אזרחות – מבט תאורטי והיסטורי

בעשורים האחרונים המושג "אזרחות", המלווה את הפילוסופיה הפוליטית המערבית מאז ימי יוון העתיקה, זוכה לפריחה מחודשת ודיונים עליו ועל משמעותו רווחים בעולם האקדמי, הפוליטי, התקשורתי והציבורי. הסיבה לכך היא הרלוונטיות הרבה של האזרחות לתהליכים עכשוויים – כמו למשל דמוקרטיזציה, מאבקים אתניים ולאומיים, תהליכי גלובליזציה כגון הקמת האיחוד האירופי והגירה רחבת היקף למדינות המערב (Shafir, 1998: 1-2) - והשאלות הנוקבות העולות בהקשר זה (על השפעתו של האיחוד האירופי על האזרחות, ראו המאמר "אזרחות העתיד" בגיליון זה; על אזרחות ומהגרי עבודה בישראל, ראו "עובדים זרים בישראל", בגיליון זה).

מבוא

בעשורים האחרונים המושג "אזרחות", המלווה את הפילוסופיה הפוליטית המערבית מאז ימי יוון העתיקה, זוכה לפריחה מחודשת ודיונים עליו ועל משמעותו רווחים בעולם האקדמי, הפוליטי, התקשורתי והציבורי. הסיבה לכך היא הרלוונטיות הרבה של האזרחות לתהליכים עכשוויים - כמו למשל דמוקרטיזציה, מאבקים אתניים ולאומיים, תהליכי גלובליזציה כגון הקמת האיחוד האירופי והגירה רחבת היקף למדינות המערב (Shafir, 1998: 1-2) - והשאלות הנוקבות העולות בהקשר זה (על השפעתו של האיחוד האירופי על האזרחות, ראו המאמר "אזרחות העתיד" בגיליון זה; על אזרחות ומהגרי עבודה בישראל, ראו "עובדים זרים בישראל", בגיליון זה).

למאמר שלושה חלקים: הראשון דן בכלליות במושג האזרחות; השני סוקר את התפתחות האזרחות למן העת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד המדינה המודרנית; והשלישי מציג את תפיסות האזרחות הנפוצות כיום.

מושג האזרחות

ככלל אזרחות היא "מסגרת משפטית ופוליטית להשגת חברות מלאה בחברה" (פלד ושפיר, 2005: 11), כלומר אזרח הוא שותף מלא בקהילה, ולשותפות זו משמעויות חברתיות, פוליטיות ומשפטיות. האזרחות מתמקדת במערכת היחסים שבין הפרט ובין החברה או הקהילה, אבל התוכן והמשמעות של האזרחות אינם חד-משמעיים ומוסכמים: הם השתנו במשך ההיסטוריה - מיוון העתיקה ועד ימינו אנו - וגם כיום גישות פוליטיות נבדלות זו מזו בכל הנוגע לתפיסת האזרחות. המחלוקות בין הזרמים מתמקדות בכמה שאלות עיקריות:

• מהם הקריטריונים המבחינים בין אזרח ללא-אזרח? למשל, האם כדי להיות אזרח חובה על האדם להשתתף באופן פעיל בחיי הקהילה? כיצד יכול לא-אזרח להיהפך לאזרח?
• מיהי אותה "קהילה" שהאזרח שותף בה? למשל, האם מדובר בקהילה פוליטית בלבד או בקהילה שיש לה גם ערכים תרבותיים משותפים או מוצא אתני משותף?
• מה כוללת מערכת היחסים בין האזרח לקהילה? למשל, האם היא מבוססת על מערכת של חובות (של האזרח כלפי הקהילה) או על מערכת של זכויות?

שאלות אלה ואחרות מאפשרות לזרמים שונים - ליברלים, שמרנים, סוציאליסטים ולאומנים, וכן משטרים שונים (דמוקרטיים ולא-דמוקרטיים) - להבין את מושג האזרחות ולהשתמש בו כל אחד בדרך משלו. "גמישות" זו מאפשרת למושג לשמור על הרלוונטיות שלו ולהתאים את עצמו לשינויים היסטוריים ולמצבים חברתיים-פוליטיים מגוונים.

התפתחות היסטורית 

יוון העתיקה
מקורו של מושג האזרחות בערי המדינה (פוליס) של יוון העתיקה, ובייחוד באתונה, במאות הרביעית עד החמישית לפני הספירה. הפילוסוף שעסק באזרחות באופן המעמיק ביותר היה אריסטו (322 384 לפני הספירה). אריסטו ראה באדם "בעל חיים מדיני" ובחיי הפוליס כאלה הקודמים לחיי הפרט והמשפחה (אריסטו, תשנ"ז: א, עמ' 13), ועל כן ראה בפעילות הנוגעת לענייני הפוליס, כלומר בפעילות הפוליטית, תנאי למימוש תכליתו של האדם, להגשמת הפוטנציאל האנושי ואף ל"חירות" במובנה המלא (Shafir, 1998: 2). לפי תפיסתו האזרחות היא אפוא "סגולה אזרחית" (civic virtue), המאפשרת לאדם להשתתף בחיים הפוליטיים ובכך לממש את עצמו; מי שאינו אזרח אינו יכול להשתתף בחיים הפוליטיים, ולכן אינו יכול להיות "אדם" במלוא מובן המילה. האזרח הטוב משתתף בחיים הפוליטיים הן באמצעות מעורבות בקבלת ההחלטות והן באמצעות ציות לחוקים (רחף וקרמניצר, 2008: 22). אריסטו ראה אפוא באזרחות מערכת הכוללת בעיקר את חובותיו של האדם כלפי הקהילה, ולפי גישתו האקסקלוסיבית רק גברים חופשיים יכולים להיות אזרחים - לא נשים ולא עבדים. חשוב לציין שתפיסת האזרחות של אריסטו התפתחה והתאפשרה על רקע האזרחות בפוליס היוונית בכלל ובאתונה בפרט, שכן זו הייתה קהילה קטנה, סולידרית במידה רבה, שאזרחיה - שלא כללו נשים ועבדיםגם בקרב הגברים החופשיים באתונה היו כמה מעמדות, שהתבססו על ייחוס משפחתי וכן על רכוש. בתקופות מוקדמות היו למעמדות אלה זכויות שונות, בעיקר בכל הנוגע להשתתפות פוליטית, אבל עם הזמן הבדלים אלו היטשטשו (Faulks, 2000: 17).- חונכו מגיל צעיר לסגולה האזרחית של השתתפות פוליטית וולונטרית, ואכן השתתפו באופן פעיל יחסית בניהול ענייניה של המדינה. עוד היבט חשוב באזרחות האתונאית, שיחזור על עצמו גם בעתיד, היה השירות הצבאי, שנחשב סגולה אזרחית עיקרית ולכן רכיב חשוב במימוש האזרחות.

האימפריה הרומית
בימי הרפובליקה (המאה השישית עד המאה הראשונה לפני הספירה) הייתה האזרחות הרומית דומה לאזרחות בפוליס היוונית, ואולם במהלך השנים, במקביל להתרחבות האימפריה בשטח ובאוכלוסייה ולהקמת הקיסרות, השתנה אופי האזרחות הרומית לחלוטין: בשלב זה נעשתה האזרחות הרומית סטטוס משפטי שהעניק לפרט זכויות וחובות, אבל לא דרש השתתפות בחיי הקהילה. בניגוד לפוליס ביוון, זכויות האזרח ברומא לא נגעו להשתתפות פוליטית, אלא עסקו בעיקר בקניין: הגנה על קניינו של הפרט מפני השלטון, זכות ליצור חוזים מחייבים ולהעביר רכוש ועוד. זכויות אחרות כללו למשל הגנה מפני עונשי גוף (כמו צליבה), בעלות על נשים ועל ילדים וזכות לעתור לבתי משפט ולזכות להגנתם, כמו למשל בתביעות ל"הביאס קורפוס" (Faulks, 2000: 19) הביאס קורפוס (habeas corpus) הוא צו בית משפט המורה לרשויות להביא לפניו אדם הנמצא במעצר. הצו מעוגן כיום בחוק של מדינות רבות, וקיים גם בישראל. האזרחות הרומית, בדומה לאתונאית, הייתה אקסקלוסיבית ולא הוענקה לנשים ולעבדים. היא גם התבססה, יותר מבאתונה, על חלוקת האזרחים למעמדות: תושבי הפרובינציות שכבשה רומא זכו לאזרחות חלקית (שלוותה בזכויות חלקיות), וגם שאר האזרחים נחלקו לכמה מעמדות, בעיקר על בסיס רכושם. עוד מאפיין בולט של האזרחות באימפריה הרומית - שלא היה קיים באתונה (אך יחזור באזרחות המודרנית) - הוא התרחבותה המתמדת: במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה הוענקה אזרחות למעגלים הולכים ומתרחבים של נתינים, בעיקר לתושבי הפרובינציות הכבושות.

ימי הביניים
לאחר התמוטטותה של האימפריה הרומית (המאה החמישית לספירה) דעך מוסד האזרחות באירופה, והוא שב והופיע רק בימי הביניים המאוחרים (למן המאה השתים עשרה) בכמה ערים באיטליה כמו ונציה ופירנצה. אזרחות זו אימצה כמה רכיבים של האזרחות בפוליס וברומא (בעיקר בתקופת הרפובליקה המוקדמת): מספר האזרחים היה קטן יחסית (לא יותר מכמה עשרות אלפים), והאזרחות לוותה בתחושת פטריוטיות ובסולידריות עזה וכללה השתתפות בניהול ענייני המדינה ושירות צבאי. האזרחות הייתה אקסקלוסיבית מאוד (נשים וכפריים הודרו ממנה), ובדומה לאזרחות הרומית גם היא התבססה על רכוש - כללה רק משלמי מסים והבחינה בין מעמדות האזרחים לפי שווי רכושם (Heater, 2004: 52-50). בתקופה זו החייתה הפילוסופיה הפוליטית של ההוגים המרכזיים בערי איטליה כגון מקיאוולי (1469 1527) ולאונרדו ברוני (Bruni, סביבות 1370 1444) את המושג העתיק של "סגולה אזרחית" - השתתפות וולונטרית בחיים הפוליטיים - וראתה בה רכיב עיקרי של האזרחות ותנאי למימוש תכליתו של האדם. לאזרחות בערי איטליה בימי הביניים היה אפוא תפקיד עיקרי בהחייאת מושג האזרחות, והיא השפיעה על התפתחותה של האזרחות המודרנית.

האזרחות המודרנית
מבחינה היסטורית התפתחה האזרחות המודרנית במסגרת המדינה הריבונית, בעיקר באירופה של העת החדשה. בקיצור רב, המדינה הריבונית קמה במאות השש עשרה עד השמונה עשרה, אם כי יסודותיה הונחו קודם לכן, והיא המשיכה להתפתח גם לאחר מכן (גרמניה ואיטליה למשל הוקמו רק במחצית השנייה של המאה התשע עשרה). המדינה נוצרה בתהליך ארוך של מִרכוּז: העוצמה הפוליטית, שקודם לכן הייתה מבוזרת בין גורמים אחדים כמו אצילים פאודלים, ערים חופשיות והכנסייה הקתולית, רוכזה עתה בידי גוף מרכזי אחד, ובו בזמן מספר היחידות הפוליטיות באירופה, שבימי הביניים היה גדול מאוד, צומצם במידה ניכרת: מכ-500 מדינות בשנת 1500 לכ-25 בשנת 1800. זכותה של כל יחידה פוליטית לנהל את ענייניה באופן עצמאי הוכרה ב"שלום וסטפליה" (1648), שסיים את מלחמת שלושים השנה. כך קמה המדינה הריבונית (המכונה גם "המדינה הווסטפלית").

המסגרת שהאזרחות המודרנית מתקיימת בתוכה שונה אפוא מהמסגרות הקודמות שבהן היא התקיימה, שכן זו גדולה הרבה יותר בשטח ובאוכלוסייה מהפוליס ביוון, מהרפובליקה הרומית המוקדמת ומערי איטליה בימי הביניים, וריכוזית (ובהמשך גם דמוקרטית) הרבה יותר מהאימפריה הרומית.

מדוע הופיע מוסד האזרחות במדינה הריבונית? לפי אחת התאוריות המרכזיות, המכונה לעתים "הדמוקרטיזציה של המלחמה", התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה הריבונית, ובייחוד המלחמות ההמוניות והיקרות שהתלוו לתהליך זה, חייבו את המדינה לגייס משאבים רבים מן האוכלוסייה המקומית, בעיקר חיילים ומסים (לצבא ולמוסדות ביורוקרטיים). כדי לגייס משאבים אלה ניהלה המדינה מעין משא ומתן עם האוכלוסייה המקומית, שבמסגרתו היא העניקה לקבוצות זכויות אזרחיות ופוליטיות בתמורה להתגייסותן לצבא ולתשלום מסים. כשביקשה המדינה לגייס משאבים מקבוצות נוספות, היא הגיעה להסדר שכזה גם אתן. זכויות אלה הן שיצרו את האזרחות במדינה הריבונית (לדוגמה Tilly, 1992).

המאפיין הבולט ביותר בהתפתחותה ההיסטורית של האזרחות המודרנית הוא התרחבותה, הנעשית בשני אופנים: ראשית, עוד ועוד קבוצות ופרטים זוכים לאזרחות או לאזרחות מלאה יותר, לעתים קרובות לאחר מאבקים קשים (Turner, 1986). כאלה היו למשל מאבקיהן של התנועות נגד עבדות בבריטניה במאה השמונה עשרה ובארצות הברית במאה התשע עשרה, מאבקיהן של הנשים למען זכות הצבעה בראשית המאה העשרים, דרישתה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, התביעות לשוויון זכויות לזוגות הומוסקסואליים כיום ואין-ספור מאבקים של מיעוטים לאומיים ודתיים (Faulks, 2000: 3). מאבקים רבים נמשכים גם כיום;

שנית, האזרחות התרחבה מבחינת משמעותה ותוכנה, ובהדרגה כוללת מחויבות עמוקה יותר ויותר של המדינה כלפי האזרח. מרשל (Marshall) חילק תהליך זה לשלושה שלבים היסטוריים: (א) הענקת זכויות אזרחיות, בעיקר למן המאה השמונה עשרה, בעיקר כאלה הנוגעות לחירות האישית - חופש הדיבור, חופש האמונה, חופש העיסוק, חופש התנועה, הזכות לקניין וכן הלאה; (ב) הענקת זכויות פוליטיות, בעיקר למן המאה התשע עשרה, ובכלל זה הזכות להשתתף בתהליך הפוליטי כבוחר וכנבחר; (ג). הענקת זכויות חברתיות, בעיקר למן המאה העשרים, ובכלל זה הזכות לחינוך, לבריאות, לעבודה, לדיור ולזכויות סוציאליות כגון דמי אבטלה וביטוח לאומי (Marshall, 1992)את התאוריה הזאת פיתח מרשל על רקע היווצרותה של מדינת הרווחה בבריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה. התאוריה זכתה לביקורות רבות, ובעיקר נטען שסדר ההתרחבות מתאר לכל היותר את ההתפתחות ההיסטורית בבריטניה בלבד, וכן שמדובר בתהליך הפיך: זכויות שניתנו יכולות גם להילקח (פלד ושפיר ,2005: 19)

תפיסות מודרניות של אזרחות

תפיסות האזרחות הבולטות כיום שואבות מהתפיסות ביוון, ברומא ובערי איטליה בימי הביניים, אבל מותאמות למציאות המודרנית ומושפעות מהתפיסות הפוליטיות הבולטות כיום כגון ליברליזם, לאומיות וסוציאליזם. פרק זה יעסוק בשלוש תפיסות עיקריות: התפיסה הליברלית, שהדוגמה המובהקת לאימוצה, לפחות מבחינה תאורטית, היא ארצות הברית; התפיסה הרפובליקנית, שהדוגמה המובהקת לאימוצה היא צרפת; והתפיסה האתנו-לאומית, שאותה אימצה בין היתר דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.עם זאת, לפי גישתו של סמית' (Smith, 1997) בכל מדינה קיימות תפיסות מגוונות של אזרחות - ולא תפיסה אחת בלבד - והן מתחרות ביניהן כל העת.

תפיסת האזרחות הליברלית
תפיסת האזרחות הליברלית נחשבת לתפיסת האזרחות המודרנית הדומיננטית. היא רואה באזרחות סטטוס משפטי שתפקידו העיקרי להעניק לפרט זכויות והגנה מפני השלטון, ואכן מקורה של המילה "ליברליזם" במילה הלטינית "חופש". ההגות הליברלית עסקה רבות בזכויות שהפרט זכאי להן. ג'ון לוק, מאבות המחשבה הליברלית, הגדיר את הזכויות הטבעיות כחיים, חירות וקניין (לוק תשנ"ז: 93). תפיסת האזרחות הליברלית מתמקדת בפרט, ולא בקהילה: הפרט הוא המחזיק בזכויות, הוא אינו חייב לקהילה כמעט דבר (חוץ מחובות בסיסיות כמו תשלום מסים, שירות בצבא, ציות לחוק וכדומה), והוא חופשי לממש את תכליתו באופן פרטי, ולא נזקק לשם כך לזירה הפוליטית. על פי תפיסה זו תפקידם של הקהילה והשלטון - הסיבה שבשלה הוקמו, לפי לוק - הוא אך ורק לסייע לאזרח לממש את זכויותיו, ועליהם להתערב בענייני האזרחים רק לצורך זה. זאת ועוד, האזרחות קשורה קשר הדוק לעולם הכלכלי: הן משום שהזכות לקניין היא אחת הזכויות הטבעיות, והן משום שהאדם אינו נתפס כ"בעל חיים מדיני" (כדברי אריסטו) שממש את תכליתו בתרומה לקהילה, אלא יותר כ"בעל חיים כלכלי": יחיד רציונלי שמטרתו העיקרית לקדם את עצמו.

הליברליזם, לפחות להלכה, מעודד סובלנות ושוויון זכויות: המעמד של "אזרח" והזכויות הנובעות ממנו מוענקים לכל פרט באופן שווה, והמדינה - שהיא חסרת כל זהות לאומית, דתית, אידאולוגית וכדומה - "עיוורת" לזהותם של האזרחים, נמנעת מכל סוג של כפייה ומגנה על חופש הפרט; זו אפוא תאוריה "מכילה" (inclusive) מאוד. מקרב ההוגים הליברלים המאוחרים יש לציין בייחוד את ג'ון רולס (Rawls, 1921 2002). רולס, אף שהיה ליברל מובהק ודגל בשמירה על זכויות וחירויות הפרט, הדגיש את הצורך בסולידריות חברתית ובשוויון הזדמנויות (ולא רק שוויון זכויות), והתנגד לאי-שוויון כלכלי קיצוני (הד ואטאס, 2007; Shafir, 1998: 6-9). זו במידה רבה גרסה "מרוככת" ו"שוויונית" יותר של תפיסת האזרחות הליברלית.

תפיסת האזרחות הרפובליקנית
תפיסת האזרחות הרפובליקנית היא ה"מתחרה" העיקרית לתפיסה הליברלית.תפיסת אזרחות נוספת היא התפיסה ה"קהילתנית" (communitarism). בקרב החוקרים בתחום קיים ויכוח אם היא זהה לגמרי לתפיסת האזרחות הרפובליקנית (ראו פלד ושפיר, 2005: 13), או שמא מדובר בשתי תפיסות קרובות אך שונות (ראו רחף וקרמניצר, 2008: 27). לפי הגישה האחרונה ההבדל העיקרי בין התפיסות הוא שהרפובליקניזם מעודד רק פעילות המקדמת את טובתם של כלל אזרחי המדינה, ואילו הקהילתנות מעודדת כל פעילות לטובת הקהילה, גם אם מדובר באינטרסים של קבוצות ספציפיות. היא מבקרת את התפיסה הליברלית על שהיא אינדיבידואליסטית ומעודדת תחרות בין האזרחים, ולכן פוגעת בסולידריות ביניהם; על שהיא אינה מעודדת את האזרחים להשתתפות פוליטית, וכך פוגעת ביכולתם לקבוע את גורלם; ועל שהיא "מערטלת" אותם מזהותם. במקום התפיסה הליברלית מציעים הרפובליקנים לראות בקהילה לא אוסף של פרטים, אלא יחידה שלמה, המתאפיינת בסולידריות בין חבריה ובעלת זהות וערכים משלה, מעין "טוב משותף" של כלל האזרחים. אזרחות רפובליקנית פירושה מימוש "המידה הטובה": השתתפות בחיי הקהילה באמצעות תרומה לה ועיצוב אותו "טוב משותף". לפי הרפובליקנים, מימוש האזרחות יעשיר את חיי האדם ויעשה אותם משמעותיים ואף מוסריים יותר (פלד ושפיר, 2005: 13). לפיכך ברור שהחברה צריכה לחנך את האזרחים ל"מידה הטובה" ולהזדהוּת עם "הטוב המשותף". חשוב לציין שתפיסת האזרחות הרפובליקנית היא אקסקלוסיבית למדיי, שכן היא אינה מעניקה אזרחות מלאה למי שאינו חבר בקהילה ולמי שאינו מזדהה עמה ועם הטוב המשותף. יתר על כן, תפיסה זו מתנה את מימושה המלא של האזרחות בתרומה משמעותית לקהילה, ומכאן עולה שגם מי שחבר בקהילה ומזדהה עמה, אך אינו יכול לתרום לה תרומה של ממש, אינו מממש את אזרחותו במלואה. שירות צבאי, לדוגמה, הוא תרומה חשובה ביותר לקהילה שרק מקצת האזרחים - גברים בריאים - יכולים למלא. עם זאת, התפיסה הרפובליקנית שוויונית במובן זה שהיא אינה מבחינה בין הפרטים לפי זהויות אתניות, לאומיות, דתיות וכדומה, ובאופן עקרוני גם אינה מתנגדת להפיכתם של לא-אזרחים לאזרחים, אם יצטרפו לקהילה ויאמצו את ערכיה.

תפיסת האזרחות האתנו-לאומית
תפיסת האזרחות האתנו-לאומית התפתחה מאוחר יותר מקודמותיה - יחד עם הלאומיות הגרמנית של המאה התשע עשרה. היא שותפה לתפיסה הרפובליקנית בביקורת שהיא מטיחה בתפיסה הליברלית האינדיבידואלית, וכמוה גם היא מבססת את האזרחות על קהילה סולידרית בעלת אופי משותף. ואולם בניגוד לתפיסה הרפובליקנית, במקרה זה מדובר בקהילה בעלת זהות אתנו-לאומית מוגדרת ומוצא משותף, שאינה מאפשרת לפרטים מקהילות אתנו-לאומיות אחרות להצטרף אליה ולזכות באזרחות, שכן היא מפלה בבירור ובמוצהר פרטים על רקע מוצאם. כיום התפיסה האתנו-לאומית ה"טהורה", כמו זו שאומצה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אינה נחשבת לגיטימית בקהילייה הבין-לאומית (רחף וקרמניצר, 2008: 30).

תפיסות אחרות של אזרחות

שלוש תפיסות האזרחות התפתחו במסגרת מדינת הלאום הריבונית, ואולם בעשורים האחרונים התרחשו כמה תהליכים שהחלישו מסגרת זו. העיקריים שבהם: (א) התחזקות גופים בין-מדינתיים כמו האיחוד האירופי, שפוגע, לפחות במידת מה, ביכולתה של המדינה לקבל באופן עצמאי החלטות מחייבות בכל הנוגע לניהול ענייניה (על השפעתו של האיחוד האירופי על האזרחות, ראו המאמר "אזרחות העתיד" בגיליון זה); (ב) ההגירה הגדולה אל מדינות המערב, שיצרה במדינות אלה קהילות לאומיות חדשות והחלישה את ההומוגניות הלאומית בהן (הומוגניות שגם קודם לכן לא הייתה מלאה).

תהליכים אלה יוצרים מציאות היסטורית חדשה, ועמה תפיסות אזרחות חדשות, המותאמות למציאות המשתנה. כזאת היא למשל תפיסת האזרחות הרב-תרבותית, הזוכה לתנופה גדולה, אף שהיא התקיימה עוד קודם לכן במדינות דו-לאומיות ורב-לאומיות כמו בלגיה וקנדה. תפיסת האזרחות הרב-תרבותית, בניגוד לתפיסה הליברלית, אינה "עיוורת" לזהותו של האזרח, אלא רואה בו חבר בקהילה; ואולם בניגוד לתפיסות הרפובליקנית והאתנו-לאומית, הדוגלות בקיומה של קהילה אחת בלבד בתוך המדינה, התפיסה הרב-תרבותית דוגלת בקיומן של כמה קהילות שוות, בעלות זהות עצמאית ונאמנות למדינה; המדינה, מצדה, מחויבת לספק לקהילות אלה את התנאים שיאפשרו להן לשמור על ייחודן. תפיסה זו נותנת מענה לדילמות הנוגעות להגירה הגדולה למערב, שכן היא מאפשרת למהגרים להיות אזרחים מלאים, כלומר לזכות בשוויון זכויות במדינה החדשה, אבל גם לשמור על זהותם הלאומית-תרבותית הישנה ועל חיי קהילה עצמאיים.

סיכום

האזרחות מקשרת בין הפרט ובין הקהילה ושואפת לעצב את אופי היחסים ביניהם, ובמובן הפילוסופי יותר אף שואפת לאפשר לאדם לממש את תכליתו ואת הפוטנציאל הגלום בו. בשל חשיבותה הרבה היא "תפקדה כציר מרכזי במחשבה המדינית במערב" (פלד ושפיר, 2005: 11), אבל עם זאת, מכיוון שטבעם של הפרט, הקהילה והיחסים הרצויים ביניהם נמצאים במחלוקת תמידית בין זרמים אידאולוגיים שונים, לעולם אין תפיסת אזרחות אחידה ומוסכמת, ובכל תפיסה מוטחת ביקורת נוקבת. האזרחות היא אפוא מושג גמיש ביותר, הכולל בתוכו משמעויות ותכנים רבים ומגוונים, וגמישות זו היא שאפשרה לה להתאים את עצמה לתנאים היסטוריים וחברתיים שונים בתכלית - החל בפוליס היוונית וכלה במדינת הלאום הריבונית - והיא זו שכנראה תאפשר לה להתאים את עצמה להתפתחויות עתידיות. כאלה הן למשל התפיסות החדשות של "אזרחות על-לאומית" ו"אזרחות רב-תרבותית", המציעות מענה להתפתחויות חברתיות-פוליטיות בנות ימינו. הדיונים והוויכוחים בשאלת האזרחות, שמאמר זה הציג, צפויים אפוא להימשך.

רשימת מקורות

אריסטו, תשנ"ז. הפוליטיקה: ספרים א-ב, ירושלים: מאגנס.

הד, דוד ודניאל אטאס, 2007. מורה צדק: עיונים בתורתו של ג'ון רולס, ירושלים: מאגנס.

לוק, ג'ון, תשנ"ז. על הממשל המדיני, ירושלים: מאגנס.

פלד, יואב וגרשון שפיר, 2005. מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב.

רחף, אפרת ומרדכי קרמניצר, 2008. אף על פי שחטא - ישראלי הוא? שלילת אזרחות בגין הפרת אמונים, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שפירא, אסף, 2010. "עובדים זרים בישראל", פרלמנט, גיליון זה (67), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

שפרמן, קרין תמר, 2010. "אזרחות העתיד". פרלמנט, גיליון זה (67), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

Faulks, Keith, 2000. Citizenship, London and New York: Routledge.

Heater, Derek, 2004. A Brief History of Citizenship, New York and Edinburgh: New York University Press and Edinburgh University Press.

Marshall, T. H., 1992. "Citizenship and Social Class", in: T. H. Marshall and T. Bottomore (eds.), Citizenship and Social Class, London: Pluto Press, pp. 1-51.

Shafir, Gershon, 1998. "Introduction: The Evolving Tradition of Citizenship," in: Gershon Shafir (ed.), The Citizenship Debate, Minneapolis, MN: University of Minnesota Press, pp. 1-28.

Smith, Roger M., 1997. Civic Ideas: Conflicting Visions of Citizenship in U.S. History, New Haven: Yale University Press.

Tilly, Charles, 1992. Coercion, Capital, and European States: AD 990-1992, Cambridge, Mass.: Basil Blackwell.

Turner, Btyan S. 1986. Citizenship and Capitalism, London: Allen and Unwin.