירה- מדינות שיש בהן אוכלוסיית מהגרים גדולה, אבל רוב האוכלוסייה משתייך ללאום "המקורי". צרפת, ובמידה רבה כל מדינות מערב אירופה, הן כיום מדינות הגירה.
  
  מדינות תפוצה- מדינות שחלק מאוכלוסיית הלאום שלהן נמצא מחוץ לשטח המדינה, אבל נתפס כשומר על קשר עם מדינת המקור. רוסיה לאחר נפילת ברית המועצות ומערב גרמניה לפני האיחוד הן מדינות כאלה.
  
  מדינות הגירה שלילית- מדינות שחלק מאוכלוסייתן עזב כדי להקים חיים במדינה אחרת. אירלנד הייתה בעבר דוגמה למדינת הגירה שלילית, עד העשורים האחרונים של המאה העשרים.

אופי המדינה מכתיב מדיניות אזרחות מתאימה. כך למשל במדינות מהגרים (כדוגמת ארצות הברית, אוסטרליה וקנדה) עקרון הקרקע מאפשר לבני המהגרים לקבל אזרחות באופן אוטומטי. לעומת זאת, במדינות הגירה שלילית ובמדינות תפוצה עקרון הדם מאפשר למדינה לשמור על קשר עם בני הלאום מחוצה לה. כך היה במערב גרמניה, ששאפה לשמור על קשר עם הגרמנים במזרח גרמניה, וכך ברוסיה הפוסט-סובייטית והמיעוטים הרוסיים ברחבי מדינות ברית המועצות לשעבר.

כאשר חוקי האזרחות אינם מתאימים עוד לאופי המדינה ולבעיותיה, תשנה המדינה את חוקיה בהתאם. לאחר מלחמת העולם השנייה עמדו רוב מדינות המערב בפני מציאות של הגירה חיובית, ובכל מדינה יצרה ההגירה לחצים אחרים, בהתאם לעקרון המנחה את מדיניות האזרחות מלידה. מדינות שביססו את חוקיהן על עקרון הקרקע נאלצו להתמודד עם מספר גדול של בני מהגרים שקיבלו אזרחות ללא שליטתן, ובתגובה הן החלו להגביל את הגישה לאזרחות על ידי הגבלת עקרון הקרקע ו/או הקשחת הדרישות להתאזרחות.

לעומתן, מדינות שביססו את חוקי האזרחות שלהן על עקרון הדם נאלצו להתמודד עם אוכלוסייה גדולה וקבועה של מהגרים שדרשה גישה לאזרחות, ובתגובה שילבו בחוקיהן רכיבים של עקרון הקרקע. דוגמה מובהקת לכך היא גרמניה, שממדיניות המבוססת אך ורק על עקרון הדם, עברה למדיניות המאפשרת קבלת אזרחות גם על פי עקרון הקרקע. מדינות אחרות, כפורטוגל ויוון, אימצו לאחרונה את עקרון הקרקע הכפול, ובכך פתחו פתח לאזרוח של אוכלוסיות מהגרים ותיקות.

• גורמים מדיניים ופוליטיים- מדינות רבות המפעילות את עקרון הדם לא שילבו את עקרון הקרקע, או לא מיהרו להקל על תהליך ההתאזרחות, על אף קיומה של אוכלוסיית מהגרים גדולה. מדוע? וייל (Weil, 2001) מציין שנוסף על ערכים דמוקרטיים ואוכלוסיית מהגרים גדולה, מדינה זקוקה לגבולות קבועים כדי שתוכל לשלב את עקרון הקרקע, המתייחס לטריטוריה מסוימת. לכן מערב גרמניה שילבה את עקרון הקרקע רק לאחר האיחוד עם מזרח גרמניה, ולכן גם אין סיכוי, לדעתו, שישראל תאמץ עיקרון זה לפני שהסכסוך עם הפלסטינים ושכנותיה ייפתר (Weil, 2001:28). ישראל אינה מתאימה לשילוב עקרונות כזה גם משום שאף שנהוג לראות בה מדינת מהגרים, מבחינת תפיסת החוק ותפיסת המדינה את עצמה ראוי יותר לסווג אותה כמדינת תפוצה, שבה מודגש חיזוק הקשר עם בני הלאום מחוץ למדינה ולא שילוב זרים החיים בתוכה (להרחבה ראו "מיהו אזרח בישראל?", בגיליון זה).
  
  עוד גורם העשוי למנוע או לעכב את פתיחת הגישה לאזרחות למהגרים הוא הפוליטיקה של האזרחות. הווארד מציין שקיומה של מפלגת ימין הפועלת לעצירת רפורמות בחוקי האזרחות מסביר מדוע אחדות ממדינות אירופה לא ביצעו ליברליזציה של חוקיהן, או אף הקשיחו אותם (Howard, 2006: 451). התגייסות זו של הימין נגד ליברליזציה של האזרחות גברה בשנות האלפיים, בתגובה להתגברות הטרור העולמי בכלל ופיגועי 11 בספטמבר 2001 בפרט.
• מדיניות רווחה- ברטוצ'י וסטרוזי טוענות שמדיניות רווחה "עבה" יותר קשורה למדיניות אזרחות קשוחה יותר. ביסודה של טענה זו עומד ההיגיון שככל שהשירותים שהמדינה נותנת לאזרח רבים יותר, כך היא תקשה על זרים לקבל אזרחות ולהצטרף למעגל ה"נהנים" משירותיה. כך למשל ארצות הברית, בעלת מדיניות הרווחה ה"דקה", דבקה בעקרון הקרקע על אף ההגירה הגדולה אליה, ואילו אוסטרליה, בעלת מדיניות הרווחה ה"עבה" יותר - שגם היא החזיקה במקור בעקרון הקרקע - שילבה במהלך שנות השמונים את עקרון הדם (Bertocchi and Strozzi, 2004: 6).
  
  ואולם אפשר שכיווּן הקשר בין מדיניות הרווחה למדיניות האזרחות הוא הפוך. לפי היגיון זה מדיניות אזרחות ליברלית מגבירה את הגיוון באוכלוסייה מבחינת אתניות, דת וכו', ומצב זה פוגע בסולידריות החברתית. ומכיוון שהסולידריות, שהיא הבסיס למדיניות הרווחה, נפגעת, מעמדן של הזכויות הסוציאליות, לטובת זכויות תרבותיות, נפגע גם הוא בהתמדה (Joppke, 2007: 38). כלומר, ייתכן שמדיניות הרווחה ומדיניות האזרחות משפיעות זו על זו, בתהליך הקושר בין ליברליזציה של האזרחות לצמצום מדינת הרווחה.

סיכום - האם יש מגמה עולמית?

מהניתוח עולה שחוקי האזרחות במדינות אינם קבועים, ואף שמקורם במסורות משפטיות היסטוריות, הם מושפעים מתופעות חיצוניות ומשתנים בהתאם. מדינות שפעלו על טהרת עקרון הקרקע ונחשבו ליברליות בקבלת מהגרים מקשיחות את תהליך ההתאזרחות, ולהפך, מדינות שנחשבו אתנוצנטריות פותחות את דלת האזרחות לפני מהגרים ובניהם.

האם אפשר להצביע על מגמה בשינויים אלה? האם חוקי האזרחות בעולם הולכים לקראת ליברליזציה ושילוב מהגרים ללא תלות בלאום, או שמא להפך, מדינות מקשיחות את חוקיהן במציאות שאחרי פיגועי 11 בספטמבר ואירועי טרור אחרים באירופה?

הממצאים מעורבים. מצד אחד משנות השמונים ניכרת ליברליזציה בחוקי האזרחות, המתבטאת במתן עדיפות לעקרון הקרקע, הכרה באזרחויות מרובות והגבלת שיקול הדעת של הממשלה בתהליך ההתאזרחות והכפפתו לכללים חוקיים (Howard, 2006: 449; Weil, 2001: 28). מן הצד האחר יש עדויות להקשחה של חוקי ההתאזרחות במדינות רבות, בייחוד בעשור האחרון. מתוך 23 המדינות הנסקרות, שבע (כמעט שליש) הקשיחו את דרישות ההתאזרחות שלהן מאז 2001. הקשחה זו היא כנראה תגובת נגד לליברליזציה של חוקי האזרחות ולאירועי הטרור של שנות האלפיים.

כיצד אפשר ליישב את הסתירה לכאורה? יופקה טוען שההגבלות על תהליך ההתאזרחות מוגבלות להתאזרחות של מהגרים מדור ראשון בלבד, ולכן הן לא פגעו בתהליכים הבסיסיים יותר של הליברליזציה (Joppke 2007: 41). כלומר, החסמים העומדים לפני מהגר המבקש להתאזרח אמנם גדלים, אבל בבסיסם אין עומדת אתנוצנטריות, אלא גישה ליברלית, הרואה הכרח בהשתלבות המתאזרח בחברה. גישה זו מתבטאת גם בקבלת אוכלוסיות מהגרים ותיקות באמצעות הקלת הגישה לאזרחות מלידה לצאצאיהם.

* תודותינו למכון המחקר והמידע בכנסת, על הפניית תשומת ליבנו למחקרים חדשים בנושא אשר שימשו לעדכון המידע במאמר זה

מקורות

בן-פורת, דפנה, 2003. אזרחות מכוח השקעה כספית - סקירה בין-לאומית. מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

דריישפיץ, שוריק, 2010. "מיהו אזרח בישראל?", פרלמנט, גיליון זה (67), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שפירא, אסף, 2010. "אזרחות - מבט תאורטי והיסטורי", פרלמנט, גיליון זה (67), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Bernitz, Hedvig Lokrantz, 2010. Country Report: Sweden, Badia Fiesolana: European University Institute.

Bertocchi, Graziella and Chiara Strozzi, 2004. "Citi zenship Laws and International Migration in Historical Perspective", Discussion Paper No. 4737. Centre for Economic Policy Research:

Christopoulos, Dimitris, 2010. UPDATE: Amendments in the Greek Citizenship Legislation, March 2010.

Cinar, Dilek, 2010. UPDATE: Amendments in the Austrian Nationality Law, October 2009.

Howard, Marc Morje, 2006. "Comparative Citizenship: An Agenda for Cross-National Research", Perspectives on Politics 4: 443-455.

Joppke, Christian. "Transformation of Citizenship: Status, Rights, Identity", Citizenship Studies 11 (1): 37-48.

Fagerlund, Jessica and Sampo Brander, 2010. Country Report: Finland, Badia Fiesolana: European University Institute.

Picarra, Nuno and Ana Rita Gil, 2010. Country Report: Portugal, Badia Fiesolana: European University Institute.

Scuto, Denis, 2010. Country Report: Luxembourg, Badia Fiesolana: European University Institute, 2010.

Wallace Goodman, Sara, 2010. Naturalisation Policies in Europe: Exploring Patterns of Inclusion and Exclusion. Badia Fiesolana: European University Institute.

Weil, Patrick, 2001. "Access to Citizenship: A Comparison of Twenty Five Nationality Laws", in: T. Alexander Aleinikoff and Douglas Klusmeyer (eds.), Citizenship Today: Global Perspectives and Practices, Washington DC: Carnegie Endowment for International Peace, pp. 17-35.

Zincone, Giovanna and Marzia Basili, 2010. Country Report: Italy. Badia Fiesolana: European University Institute.