בג"ץ מעצים את כוח הכנסת

ערבובו של שיח המשילות בתוך הקלחת המשפטית, והצגת ההחלטה בעניין מתווה הגז כ"אקטיביזם שיפוטי" הפוגע במשילות - מטעים. זהו שיח שמוציא מתוך המשוואה את השחקן השלישי במערכת הפרדת הרשויות – הכנסת.

התמונה באדיבות Shutterstock

נאום ה"אני מאשימה" של שרת המשפטים איילת שקד השבוע בכנס לשכת עורכי הדין באילת בנוגע לבג"ץ הגז, הדהד אמירות שנכתבו בעיתון זה בשבוע שעבר בקול אחיד יחסית. בג"ץ אקטיביסטי מידי, כך נטען, אין לו שום הבנה בכלכלה וגם לא אחריות למצבה של המדינה, וכל התערבות שלו פוגעת ביכולת המשילות.

ראשית, אפשר וצריך לתמוה על דרך הביטוי של שרת משפטים ביחס למעמד בית המשפט, גם כאשר היא חושבת, באופן לגיטימי לגמרי, שבית המשפט טועה. אבל זה איננו הסיפור.כדאי לפתוח בכך שהאישי הוא הפוליטי. נדמה שהאכזבה מאליקים רובינשטיין, השופט השמרן, חובש הכיפה, שכתב את פסק הדין, מרחפת בתוך השיח על פסק הדין. שרת המשפטים בחרה להזכיר בנאומה את שמו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, שפרש מכס המשפט לפני למעלה מעשרים שנה, ולא את רובינשטיין שכתב את פסק הדין. כדאי שכל אחד ישאל את עצמו איך ייתכן שדווקא רובינשטיין, עתיר הניסיון בתוך הממשלה, שאין לחשוד בו שאינו מבין רגישויות פוליטיות או מדיניות, שאין לו עמדה מוקדמת הכרחית נגד הממשלה הנוכחית, סבר שיש כאן חציית קו אדום. אולי באמת יש בעיה מסוימת במתווה?

מבקרי פסק הדין מבקשים גם, כלקח, למנות בשנים הקרובות "עוד ארבעה סולברגים" לבית המשפט העליון, והופכים בזה את השופט נעם סולברג לסמל השמרנות השיפוטית. אך מי שיקרא את פסק דינו של סולברג בעיון יבין שכמעט ההיפך הוא הנכון. סולברג מבהיר באופן מפורש שסמכות הביקורת על מתווה הגז כן נתונה לבית המשפט העליון, ובשום שלב אינו כותב שהנושא לא שפיט. הוא בודק את סבירות המתווה בדיוק כמו עמיתיו, אך בניגוד אליהם הוא סבור, בשורה התחתונה, שהמחיר של החזרת הסוגיה לכנסת הוא כבד מדי. "התנאים סבירים", כותב סולברג, "והמכלול מתקבל על הדעת". ומה יהיה מחר כשהתנאים לא יהיו סבירים? השאלה היא שאלה של מינון ולא של עיקרון.

הסיפור האישי חשוב כאן דווקא בשל התקווה שתולים מבקרי בית המשפט בכך שאם רק תשתנה שיטת בחירת השופטים, נוכל לייצר בית משפט שתוצאות פסיקותיו יהיו "לא אקטיביסטיות". בהקשר זה, כדאי לזכור שגם שופטים שנתפסו כימניים-שמרנים, התגלו לעיתים כאקטיביסטים לא פחות מאהרון ברק. כך למשל השופט אדמונד לוי ז"ל, שחשב שנכון להתערב בחקיקת הכנסת בנוגע לאיחוד משפחות פלסטיניות, ובהחלטות משרד החינוך בנוגע לאפליית בנות ספרדיות במוסדות חרדיים. שלא להזכיר את דעתו בדבר הצורך לבטל את חוק ההתנתקות.

ערבובו של שיח המשילות לתוך הקלחת המשפטית והצגת ההחלטה בעניין מתווה הגז כהחלטה של "אקטיביזם שיפוטי" הפוגעת במשילות, מטעה. זהו שיח שמוציא מתוך המשוואה את השחקן השלישי במערכת הפרדת הרשויות: את הכנסת. ההחלטה במתווה הגז היא מקרה מובהק שבו בית המשפט אינו מחזק את עצמו אלא מבקש לחזק את הכנסת מול הממשלה. בעיית המשילות האמיתית במדינת ישראל היא בכך שהכנסת איננה מסוגלת לפקח באופן מספק על הממשלה, ובכך שהממשלה איננה מסוגלת לגייס רוב נדרש לחקיקה בכנסת בהחלטות כמו מתווה הגז.

צריך להודות ביושר שפסקי דין מתחום המשפט הציבורי – העוסק ברשויות המדינה ובהיבטים החוקתיים שלה – הם מכשיר להחדרת ערכים לתוך השיטה המשפטית. לכן נכון וחשוב שהשאלה מי מכריע לגביהם תישאר על סדר היום ותהיה מושא לדיון ציבורי מעמיק. אבל מי שמבקש בשם ההגנה על הדמוקרטיה למקד את הביקורת על בית המשפט, משול לזה שמבקש באמצעות פלסטר לכסות על שבר עמוק. זהו השבר הנובע מליקויים בשיטת הממשל, בריבוי מפלגות, במספר הרב של חברי כנסת שהם חברי ממשלה ובמחסור בכלי פיקוח של הכנסת על הממשלה. חיזוק הדמוקרטיה, גם הפורמלית, צריך להיעשות באמצעות חיזוק הכנסת, חיזוק משמעות הבחירה של העם בנציגיו, ולא באמצעות חיזוק הממשלה מזה או החלשת בית המשפט מזה.