מבקר המדינה – סמכות מול אחריות

הדיון אודות סוגיית מוסד מבקר המדינה נפתח בסוגית גבולות הסמכות של מוסד המבקר. לטענת ד"ר גד ברזילי, חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, החוק אינו תוחם באופן ברור את סמכויות המבקר. מעמימות זו נגזרת השאלה אודות אופיה של הביקורת.

בקרב המשתתפים היו שטענו כי הבקורת צריכה להיעשות דרך עדשת המינהל הצבורי ולבחון פרמטרים של יעילות, ולא בהכרח דרך עדשה משפטית המתמקדת בטוהר מידות.

פרופ’ קרמניצר, עמית בכיר במכון, התייחס לשאלת הפרסונה העומדת בראש המוסד. הוא ציין כי היות והסטטוס הציבורי של המוסד קריטי לאפקטיביות שלו, אין לשלול מינוי מקרב שופטי בית המשפט העליון.
סוגית האפקטיביות של בקורת המדינה נבחנה לאור מספר היבטים:

1. מקצועיות הבקורת
2. מערך ההסדרים שבין הכנסת והבקורת
3. הקשרים שבין הבקורת והתקשורת.

השאלה המרכזית, כפי שניסח אותה ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, היא האם מבקר המדינה הוא שצריך לשמש את הכנסת ככלי פיקוח על הממשלה, והאם התחזקותו של מוסד זה אינה מונעת התפתחות כלי פיקוח פרלמנטריים אחרים. לדעתו יש לחזק בבית הנבחרים את הכלים המקצועיים לבקורת על מנת שיוכל לשמש כבלם במערכת הפוליטית.

ח"כ יוסי כץ, יו"ר הועדה לבקורת המדינה, הציג קווים למערכת היחסים שבין מוסד מבקר המדינה והועדה לבקורת המדינה. לפי כץ, סדר היום נקבע על ידי מבקר המדינה, וכי מבקר המדינה אינו מחויב בפועל להגיש חוות דעת בהתאם לבקשת הועדה. לדעתו, מן הראוי לשנות נוהג זה.
ח"כ רן כהן טען כי שני ליקויים דורשים תיקון:

1. העדר בקורת מיידית מונעת אפקטיבית
2. העובדה שלועדה אין די סמכויות והיא חסרת מוסד שימוע.

מר זאב שר, לשעבר מנכ"ל משרד מבקר המדינה, ציין כי שורש החולשה של הבקורת טמון בעובדה שאין חובת התייחסות רצינית לדו"ח מצד משרדי הממשלה והכנסת. הוא הזכיר כי עד 1972 שימש דו"ח המבקר כלי בעל עוצמה משום שהוא היה מוגש לועדת הכספים כלומר, דו"ח המבקר שימש כאינפורמציה רלוונטית לצורך הכנת התקציב.

בדיון נשמעה גם התיחסות לתרומת התקשורת לאפקטיביות של משרד המבקר. פרופ’ קרמניצר טען כי לבקורת בעלת אפקט תקשורתי תהיה השפעה במישור המעשי. באופן פרדוקסלי צוין חוסר השקיפות של מוסד מבקר המדינה, והחשש מפני בקורת שתפגע במעמד מבקר המדינה.

ד"ר דרי טען כי התקשורת לא אמורה לשמש שופר בלתי מותנה של הבקורת. הוא קרא לחנך לסובלנות כלפי פוליטיקאים, בניגוד ליחס המזלזל שמופגן בדוחות המבקר כלפיהם, על מנת לחזק את מעמדם בציבור ולהשיב את אמון הציבור בהם.