בית המשפט וחופש הביטוי

הדיון נפתח בדבריו של פרופ' מרדכי קרמניצר אשר אמר כי חופש הביטוי הוא זכות שיש לעמוד על משמרתה כל העת. פרופ' קרמניצר הביע דאגה ממצבו של  חופש הביטוי בחברה הישראלית היום, וכדוגמה התייחס לניסיון שאירע לאחרונה לפסול מפלגה בשל התנגדותה לאופייה היהודי של המדינה. היכולת לעשות כן, טען, היא נקודת תורפה בדמוקרטיה הישראלית "שתרדוף אותנו עד שתתוקן".

פרופ' מנחם בן ששון, ראש ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת היוצאת, בחן את תפיסת חופש הביטוי בציבור הישראלי ובקרב חברי הכנסת. לטענתו, הישראלי המצוי סבור שצריך להיות הבדל בין חופש הביטוי שיש לו ובין חופש הביטוי שיש לאויבו. הוא ציין כי בחברה הישראלית יש חוסר נכונות להקשיב לאחר ולנסות להבין מה עומד בבסיס דבריו. הדבר נובע, לתפיסתו, מפזיזות שמובילה לעשייה טרם מחשבה והקשבה ("נעשה ונשמע"). בכנסת, הוסיף פרופ' בן ששון, קמו כמה "הצעות עוועים" שניסו להרחיק אנשים או דעות ולסתום פיות באמצעות חקיקה. הוא הזהיר כי את רוב ההצעות הוא אמנם חסם, אבל הן התקדמו ב"מסלולים עוקפים"- למשל בוועדת הכנסת.

כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר הביעה דאגה מפסיקתו האחרונה של בית המשפט העליון באשר לחופש הביטוי. היא הבהירה כי היות שאין חוק או חוק יסוד שמגן על חופש הביטוי, ביהמ"ש הוא המגן היחיד על זכות זו. היא בחנה שלושה פסקי דין ומצאה כיצד בכל אחד מהם צמצם בית המשפט את חופש הביטוי של הפרט על ידי הטלת עונש כספי גבוה מאוד או עונש פלילי בשל ביטוי שנאמר. בייחוד טענה דורנר כי העבֵרה של העלבת עובד ציבור (שעמדה במסגרת הדיון בפסק דין אונגרפלד, שבו אדם שטען כנגד שוטר שהוא מושחת הורשע כי "העליב" את המשטרה) היא מיושנת ויש לבטלה.

עו"ד מיבי מוזר טען כי מאחדות מפסיקות בתי המשפט יוצא מסר שלילי בנוגע לחופש הביטוי. כך למשל כשבתי המשפט פוסקים פיצויים לתובעים בלשון הרע אף שהוכח כי שמם הטוב כבר נפגע בהזדמנויות אחרות. הוא הצטרף לשופטת דורנר בביקורת כלפי הסכומים הגבוהים שבתי המשפט פוסקים כפיצוי על לשון הרע, וקבע כי על אף הרטוריקה המחניפה לחופש הביטוי, האווירה עצמה מדאיגה בלשון המעטה.

ד"ר חיים משגב, המייצג את אדון אונגרפלד בתיק שהוזכר למעלה, סיפר על השתלשלות העניינים בתיק, והבהיר כי בעברה של העלבת עובד ציבור אין כל הגנה - כלומר האדם יורשע גם אם יוכח כי הוא דובר אמת. עוד בחן ד"ר משגב את פסקי הדין שלטעמו החלו את מגמת הפגיעה בחופש הביטוי - ג'בארין וכהנא. הוא הביע התנגדות לניתוח של השופטים בפסק הדין כהנא, שבו הגדיר השופט אור את הערך המוגן כלכידות חברתית, וטען כי בישראל אין ולעולם לא תהיה לכידות חברתית.

פרופ' אריאל בנדור התנגד לדוברים האחרים וטען כי אינו בטוח שבהתייחס לפסיקותיו של בית המשפט העליון בעניין חופש הביטוי אפשר להצביע על מגמה. ואולם הוא ביקש להצביע על בעיה אחרת - אי-העקביות בפסיקה, שמקורה בסיבות אחדות: העובדה כי ביהמ"ש העליון ובבתי המשפט האחרים אין מכבדים תקדימים; העובדה כי אין דעת רוב ומיעוט, אלא כל שופט כותב דעה אחרת; והעובדה כי בית המשפט אינו משתמש בפרשנות, אלא קובע כראות עיניו. כך למשל טען בנדור כי את המבחן ההסתברותי שהשופטים משתמשים בו כדי לקבוע אם יש סכנה בביטוי, אי אפשר למצוא בחוק, והוא המצאה של השופטים.

ד"ר ראם שגב התייחס לדבריו של פרופ' בנדור ואמר כי לעתים דווקא ראוי לפרש פרשנות נורמטיבית ולא דווקנית, משום שיש חוקים שפירוש מילולי שלהם יביא לידי מסקנות שאינן מתקבלות על הדעת. הוא הציע לנסח "הגנת אמת" לעברות שמאפשרות פגיעה בחופש הביטוי.

גם פרופ' זאב סגל טען כי בית המשפט נסוג ממחויבותו העמוקה לחופש הביטוי, והציג עוד כמה פסקי דין שתומכים בדעתו זו. לטעמו, עיקר הסכנה הוא היעדר חוקה או חוק יסוד שמגן על חופש הביטוי באופן אחר. בניסיון להסביר את שינוי המגמה בבית המשפט, אמר פרופ' סגל כי השופטים אינם "ספוגים במסורת האמריקנית" המגנה על חופש הביטוי, שהדריכה למשל את אגרנט ב"קול העם", וכן כי הביקורת הקשה שהשופטים סופגים מציבה אותם במקום שמקל עליהם להתנגד לתקשורת ולעיתונות ולהגן פחות על חופש הביטוי.

בסיכום הדיון הסכים פרופ' קרמניצר עם טענתו של פרופ' סגל ואמר כי בית המשפט נתון ל"מתקפה ברוטלית", והדבר משפיע או עשוי להשפיע על פסיקות השופטים. פרופ' קרמניצר הוסיף עוד הסבר למגמה, ולפיו לבוגרי מערכת השלטון יש כבוד גדול יותר למוסדות השלטון ולאמון הציבור בו, ולפיכך במקרים של פגיעה בחופש הביטוי שופטים כאלה יתייצבו בדרך כלל לטובת השלטון. כן ציין פרופ' קרמניצר כי הרעיון של אמון הציבור בשלטון ככזה הוא מפוקפק ואינו דמוקרטי, שכן על השלטון לרכוש את אמון הציבור, ואין להגן על אמון עיוור בו.