להמציא מחדש את הדמוקרטיה הישראלית

את הדיון פתח פרופ' יצחק גל-נור, לשעבר נציב שירות המדינה, שהסכים עם אחת מטענותיו של ד"ר כרמון ולפיה אין צורך בשינוי שיטת המשטר בישראל. גל-נור הסכים גם עם הטענה ש"המצאתה מחדש" של הדמוקרטיה הישראלית דורשת בראש ובראשונה חיזוק של המפלגות, ביזור של סמכויות השלטון וחיזוק החברה האזרחית, והוסיף עוד נקודות שלדידו דורשות טיפול: השקעה בשלטון המקומי; חינוך פוליטי לדמוקרטיה; שילוב הערבים אזרחי ישראל בדמוקרטיה הישראלית; והגנה על בית המשפט העליון.

פרופ' גל-נור גרס כי הדמוקרטיה הישראלית שברירית הרבה יותר משנראה. מצב זה מסבירים בדרך כלל בסיבה הביטחונית ובטענה שאנחנו "דמוקרטיה בחיתוליה" או "חברה בהתהוות", ואולם לדידו שני נימוקים אלה אינם משכנעים. הסיבה העמוקה היא 42 שנות אי-הכרעה בנושא הקריטי ביותר שעומד על הפרק, ובכלל זה המצב שנוצר כאשר קיימים גופים וארגונים שאינם בתחומיה של מדינת ישראל.

מר רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סבור כי המרפא לחוליי הדמוקרטיה הישראלית טמון ביחסים שבין המגזר הציבורי למגזר המקצועי: דינור קבל על התערבותם של "שומרי סף" או "שחקני וטו" כלשונו, מהמגזר המקצועי, שמונעים מהמגזר הציבורי למלא את שליחותו. לדוגמה ציין את אגף התקציבים במשרד האוצר, את היועץ המשפטי לממשלה ואת החשב הכללי, אבל הדגיש כי יש עוד גופים ואישים רבים שנמצאים בעמדות ממין אלו. עוד ציין דינור כי העובדה שבשנים האחרונות לא עולה בידן של ממשלות ישראל לכהן בתפקידן קדנציה שלמה מפריעה להבשלתם של תהליכים ארוכי טווח.

פרופ' ירון אזרחי, לשעבר עמית בכיר במכון לדמוקרטיה, התייחס לרשות השופטת באומרו כי בית המשפט התחזק לא בגלל שרירות לבם של השופטים, אלא בשל עובדה פוליטית קשה שהרוב והצידוק לו הוא אתני ולא פוליטי, והמיעוט והצידוק לו אתני גם הוא. לדבריו של פרופ' אזרחי, בית המשפט מגן על העיקרון שרוב ומיעוט פוליטיים הם מטרות שלא הושגו בישראל. בהמשך דבריו התייחס פרופ' אזרחי לסוגיית האמון בדמוקרטיה וטען כי דמוקרטיה בנויה גם מקורטוב של אי-אמון במוסדות הפוליטיים, ובשל כך עלינו להיבהל דווקא ממקרים של אמון מופרז.

ח"כ יוחנן פלסנר, ממפלגת קדימה, טען כי הבעיה המרכזית שעומדת בפני הדמוקרטיה הישראלית היא חוסר האמון הציבורי בשיטה, אשר קיים בשני מישורים. ראשית - חוסר אמון ביכולתה של המערכת למשול ולהכריע, להיות רלוונטית, ושנית - היעדר אמון במקבלי החלטות - ביושרם האישי ובמניעיהם. לדברי ח"כ פלסנר, יש להעלות את אחוז החסימה, להקשיח את הקריטריונים המאפשרים הגשה והעברה של הצעות אי-אמון ולקבוע כי ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת ייבחר באופן אוטומטי לראשות הממשלה. לדידו של פלסנר, רק כאשר תקום ממשלה ששינוי זה יימצא בראש מעייניה - יתאפשר באמת לשנות את המצב הקיים.

ח"כ אופיר פינס ממפלגת העבודה חילק את המשבר שתקף את הדמוקרטיה הישראלית לשני חלקים: המשבר הראשון הוא משבר של המערכת הפוליטית בישראל; בתחום זה יש חוסר אמון יסודי, שמערער את אושיות הדמוקרטיה ברמות מסוכנות. עוד הוא טען כי היכולת לתת מענה לאיום האיראני, לבעיות האזוריות או למצב הכלכלי - כל אלה מתגמדים לעומת המשבר הפוליטי והמנהיגותי. אחד הפתרונות למשבר זה הוא שינוי של שיטת הבחירות כך שיהיה בה מרכיב של שקיפות ואזוריות. שינוי מעין זה יכול גם ליצור שינוי בהתנהגות המפלגות, ולהביא לידי התמקדות בראשי המפלגה במקום במפלגה עצמה. לדידו של ח"כ פינס, המשבר השני מקורו בעובדה שבישראל טרם נחקקה חוקה, טרם נחקקו "כללי המשחק". עוד התייחס ח"כ פינס לבעיות הקיימות ברשות המבצעת וטען כי כושר הביצוע שלה הולך ופוחת.

פרופ' ידידיה צ' שטרן, סגן נשיא לחקר ישראל כמדינה יהודית במכון הישראלי לדמוקרטיה, טען כי המתח המרכזי האמתי של מדינת ישראל הוא על הציר שבין ייצוגיות ובין מקצועיות: ההגזמות של הייצוגיות מקורן בעובדה שמדובר במדינה צעירה חסרת אתוס משותף. כך נוצר פילוג אשר מצדיק את התערבותה של הבירוקרטיה. המקצועיות המוגזמת היא העובדה שמקבלי ההחלטות בישראל אינם באים מתוך ייצוגיות, אלא מתוך עמדה "מדעית" שאינה פתוחה לוויכוח, וזו גם אחת הסיבות שבשלה אין בישראל חוקה. עוד טען פרופ' שטרן כי בשל הייצוגיות המוגזמת, שאינה מאפשרת לאף ממשלה לסיים קדנציה מלאה, לא ניתן לבצע פעולות ושינויים בעלי משמעות.

הרב יצחק לוי, ח"כ בדימוס מטעם המפד"ל, סבר כי הדיון הציבורי בישראל לוקה בחסר משום שלא ניתן לייצר דיון ציבורי על שינויים מהותיים. כמו כן, השינויים מרחיקי הלכת שנעשים במשרדי הממשלה מדי הרכבת ממשלה פוגמים באופן מהותי בתפקודה של המערכת. הרב לוי ציין לחיוב את הקמתו של פורום כנסת-ממשלה אשר מטרתו להסדיר את היחסים בין שני הצדדים.

מר דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, התייחס לפן הכלכלי ולהשפעתו על הממשל ועל החברה בישראל. לדבריו, נקודת המפנה חלה במהלך המעבר מהשלטון הריכוזי של מפא"י לתכנית הייצוב של 1985. מעבר זה יצר בין היתר שני מגזרים שלפני כן כמעט לא היו קיימים בישראל - המגזר העסקי והמגזר שלישי. מר ברודט גם הצביע על תופעה מעניינת מבחינה כלכלית: נהוג לטעון שככל שהתחרות גדלה, השיטה הדמוקרטית מתחזקת, ואולם בעשרים השנים האחרונות התהליך הדמוקרטי בישראל דווקא במגמת נסיגה.

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, טען כי בעייתה העיקרית של הדמוקרטיה הישראלית היא מידת ההסכמה החברתית למשטר הדמוקרטי. באשר לשאלה אם הדמוקרטיה הישראלית בסכנת קריסה, טען הפרופ' קרמניצר כי לא, וכי אין זה נכון להלך אימים עם אמירות מסוג זה, משום שהדבר נותן תחמושת למי שרוצים לערוך רפורמות גדולות במשטר. בהתייחס לסוגיית האמון במשטר הדמוקרטי, הסכים פרופ' קרמניצר עם דבריו של פרופ' אזרחי וטען כי השאלה היא אם מוסדות ורשויות השלטון מקבלים את רמת האי-אמון שמגיעה להם.

ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ומחברו של הספר הנידון, "להמציא מחדש את הדמוקרטיה הישראלית: תכנית לתיקון המשילות הישראלית", סיכם את הדיון באומרו כי הדלק שהניע את כתיבת המסמך הוא הרגש האנטי-פוליטי הגואה בחברה הישראלית לצד איום מוחשי על המשטר, על אחת כמה וכמה בהיעדר חוקה. עם שלושה נושאים עלינו להתמודד במציאות הפוליטית העכשווית: תפקוד הכנסת; תהליך התקצוב ושאלת מבנה השכר; והנושא החשוב ביותר - התהליך החוקתי. הוא סיים באומרו כי הוא מאמין שכינונה של חוקה או אפילו התקדמות בתהליך זה עשויה ליצור את נקודת העיקול שממנה נפסיק להידרדר.

פרוטוקול הדיון המלא

הספר להמציא מחדש את הדמוקרטיה הישראלית: תכנית לתיקון המשילות בישראל
ריאיון עם המחבר, ד"ר אריק כרמון