תקציב + מחאה = ? התקציב המתגבש בראי המחאה החברתית. סיקור המושב

איציק שמולי: [בירך את מארגני הכנס להזמנתו] אני חושב שחלק מהותי מהמצב שבו נמצאת החברה והכלכלה הישראלית... זה באמת לפתוח את השיח, שפתאום השיח הכלכלי שייך להרבה יותר אנשים. כמה מילים על העבר - בעיני צדק חברתי זה כאשר המדינה או הממשלה שלי מאפשרת לכל אחד ואחת מהפרטים בה סיכוי שווה להצלחה. זה לא אומר שכולם מקבלים אותו הדבר, במקרים מסוימים אפילו להפך - ששירותים אלמנטאריים בסיסיים ביותר שכל ממשלה מחויבת בהם כלפי האזרחים שלה. אני חושב שבשנים האחרונות מראים בצורה דרמטית איך - במילים פשוטות - קשה יותר לחיות בישראל.

"נתק שהולך וגדל בין הממשלות שנבחרות ובין העמדות שבהן מחזיק הציבור. אני חושב שבקיץ הזה הישראלים יצאו לרחובות באמירה מאוד ברורה - אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, מאמינים ביכולתה לעמוד באתגרים העומדים מולה, אבל יש לנו מה לומר על סדרי העדיפויות שלעתים מעט משובשים בה, על הפערים בה... יותר מדי אנשים מרגישים שהם עושים את המסלול הנכון - מתגייסים לצבא, הולכים לאוניברסיטה, יוצאים לשוק העבודה, פה ושם יוצאים למילואים, ובסופו של דבר מרגישים שהם לא נספרים במוקדי קבלת ההחלטות.. המחאה הזאת היא מחאה שבאה ואומרת אנחנו רוצים סיי לגבי הכיוון שבו החברה והכלכלה הולכת... תקופה שבה אנשים צעירים בכל רחבי העולם קמים ולוקחים אחריות לגבי מה שקורה סביבם - והם עושים דבר כל כך פשוט, אבל הוא מהדהד בעוצמה שלו - הם שואלים שאלות טריוויאליות, איך נראית המדינה שלי ואיך אני רוצה שתיראה, ולאן היא הולכת... הנקודה הבסיסית הזאת - זה מתחבר באופן אינהרנטי לתפקיד שלנו, הסטודנטים, בחברה... התפקיד שלנו הוא לקום ולהגיד משהו בנדון... לנו בישראל יש מנהג שאנחנו חוטאים בו יותר מדי, אנחנו אוהבים לסכם הכל בצורה חדה ומהירה מדי, הכל תכלס... אני הולך ברחוב, שואלים אותי 'היה שווה? לא היה שווה? מה יצא לנו מזה?... ' [אמר שלא משנה כמה בדיוק יצאו לרחובות ב-2011] כזאת כמות אנשים שיצאו לרחוב, אני חושב שאי אפשר להתעלם מזה... יותר ויותר ישראלים מאמינים ביכולת שלהם להביא שינוי... אני חושב שהמחאה הצליחה להשיג הרתעה מול הפוליטיקה הישראלית... עצירת המתווה של ירידת המסים והאמירה האחרונה על הגדלת הגירעון זה ביטוי מובהק לכך.. ככל שאנחנו מדברים על הישגים מיידיים - בדיור, ברווחה, בבריאות, ההישגים בתחומים האלה עדיין לא הגיעו. הטיפול של הממשלה במחאה הוא דל וקוסמטי - הממשלה בעיקר רואה בנו איום, וזו הבעיה הגדולה. אפילו את דו"ח טרכטנברג,כנקודת מוצא - דו"ח טרכטנברג לא יושם, וההמלצה המרכזית של הדו"ח, דיור בר השגה... זה עניין סימבולי ועקרוני, וגם בעניין הזה ממשלת ישראל [לא הכריעה]. השינוי שעליו אנחנו מדברים צריך לבוא בתנועת מלקחיים - מלמעלה ומלמטה - מלמעלה, בסופו של דבר האתגר הגדול ביותר של תנועת המחאה... זה להשפיע במערכת הבחירות הבאה, לא במונחים של להגיד 'הצביעו למפלגה הזאת או אחרת', אלא קידום סדר היום החברתי כלכלי כאג'נדה מרכזית בבחירות הקרובות והעלאת שיעור המשתתפים בבחירות... יש פה אתגר עצום שביושר אנחנו מנסים לפצח אותו - איך לחבר בין המחאה ובין הקלפי... אם נצליח לעשות את הדבר הזה, אז המדיניות החברתית בישראל תהיה מעט יותר מאוזנת בכנסת הבאה... עד אז, ואני מדבר רק בשמנו ארגוני הסטודנטים... ארגוני הסטודנטים כבר מודרכים. יש סוגיות שעולות על הפרק... סוגיית השוויון בנטל - האמירות מתוך הוועדה כבר מתחילות לטפטף... ואני חושב שהעיקרון של שוויון בזכויות ובחובות זה עיקרון מקודש שצריך לשמור עליו... דבר נוסף הוא תקציב המדינה - יש דברים שניתן לעשות, גם הסטודנטים - אני מפנה את האמירה הזאת לדרג הפוליטי - כאילו מצד אחד יש סטודנטים ופעילים פרחחים שכל מה שהם רוצים זה תלושי מזון ודירות ושראש הממשלה יניף דגל אדום - אני לא רוצה שרה"מ יניף דגל אדום. אני חושב שיש צעדים אופרטיביים שאפשר לעשות בתקציב הזה גם כאמירה, לצד העבודה הסיזיפית והשגרתית בהכנת תקציב המדינה, אני חושב שאפשר להניח תוכנית ברורה שמכוונת לצמצום פערים, ... אני מהאנשים שמאמינים שלא תיתכן צמיחה לאורך זמן כשאי השוויון גדל. צריכה להיות העדפה פנימית טובה יותר בתוך התקציב...

"צריכים לשים את הדגש גם בהגדלת שיעור המשתתפים בשוק העבודה... אני חושב שאנחנו עושים את זה אצלנו באקדמיה... לסיים עם אותו שינוי מלמטה שאני חושב שצריך לבוא: אני חושב שבסופו של דבר ישראל טובה יותר לא תצמח רק מכוח החלטת ממשלה או חקיקה בכנסת, היא תצמח מכוח זה שיותר ויותר ישראלים יחילו על עצמם את העקרונות של הצדק החברתי. גם אנחנו הצעירים צריכים להיות חלק מהשינוי שאנחנו מבקשים, ולכן הלכנו לעיריות... העיר לוד היא לא עוד מקום, [הוא מקום שנקלע למשבר] אבל אני מאמין ש-200-300 סטודנטים בשיכונים ובבלוקים בלוד יצליחו להפוך את המקום הזה ממוקד של משבר למקום של הצלחה, ובסיוע תקשורתי והמגזר העסקי שהוא חשוב מאוד - למרות שיש מי שמתבלבל, המגזר העסקי הוא לא האויב של המחאה, הבעיה של ישראל זה לא הפסק זמן, אלא חוסר יכולת של ישראל לקבל החלטות טובות ומותאמות לצרכי החברה והמשק. המילה ריכוזיות לא יכולה להיות מילת קסמים שתפתור את כל הבעיות של המשק. בסופו של דבר... אני מבטיח שהעיר לוד תהיה סמל לזה שכשאנשים צעירים רוצים להביא שינוי בחאריאב: "אין ספק שלא יכולנו לבחור עיתוי טוב יותר [לדיון בנושא זה].

צבי אקשטיין: [הציג את מסקנות הצוות] ,אנחנו באמת נמצאים בנקודה של חשיבה מחדש בנושא התקציב: ירידה בגביית המס, כנראה ירידה בעשור הקרוב בשיעורי הצמיחה של המשק, מ-2003 ממשלות ישראל השיגו אמינות תקציבית [ירידה ביחס] חוב-תוצר על רקע משבר עולמי... על הרקע הזה יש לנו את כלל ההוצאה - כלל ההוצאה של תקציב 2013 יגדל ריאלית ב-4.8%... הגידול הגדול ביותר בהוצאה מאז 2003. למרות זאת תידרש הורדה של סה"כ ההוצאה [?]... כשיש תקציב דו-שנתי החלטות ממשלה מצטברות במשך שנתיים... הנושא של עמידה ביעד הגירעון - אנחנו עד לפני יומיים דיברנו על יעד גירעון של 1.5% - 20 מיליארד שקל אם אין פגיעה בצמיחה... ההמלצה שלי היתה היתה שנרד לגירעון של 2.5% תל"ג...

"הצגנו שלוש חלופות, וההסתכלות שלנו היתה לחמש שנים [2014-2018]: 1- שמירה על הכללים הפיסקלים הקיימים. 2- שמירה על תקרת ההוצאה והגירעון ללא תוספת מיסוי - אף אחד בצוות לא תמך בחלופה הזאת. 3- חלופה מאוד מינורית יחסית במונחים של שמירה על הגדלת ההוצאה הציבורית בשנים 2014-2018 מכ-43% לכ-45%... זה דורש העלאת מסים...

גל הרשקוביץ, הממונה על התקציבים במשרד האוצר, הגיב למסקנות הצוות: [הציג מצגת] "העקרונות שהנחו לקביעת הכללים הפיסקליים היו קביעת גירעון נמוך שעומד בהלימה לפוטנציאל הצמיחה של המשק בטווח הקצר והארוך, ועמידה ביעד של הקטנת היחס חוב-תוצר... הוזלת עלויות מימון, שמירה על אמינות הממשלה ודירוג האשראי, יצירת כרית ביטחון למשברים, פינוי מקורות למגזר הפרטי ועידודי השקעות במשק... אני מציע שנראה מה קרה במדינות שהגדילו את יחס החוב תוצר - המחירים שנגבים כתוצאה מקפיצה כזאת [בעלויות המימון] הם קשים... לגבי ההחלטה שנקבעה - עמדתי היתה, לאחר תהליך ארוך ויסודי, שיעד הגירעון צריך להיות נמוך יותר ולא גבוה מ-2.5% - אותו יעד גירעון מתבסס על מצב משק טוב; ולכן הגירעון ברובו - כמעט ככולו - הוא לא תוצאה של מייצבים אוטומטיים, הוא פרמננטי, ולכן בהלימה אל מול שיעור הצמיחה חשבתי שהגירעון שנקבע גבוה מדי... יש קושי להגיב ברמת גירעון כזאת - יחד עם זאת, היעד שנקבע על ידי שר האוצר עומד במבחן הסבירות בתנאים הקיימים. מה שחשוב יותר כרגע, לאחר ההחלטה, היא החשיבות לקבוע צעדים ברורים ופרמננטים בהקדם לעמידה ביעד שנקבע, כשאני חושב ברמות הללו - סטייה מהיעד הזה [תביא] השלכות שליליות בכמה מישורים: עליות מימון גבוהות יותר, פגיעה באמינות ובעקבות כך השלכות לנושא יכולת ומחיר הגיוס, [בעיה במקרה שיהיה צורך] להתמודד עם מצב של החרפת המשבר העולמי...

אני חושב שיש הסכמה בקרב כל האנשים שיושבים כאן שבסופו של דבר אי אפשר לחיות על גרעונות וחובות גבוהים לאורך זמן - נשאלת השאלה מה גובה ההוצאה הציבורית בתוצר אל מול נטל המס המתאים... אי אפשר להגיד גם הגדלת הוצאות, גם יותר חינוך בריאות ורווחה וגם לא לשלם מסים [גבוהים] - לא ניתן לברוח מבחירה בין חלופות, אי אפשר להגיד גם העלאת הוצאות וגם לא להעלות מסים... צריך לבחור מה המשמעויות בין הגדלת המס ובין הקטנת ההוצאות. אין חולק להשפעות שליליות של הגדלת המסים - אך מצד שני גם אין חולק שבהינתן מערכת יעילה והיא לא... 

"רשימת הצעדים שהזכרתי צריכה להתמקד בשני מישורים - המישור התקציבי, ושינויים מבניים להגברת הצמיחה... אני חושב שסדרי העדיפויות הנכונים צריכים להתקבל על פי הנושאים הבאים: חינוך, הון אנושי, תעסוקה, תשתיות ותחבורה ציבורית, צמצום פערים. לאחר החלק הזה, צריך למצוא את ההרכב הנכון של התקציב... כמו שזה נראה כרגע יידרשו העלאת מסים על מנת לעמוד בהלימה ליעד שנקבע ועל מנת להבטיח שנעמוד בכך... תצטרך להיות תוכנית שקופה, ברורה וחדה...

"[משום שהרכב האוכלוסייה משתנה - חלקם של חרדים וערבים עולה] הטייס האוטומטי בלא לעשות כלום הוא לא יציב ולא בר קיימא... תידרש הממשלה לתוכנית שתכלול מספר רב של שנויים מבניים... אני חושב שניתן לעשות הרבה - הייתי אומר חובה לעשות הרבה. השינויים המבניים יצטרכו להתמקד כולם בנושאים הבאים: הגברת שיעור התעסוקה, בעיקר של אוכלוסיות בעלות שיעורי תעסוקה נמוכים, הגברת הפריון, הגברת התחרותיות, אפקטיביות של סקטור המגזר הציבורי, הסרת חסמים וצמצום אי השוויון".

קרנית פלוג: "אנחנו נמצאים בעיצומה של סערה כלכלית עולמית, וזה מחייב מדיניות זהירה, ומצד שני יש לנו התעוררות מחודשת של המחאה החברתית - משום שהמוחים מרגישים שהם לא קיבלו מה שהם דרשו... וזאת למרות שהממשלה הקימה את ועדת טרכטנברג שלטעמי הציעה הצעות מרחיקות לכת... וצריך להזכיר גם שהממשלה החליטה וקיבלה החלטות, וגם הכנסת, לאמץ חלק גדול מההמלצות האלה - בהמשך דברי אני רוצה להתייחס למתח הקיים בין הצורך לשמור על המשמעת התקציבית ובין הצורך לדבוק ביישום המלצות הוועדה.

"אי ודאות - אנחנו צריכים להיות ערים לשתי רמות של אי ודאות. בטווח הקצר - אי הוודאות ביחס לצמיחה ולהתפתחויות הכלכליות, ואי הוודאות הזו היא חריגה, צריך לקחת את זה בחשבון בתכנון התקציבי. אי הוודאות מהסוג השני קשורה לאי הוודאות סביב פוטנציאל הצמיחה שלנו בטווח הארוך... יש סיבות לחשוב ששיעור הצמיחה יירד באופן משמעותי [בגלל השינויים בהרכב האוכלוסייה] נצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לעמוד במקום בשיעורי התעסוקה... לטעמי החלופה שצביקה התייחס אליה של הגבלה של הגירעון ל-2.5% תוצר, זה החלופה העדיפה, שתבטיח גם בתנאים של אי ודאות שמשקל חוב התוצר יירד... ב-2009 כשהיה לנו את המרחב לתת למייצבים האוטומטיים לעבוד, עברנו את המשבר הרבה יותר טוב מאשר ב-2001, כשהגענו למשבר [עם יחס חוב-תוצר גבוה יחסית].

"אני מסכימה עם הצורך לעמוד בכלל ההוצאה... האתגר שנובע מהעובדה שהממשלה יש לה צבר של התחייבויות שנובע מהסכמות לגבי הסכמי שכר, הוצאות תשתית, ביטחון, חינוך - כל הדברים האלה הם בהיקפים שעולים בהרבה על הגידול שנובע מכלל ההוצאה... הצבר הזה עדיין נותן לנו את התחושה שאנחנו צריכים להשית גזירות... יש פה בעיה מבנית, כי זה חוזר מדי שנה...
לגבי סוגיית הגירעון והצורך להעלות מסים... צריך להדגיש שמדובר בגירעון מבני, שנובע מרמת מסים שהמשמעות שלה הוא גירעון של מעל 3%... הבעיה היא בעיקרה מבנית, מה שאומר שהפתרונות צריכים להיות בעיקרם מבנים, העלאת המס - הישיר והעקיף - באופן שיגדיל את גביית המסים באופן מתמשך ולא באופן זמני.

התקציב בראי המחאה החברתית - חשוב להסתכל באיזו מידה המחאה השפיעה על התקציב- הממשלה אימצה את רוב המלצות ועדת טרכטנברג, אבל שאלת היישום [עודה עומדת, בגלל שלא כל המימון זמין, ובגלל "חוסר יכולת לצמצם את תקציב הביטחון".]

"יש חשיבות מיוחדת להמלצה בתחום החינוך - ההמלצה של ועדת טרכטנברג לחינוך חובה חינם אוניברסאלי לגילאי 3-4 היא חשובה במיוחד, ופה אני חלוקה על צביקה, שרוצה להתנות את ה[זכות הזאת] בתעסוקה של בני הזוג... זה כלי חשוב לצמצום פערים - כלכליים וחברתיים, יש מחקרים שמראים שהתערבות מוקדמת במיוחד במשפחות מעוטות יכולת [יש לה השפעה חיובית גבוהה במיוחד].

נחמיה שטרסלר: "כאשר ירום אריאב פנה אלי להשתתף בדיון ניחשתי למה הוא מתכוון - הוא רוצה מישהו רשע, שיהיה הסמן הימני, שיעורר ויכוח, שאלה שאחריו יוכלו להגיד בדיוק ההפך... פקפקתי בהתחלה אם לקבל את התפקיד, אבל בשיחה אחרת אמרתי כן - ירום, אני לא עומד לאכזב אותך, אני אהיה מספיק רשע.

"השאלה היא איך הגענו לצורך לקצץ 14מיליארד. ואיך הגענו למצב שצריך להגדיל את המסים ב-12 מיליארד... החטא הקדמון הוא הכלל הפיסקלי של 2009 שמטרתו האמיתית היתה הגדלת תוצאות.... חשבתי כבר אז שזו טעות, מיד כאשר התברר לי הכלל, וכבר ניחשתי שנגיע לשנה הזאת שבה נידרש לקיצוצים - כי מה לעשות, לא תמיד המשק צומח, יש משברים אצלנו ובעולם. גם הגידול המרשים בהוצאות, לא עוזר. זה מה שיפה בסקטור ציבורי - לא משנה כמה תיתן לו, הוא בסוף יחרוג. הממשלה חילקה בשלוש השנים האחרונות צ'קים בלי כיסוי, ויום הפירעון הוא היום, בשנת בחירות... את כל מי שאומר שאי אפשר לקצץ בסקטור הציבורי אני מזמין לעיתון הארץ, ולערוץ 2, ולראות איך מקצצים [ושומרים על האיכות]. בקשר לנושא האמינות, שר האוצר אמר שחשוב לו לשמור על אמינות - אני זוכר את מתווה ההורדה בגירעון, ב-2009 - ... מה עושים עכשיו? מדברים על אמינות, אבל בפועל עושים תרגיל, משנים את המתווה... מי יאמין לזה? אף אחד לא יאמין לזה, בצדק. ועכשיו עושים עוד פטנט, כדי להקטין את הצורך בהעלאת מסים, מגדילים את הגירעון - מתוך הנחה שהציבור לא יבין שהטילו עליו מס סמוי. זה מס לכל דבר, הגדלת גירעון - הוא בסוף תמיד נופל על החלשים ועל הדור הבא ועל אלה שלא מבינים שסידרו אותם.... ההשקעות ייפגעו, האבטלה תעלה...

"למרות שנת הבחירות, אני חושב שצריך לומר את האמת לעם - והם יבין ויקבל. לחזור לתוכנית המקורית האמינה של אחוז וחצי גירעון, לקצץ, לייעל, לבצע רפורמות [בשירות הציבורי] - וזה יזניק את המשק ל-5%, יביא את הביטחון והאמינות, ולכן לירידה בגירעון.

יוסי זעירא: [אמר שחשוב לדבוק ביעד גירעון של 2%] "בקיץ שעבר בין המחאה מצד אחד וועדת טרכטנברג מצד שני הייתי שותף בצוותי המומחים של המחאה ויצאה מהם תוכנית כלכלית שהוגדרה כקיצונית על ידי רבים - אבל רבותי, מדובר בדיוק באופציה ג' בדו"ח של צביקה. אני מאוד שמח שלפחות יש לנו מקום בין שלוש האופציות... בפרספקטיבה של זמן הדברים נראים הרבה יותר סבירים.

פרופ' עומר מואב: "אני בעד ממשלה גדולה ויעילה וטובה שיש לה סדרי עדיפויות נכונים - אבל לצערי הרב כשאנחנו מסתכלים על הממשלה אני רואה ממשלה לא יעילה, שיש לה סדרי עדיפויות לא טובים, ולכן אני לא בעד להגדיל אותה... אם הממשלה עושה שימוש לא ראוי בכספי ציבור, אז אני בעד ממשלה יותר קטנה... לפני כשנה הזמינו אותי להופיע - להפתעתי במידה מסוימת - להופיע במאהלים... גיליתי ציבור פתוח לשמוע, אמרתי להם שהמחאה מוצדקת כי המצוקה היא מצוקה אמיתית - אני אפילו לא מבין איך אנשים יכולים לחיות מחוץ לשני העשירונים העליונים... אבל דרישותיהם היו בעיני הזויות - להגדיל את הוצאות הממשלה כדי להגדיל את ההשקעה בחינוך יובילו לכך שהחרדים יקבלו יותר כסף, ואתם תשלמו את זה [אמר להם]... בסופו של דבר אני חושב שהמוחים טעו כי הם... הם לא יצאו לרחובות כדי לסייע לחלשים - זו היתה מחאה של המעמד הבינוני, ואני חושב שהם קצת הולכו שולל על ידי צוות המומחים האלטרנטיבי שקצת דחק אותם [לסייע לחלשים]... למעלה ממחצית הילדים בישראל באים ממשפחות שלא משלמות מסים ישירים... וכשמטילים על המעמד הבינוני לממן חינוך, הוא יממן גם חינוך [שלהם]...

"כל המיתוס שיוצא מהמחאה של אין בעיה, בואו רק תעלו מס על העשירים... שזה לפעמים העשירון העליון, או האלפיון העליון, 'הטייקונים' - [אין שם באמת סכום כסף משמעותי]... לגבי העשירים, משהו שמאוד מקומם אותי במחאה - כאילו מישהו עשיר זה לא בסדר, וצריך כמה שיותר להוציא מהעשירים... צריך להבדיל בין בין שיש לו הכנסה מתרומה לכלכלה ולחברה לבין מי שמגרד רנטות, אנשים שההכנסה שלהם היא לא פונקציה של תרומה למערכת - הריכוזיות, ארגוני העובדים החזקים, מערכת הביטחון, שיש בה הרבה בורות שומן, החרדים - וכו'.

פרופ' ערן ישיב: "הדיון עד עכשיו, במושב הזה ובשנה האחרונה מדברים על שינויים מינוריים בעוד שלישראל דרושה תעוזה פיסקאלית...

שטייניץ: "לגבי תחזית המסים - גם תחזית הצמיחה וגם תחזית המסים, מאוד קשה לקבוע תחזיות, בעיקר בתקופה שאנחנו בתוכה, אבל גם אם אתה קובע תחזיות ודי קולע למטרה - ואתה מגיע לטווח של 2-3-4% מהתחזית, וזה יפה מאוד, זה סך הכל תחזית שעמדת בה. וזה קרה לנו פעמיים - כלפי מעלה, לטובה, ופעמיים כלפי מטה בחודש האחרון. בתקופה הזאת מאוד קשה להסתמך על תחזיות... גם סטייה של 2-3%, 4% ודאי, מוציאה אותך מהתוואי, לכן צריך לדעת מתי להתרגש ומתי לא.
אם אני לוקח את החמש שנים האחרונות, 2008 עד היום, הצמיחה הממוצעת בשיא המשבר היא 3.5%. מ-2009 - 3.4%. ושלוש השנים האחרונות - 4.3% - למרות המשבר. שיעור האוכלוסייה ואחוז האוכלוסייה בגילאי העבודה... אבל כנגדם יש מגמה מאוד חיובית של גידול בהשתלבות... יש השקעה אדירה בתשתיות ובמשק שתגדיל את הפרודוקטיביות...

על הגירעון - לפחות מבחינתי השינוי המרכזי בתקציב ובגירעון זה היעד, שהוא לדעתי היעד הכלכלי והחברתי הכי חשוב בעולם, לשמור על צמיחה גבוהה על אבטלה נמוכה. כי אם נכשלת באחד הדברים האלה... כל השאר, מה שתעשה מבחינה כלכלית לא כל כך רלוונטי, וגם מבחינה חברתית המכה של אבטלת המונים כל כך חזקה, שלא חשוב מה תיתן ואיך תפתח... כשאתה שוקל גירעון נוצר הרושם כאילו יש מאבק בין שמרנים ומרחיבים... אבל השיקול המרכזי הוא למצוא את האיזון הנכון לטובת הצמיחה, כי הטלת מסים - לא רק לפי האוצר, גם לפי התחזיות המתונות של בנק ישראל [ומחקרים אמריקאיים] - פוגעת בצמיחה, ופגיעה בצמיחה יכולה לפגוע בתעסוקה ובציבור. לכן היה צריך למצוא איזון נכון. ... אם לקחת חגורת ביטחון רחבה מדי פגעת בצמיחה, לא רק בציבור - זה דומה מבחינת הדיאלקטיקה [לדילמה אם להשקיע בביטחון, או בחינוך ורווחה]... אם אתה למען הביטחון פוגע בצמיחה... כדי שביום סגריר נהיה מוכנים יותר - או האם לרסן במידה מסוימת את תקציב הביטחון תוך לקיחת סיכונים כדי להשקיע בצמיחה וברווחה. לכן השאלה איפה למצוא את האיזון בין יעד הגירעון... ומה האיזון הנכון כאן? ... השיקול המרכזי לא היה שיקול של יותר או פחות מסים... מה שהטריד אותי במובן הזה זה הדבר הבא: איך משיגים צמיחה גבוהה ואבטלה נמוכה. כל עוד נשארים באזור בטוח, לכן התייעצנו עם גורמים בינלאומיים, אז לקחנו טווח ביטחון סביר - וגם מיתנו את הפגיעה בצמיחה ובתעסוקה.

פרופ' מנואל טרכטנברג: "השתתפתי בלא מעט כנסים ואני חושב שאם אני אשאל מה נשתנה, מה שהכי בולט זה הנוכחות של שני אנשים שלא היינו מעלים על הדעת שישתתפו בכנס כזה - ואלו סתיו שפיר ואיציק שמולי... וזה בעיני אחת ההצלחות הגדולות של המחאה של הקיץ האחרות, שהצליחה לשנות את השיח במדינת ישראל - להעלות את קרנו של הנושא הכלכלי-חברתי והנושא הזה לא העסיק באינטנסיביות את הציבור הישראלי שהיתה דרושה... אני רוצה לדבר על ההשלכות הכלכליות לטווח הארוך... אני רוצה לבטא את התחושה שלי - המחאה כפי שקרתה בקיץ 2011 רשמה את אחד הפרקים המזהירים ביותר בהיסטוריה הכלכלית חברתית של מדינת ישראל. אין הרבה מדינות בעולם שעברו חוויה כזאת של 6% של האוכלוסייה בערב אחד יצאו לרחובות [בלי לעשות מהומה] ומצליחים לחולל את מה שהם חולל ו עד היום - וזה לא מעט. אני יכול להבין את התחושות שעדיין ישנן בציבורים מסוימים, ההישגים לדעתי שהושגו הם גדולים - אבל תכף אני אפרט מה עוד צריך לקרות במדינת ישראל. קרה משהו גדול במדינת ישראל - לא אצלנו הכלכלנים, אלא ברחובות. אחד ההישגים הגדולים של המחאה הוא שהיא היוותה מחסום לכוח מונופוליסטי... אחת הסיבות המרכזיות ליוקר המחיה ולתחושה שקשה של המצוקה של מעמד הביניים במדינת ישראל... אני שומע התייחסויות שמעמד הביניים זה מילת גנאי - מעמד הביניים סובל וסבל מיוקר מחיה בלתי סביר בכלכלה שמתהדרת בהיותה כלכלת שוק פתוחה, בגלל קיומו של כוח מונופוליסטי בשוק הלוקאלי,... הממשלה התחילה להניע תהליך ש[יטפל במצב הזה] האם זה יספיק? לא. גם הממשלה צריכה לעשות את שלה... השינויים החלו והתניעו תהליך כדי לשים גבולות לכוח הרב בשווקים המקומיים... גם הממשלה היתה אשמה במידה מסוימת ליוקר המחיה, דרך רגולציה ופעולות אחרות - וגם לזה המחאה שמה איזשהו גבול... ויש את יישום ההמלצות שחל הוועדה,  לא אכנס לזה, אני שמח על העבודה שנעשתה בבנק ישראל שתיעדה את יישום המלצות הוועדה. אני רוצה לדבר בעיקר על מה קורה מכאן ואילך - לאור המחאה ולאור האילוצים שאנחנו נתונים להם... התקציב - אנחנו נתונים בעולם של מגבלות ומגבלות חמורות שבעיקר במדינת ישראל נובעות מנטל הביטחון, שיהיה איתנו בעתיד הנראה לעין, ומחובות עברו, שדווקא מאוד מכבידים בשל עלויות המימון... לאור זאת יש לנו מעט דרגות חופש - אבל יש דרגות חופש. ובמסגרתן אנחנו צריכים לשאוף שמבחינת הרכב התקציב חלקה של ההוצאה האזרחית צריך לגדול לאורך זמן... ולהמשיך ולהוריד את היחס חוב-תוצר. איך אפשר לעשות את שני הדברים האלה? הדברים כבר נאמרו על ידי חלק מהדוברים - אין דרך אחרת אלא עלייה פרמננטית במסים. זה לא יסתדר אחרת. אתה לא יכול לקיים את רמת הביטחון הדרושה במדינת ישראל, גם להוריד את נטל החוב, גם להעלות את חלקה של ההוצאה האזרחית, גם לעשות קטצ'-אפ לתשתיות - אי אפשר לקיים את כל זה בתוואי המסים שהיינו בו. טוב מאוד שבעקבות המחאה בוטל המתווה של המשך הורדת המס, אני לא יודע איפה היינו היום אם היינו נמצאים באותו תוואי. אי אפשר לרבע את המעגל - חייבים להעלות מסים. גם אם הולכים לגירעון של 3%... כדי שתגיע בסוף 2013 במידת ודאות סבירה ל-3% גירעון ולא ליותר מזה חייבים להעלות את המסים באופן פרמננטי... כשאתה רק משנה את המע"מ... היום זה עולה ומחר זה יורד, ולא לזה צריך לשאוף... צריך להגיד לציבור שבהינתן הרצונות שלו והדרישות של המחאה, ההגיוניות בחינוך ובשירותים חברתיים סבירים, כדי לתמרן את כל אלה חייבים להעלות את המסים. שום דבר לא יעזור - גם אם אתה הולך לגירעון של 3%.

"המסר השני הוא לגבי הביטחון - זה לא הצלחנו... אחת ההמלצות המרכזיות היתה בתוך מסגרת התקציב שינוי של עדיפויות... להגדיל את ההוצאה על חינוך... לצורך זה צריך להקטין את הביטחון. לא הצלחנו. אני יכול להבין גם למה. אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה - אבל אני אומר אל מול זה, אני קורא לממשלה, ולך שר האוצר ליזום את זה, לאשרר שוב את מתווה ברודט.... החומש הראשון מאחורינו, יש חומש חדש לפנינו - אפשר להסתדר עם גידול יפה של 1.3% אחוז בשנה גם אל מול המציאות המורכבת שמסביבנו.... אשרור של המתווה, נורא חשוב לדעת באיזה עולם אנחנו חיים גם אל מול אי הוודאויות שלפנינו... אני מצטט, שבמסגרת סדרי העדיפויות של הממשלה יקודמו ההחלטות שהממשלה הזאת קיבלה לגבי יישום הדוח לשינוי כלכלי חברתי - אם נזייף בעניין הזה אוי לנו, מכיוון שהאמינות לא רק של הממשלה, של המדינה כלפי אזרחיה, מוטלת על כף המאזניים - אני מצפה שהממשלה בהחלטות הקרבות מאוד על התקציב תקיים כלשונה את החלטותיה-היא לגבי יישום המלצות הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי בלי זיוף. נניח שזה קורה - האם זה מספיק? בפרספקטיבה היסטורית, ישראל בעשורים האחרונים היו כמה נקודות מפנה- האחת היתה ב-84-5 התוכנית שהחלה [להורדת האינפלציה] ... מהלך דרמטי באותה שנה ופתיחת תוואי של שינוי שנמשך עד היום. כשאתה רוצה לשנות כיוון אמיתי - זה דורש מעשה מיידי ופתיחה של תהליך ארוך טווח שמביא אותך בהדרגה למעוז חפצך. זה הפך ממדינה שאפשר להגדיר אותה כסוציאליזם אפשרי [??] למדינת שמתנהלת לפי כלכלה פתוחה... בלי שפיכות דמים או דרמות מיותרות - עשינו את זה. נקודת המפנה השנייה לא דומה בעוצמה שלה, קרתה ב-2002-2003. בעקבות המשבר.

אנחנו היום נמצאים גם בנקודת מפנה - והיא אומרת שנוסף למערכת השיקולים המרכזיים שמנחים אותנו בקביעת המדיניות ישנו גם נושא השוויון או האי שוויון... ונושא הרווחה... מה קורה בפועל, בתפקודה היומיומי של הממשלה? כשאתה בא ואומר אני שם בראש מעייני את התמיכה ואת הפרמטרים המאקרו כלכליים שתומכים [ביעדים] כשזה מה שאתה שם על השולחן ותו לא כמדדים שלפיהם אתה נשפט מדי יום ביומו - אז השיקולים האחרים נדחקים הצדה. יש לי הצעה קונקרטית - אני רוצה לבקש שכל הצעת ממשלה שאם יש לה נוסח קבוע וטמפלט - ובטמפלט יש סעיף שאומר מה ההשלכות התקציביות... סעיף כזה קבוע יהיה עוד סעיף שאומר מה ההשלכות של החלטת הממשלה על אי השוויון. כל החלטת ממשלה שתביא - בין אם בתחבורה ובין אם בנושא אחר. אפשר להרחיב את זה... אפשר לעשות את זה... כי אתה צריך מנגנונים שבפעולה השוטפת מכוונים אותך מבחינת התפיסה לעבר המטרות האלה. אסור שכל נטל הפעולה לגבי אי שוויון או שוויון תהיה מוטלת על מערכת המס...

"כמו כן אני רוצה לבקש, זה החל לקרות אבל לא מספיק -שביעדים המקרו כלכליים שהממשלה מציבה לעצמה יהיה גם יעד שנוגע לאי שוויון, לעוני ולשיעור התעסוקה. ... הדברים האלה יש להם חשיבות - זה לא דרמטי. זה לא הפגנה ברחוב שמביאות להקמת ועדה. אבל הם יכולים להשפיע יותר מכל ועדה. מה שאני מנסה להגיד, רבותי כדי לגרום לכך שאכן השנה הזאת שהחלה בקיץ האחרון תהיה לשנת מפנה, מה שצריך זה מעשה חד פעמי שבחלקו קרה - והתנעת תהליך רציף של הפנמת המערכת הפוליטית של מקבלי החלטות של הצורך לפעול בצורה רציפה כדי לקיים חברה יותר שוויונית. התודעה מתפתחת גם בשל אילוצים חיצוניים וגם אם אתה מסגל לעצמך כלים שמכריחים אותך להתמודד עם הדבר הזה... לפני 30 שנה לא היה בישראל כלל פיסקאלי כמו הכלים שיש כיום, לא היו מנגנונים שיבטיחו את הדברים האלה, האלה דברים ישימים שאני חושב שלאורך זמן גם יביאו תוצאות.

כמה מילים לגבי המחאה עצמה בשבועות האחרונות - במשך שבועות נשאלה השאלה אם המחאה תתחדש. לא הבנתי את השאלה. רבותי, המחאה תתחדש. בקיץ שעבר אירע אירוע מכונן שקורה אחת לדור. האם יש קבוצות עדיין באוכלוסייה שמרגישות שקצב היישום של ההמלצות שנוגעות להם הוא לא מספיק, שבאות ומשמיעות קריאות למדיניות שעדיין היא לא על השולחן - ודאי שיש. השאלה היא האם במדינת ישראל שהיא מדינה דמוקרטית דינמצית שיטודעת לתת ביטוי לזרמים האלה, האם הדרך היחידה, העדיפה או הרצויה לתת ביטוי לדברים האלה היא ברחוב - כאילו שיש לך איזושהי טענה או משאלה לגיטימית. האם הדרך היחידה לבטא אותה זה דרך הרחוב? הרחוב הוא בעיני חשוב, אני אוהב את המושג אגורה של היוונים, וזה אחד המרחבים שבהם צריכים להישמע קולות - אבל יש מערכת פוליטית, ואחד האסונות שקרו לחברה בישראל הוא שהמילה פוליטי הפכה למילת גנאי. אם זו מילת גנאי, מה אתם רוצים - שיהיה שלטון של החלונות הגבוהים? מי יתרגם את רצונות הציבור לשפה של עשייה מדינית? מי? אז אם אנחנו לא מרוצים מהמפלגות שיש לנו, בבקשה. תקימו מפלגות. אבל ההתעוררות שהיתה היא מאוד חיובית - צריך לדעת לתעל אותה למה [שעושים] בחברה הדמוקרטית... כאב לי מאוד לראות מה שקרה בתל אביב לאחרונה, כמי שנולד במקום שכילד הייתי מפוחד והזכרונות האלה רודפים אותי עד היום, הייתי מפוחד שאני לא אחטוף מכאן או מכאן - וחטפתי... הזיכרון של ילד הוא מעצב תודעה. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יהיו להם זכרונות כאלה, של אלימות - לא של זה ולא של זה. והיתה כזאת - גם של זה וגם של זה. אני קורא לכולם לחזור לעצמנו ולאמור... לחברה אזרחית שיודעת להשמיע את קולה בדרכי נועם, לזרועות אכיפת החוק שעושים את מלאכתם נכונה מול האזרחים, זה חשוב, זה יהיה... כשמתחילה אלימות ברחוב זה כמו מלחמה - אתה לא יודע איפה זה מתחיל ואיפה זה ייגמר. צריך להיזהר מזה כמו מאש. כמה מילים לסיום - אני חושב שאנחנו חושבים על מדיניות לטווח ארוך, מדיניות פיסקאלית, כלכלית-חברתית, אנחנו צריכים לגזור אותה מכמה עקרונות יסוד... הראשון הוא שמדינת ישראל עדיין... יש לנו התחושה המשכרת שהפכנו למשק ככל המדינות - עדיין לא. בגלל הסביבה הקשה שאנחנו חיים בה, נטל הביטחון, החוב מן העבר... זה מטיל עלינו צורך במשמעת כלכלית יותר מאשר אחרים באותה רמת תוצר. אני מקווה מאוד שכשאיציק וסתיו יהיו הבוגרים בכנס קיסריה בעוד עשור או שניים - נוכל להגיד לכם... [שהמצב שונה]

המשימות הגדולות לפנינו בפן החברתי זה לא רק הקטנת אי השוויון - זה ההחלה של האינקלוז'ן בתוך החברה הישראלית של כל מגזריה, מעבר לעניין של תעסוקה... זה הולך הרבה מעבר לזה... אנחנו חברה שבנויה מגזרים-מגזרים עם מחיצות ביניהם שגם במציאות שלנו הן לא נחוצות - אם נעשה זאת האי שוויון יקטן... אני חושב שזה חלק מאותו מכלול ומאותה גישה... יש לי תחושה מאוד אקוטית שאכן בידינו להפוך את מה שקורה כיום לנקודת מפנה, אבל זה לא מובן מאליו שכך יהיה. אנחנו יכולים בקלות רבה למצוא את עצמנו במקום לא נכון... בידינו הוא לעשות את הדבר הנכון".

איציק שמולי: [בירך את מארגני הכנס על הזמנתו] אני חושב שחלק מהותי מהמצב שבו נמצאת החברה והכלכלה הישראלית... זה באמת לפתוח את השיח, שפתאום השיח הכלכלי שייך להרבה יותר אנשים. כמה מילים על העבר - בעיני צדק חברתי זה כאשר המדינה או הממשלה שלי מאפשרת לכל אחד ואחת מהפרטים בה סיכוי שווה להצלחה. זה לא אומר שכולם מקבלים אותו הדבר, במקרים מסוימים אפילו להפך - ששירותים אלמנטאריים בסיסיים ביותר שכל ממשלה מחויבת בהם כלפי האזרחים שלה. אני חושב שבשנים האחרונות מראים בצורה דרמטית איך - במילים פשוטות - קשה יותר לחיות בישראל.

"נתק שהולך וגדל בין הממשלות שנבחרות ובין העמדות שבהן מחזיק הציבור. אני חושב שבקיץ הזה הישראלים יצאו לרחובות באמירה מאוד ברורה - אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, מאמינים ביכולתה לעמוד באתגרים העומדים מולה, אבל יש לנו מה לומר על סדרי העדיפויות שלעתים מעט משובשים בה, על הפערים בה... יותר מדי אנשים מרגישים שהם עושים את המסלול הנכון - מתגייסים לצבא, הולכים לאוניברסיטה, יוצאים לשוק העבודה, פה ושם יוצאים למילואים, ובסופו של דבר מרגישים שהם לא נספרים במוקדי קבלת ההחלטות.. המחאה הזאת היא מחאה שבאה ואומרת אנחנו רוצים סיי לגבי הכיוון שבו החברה והכלכלה הולכת... תקופה שבה אנשים צעירים בכל רחבי העולם קמים ולוקחים אחריות לגבי מה שקורה סביבם - והם עושים דבר כל כך פשוט, אבל הוא מהדהד בעוצמה שלו - הם שואלים שאלות טריוויאליות, איך נראית המדינה שלי ואיך אני רוצה שתיראה, ולאן היא הולכת... הנקודה הבסיסית הזאת - זה מתחבר באופן אינהרנטי לתפקיד שלנו, הסטודנטים, בחברה... התפקיד שלנו הוא לקום ולהגיד משהו בנדון... לנו בישראל יש מנהג שאנחנו חוטאים בו יותר מדי, אנחנו אוהבים לסכם הכל בצורה חדה ומהירה מדי, הכל תכלס... אני הולך ברחוב, שואלים אותי 'היה שווה? לא היה שווה? מה יצא לנו מזה?... ' [אמר שלא משנה כמה בדיוק יצאו לרחובות ב-2011] כזאת כמות אנשים שיצאו לרחוב, אני חושב שאי אפשר להתעלם מזה... יותר ויותר ישראלים מאמינים ביכולת שלהם להביא שינוי... אני חושב שהמחאה הצליחה להשיג הרתעה מול הפוליטיקה הישראלית... עצירת המתווה של ירידת המסים והאמירה האחרונה על הגדלת הגירעון זה ביטוי מובהק לכך.. ככל שאנחנו מדברים על הישגים מיידיים - בדיור, ברווחה, בבריאות, ההישגים בתחומים האלה עדיין לא הגיעו. הטיפול של הממשלה במחאה הוא דל וקוסמטי - הממשלה בעיקר רואה בנו איום, וזו הבעיה הגדולה. אפילו את דו"ח טרכטנברג,כנקודת מוצא - דו"ח טרכטנברג לא יושם, וההמלצה המרכזית של הדו"ח, דיור בר השגה... זה עניין סימבולי ועקרוני, וגם בעניין הזה ממשלת ישראל [לא הכריעה]. השינוי שעליו אנחנו מדברים צריך לבוא בתנועת מלקחיים - מלמעלה ומלמטה - מלמעלה, בסופו של דבר האתגר הגדול ביותר של תנועת המחאה... זה להשפיע במערכת הבחירות הבאה, לא במונחים של להגיד 'הצביעו למפלגה הזאת או אחרת', אלא קידום סדר היום החברתי כלכלי כאג'נדה מרכזית בבחירות הקרובות והעלאת שיעור המשתתפים בבחירות... יש פה אתגר עצום שביושר אנחנו מנסים לפצח אותו - איך לחבר בין המחאה ובין הקלפי... אם נצליח לעשות את הדבר הזה, אז המדיניות החברתית בישראל תהיה מעט יותר מאוזנת בכנסת הבאה... עד אז, ואני מדבר רק בשמנו ארגוני הסטודנטים... ארגוני הסטודנטים כבר מודרכים. יש סוגיות שעולות על הפרק... סוגיית השוויון בנטל - האמירות מתוך הוועדה כבר מתחילות לטפטף... ואני חושב שהעיקרון של שוויון בזכויות ובחובות זה עיקרון מקודש שצריך לשמור עליו... דבר נוסף הוא תקציב המדינה - יש דברים שניתן לעשות, גם הסטודנטים - אני מפנה את האמירה הזאת לדרג הפוליטי - כאילו מצד אחד יש סטודנטים ופעילים פרחחים שכל מה שהם רוצים זה תלושי מזון ודירות ושראש הממשלה יניף דגל אדום - אני לא רוצה שרה"מ יניף דגל אדום. אני חושב שיש צעדים אופרטיביים שאפשר לעשות בתקציב הזה גם כאמירה, לצד העבודה הסיזיפית והשגרתית בהכנת תקציב המדינה, אני חושב שאפשר להניח תוכנית ברורה שמכוונת לצמצום פערים, ... אני מהאנשים שמאמינים שלא תיתכן צמיחה לאורך זמן כשאי השוויון גדל. צריכה להיות העדפה פנימית טובה יותר בתוך התקציב...

"צריכים לשים את הדגש גם בהגדלת שיעור המשתתפים בשוק העבודה... אני חושב שאנחנו עושים את זה אצלנו באקדמיה... לסיים עם אותו שינוי מלמטה שאני חושב שצריך לבוא: אני חושב שבסופו של דבר ישראל טובה יותר לא תצמח רק מכוח החלטת ממשלה או חקיקה בכנסת, היא תצמח מכוח זה שיותר ויותר ישראלים יחילו על עצמם את העקרונות של הצדק החברתי. גם אנחנו הצעירים צריכים להיות חלק מהשינוי שאנחנו מבקשים, ולכן הלכנו לעיריות... העיר לוד היא לא עוד מקום, [הוא מקום שנקלע למשבר] אבל אני מאמין ש-200-300 סטודנטים בשיכונים ובבלוקים בלוד יצליחו להפוך את המקום הזה ממוקד של משבר למקום של הצלחה, ובסיוע תקשורתי והמגזר העסקי שהוא חשוב מאוד - למרות שיש מי שמתבלבל, המגזר העסקי הוא לא האויב של המחאה, הבעיה של ישראל זה לא הפסק זמן, אלא חוסר יכולת של ישראל לקבל החלטות טובות ומותאמות לצרכי החברה והמשק. המילה ריכוזיות לא יכולה להיות מילת קסמים שתפתור את כל הבעיות של המשק. בסופו של דבר... אני מבטיח שהעיר לוד תהיה סמל לזה שכשאנשים צעירים רוצים להביא שינוי בחברה הישראלית הם לא מחכים לאף אחד, הם פשוט קמים והולכים.

סתיו שפיר: "אנחנו מגלים משהו מאוד חשוב ומיוחד - שיש מספר דרכים לא רק אחת, אלא הרבה דרכים אחראיות להתמודד עם כל האתגרים שהחברה מציבה לפנינו שוב ושוב. ביומיים האחרונים אנחנו שומעים הכרזות מפתיעות משר האוצר ורה"מ, דברים שאמרו לנו שאי אפשר לעשות - פתאום אפשריים. לצערנו אנחנו יודעים שלא מדובר בשינוי תפיסה. בזמן ששר האוצר מדבר על העלאת מסים והגדלת הריבית, לא באמת משנים את סדר העדיפויות. שר האוצר, אתה מתגאה בנתונים מקרו כלכליים - אבל הדברים האלה באים על חשבון דברים אחרים. הם הגיעו כתוצאה מהחלשה של החברה הישראלית, ההוצאה לתלמיד נמוכה ב-30% מהממוצע ב-OECD, בשנים האחרונות לא הוקם פרויקט אחד של דיור בר השגה, או דיור ציבורי... כפי שדוח מבקר המדינה הוכיח לנו בשבוע שעבר, הממשלה מדברת יפה מאוד במספרים, אבל לצערנו לא כל כלך טוב בבני אדם... אנחנו בתחתית באי שוויון, בהיעדר ניידות חברתית, אנחנו שומעים ושמענו בנאום שלך לגבי החינוך - אבל בואו נדבר רגע על החינוך, נסתכל על מבחני פיז"ה שמראים שההישגים של הילדים בישראל הם מהנמוכים בעולם המערבי... איזה עתיד אנחנו יכולים לדמיין למדינה הזאת אם אנשים צעירים לא יכולים לרכוש השכלה? איזה מדע? איזה הייטק? איזו תעשייה? ... אנחנו האזרחים הראינו בשנה האחרונה ברגליים בידיים בכל דרך אפשרית מה אנחנו רוצים... ועם ההצעות שהצוות הנכבד הכין, בעיקר השלישית מביניהן, אפשר להראות שבתוך 3 שנים אפשר להעלות מ-42 ל-45 אחוזים את חלק הממשלה בתוצר [??].

"הגענו למצב שבו בית המשפט העליון צריך להורות לממשלת ישראל להפסיק לרוקן מתוכן את הזכות של כולנו לבריאות... מבקר המדינה פונה לבכירי הממשלה ואומר להם שהם אחראים למותם של עשרות אזרחים בשל קיצוץ מתמשך בתקציבי הכבאות... זה מצב שלא יכול להמשיך בישראל, זה דורש לא רק שינוי בתקציב, אלא שינוי התנהלות. לאור התחדשות המחאה ולאור כנראה הבחירות הקרובות אנחנו רואים את נתניהו ושטייניץ מדברים על הרחבת הגירעון והעלאת המסים... מדינת ישראל יכולה תוך כמה שנים לצמצם פערים באמת - רק תנסו לדמיין את זה, בואו ננסה לרגע לדמיין פה מדינה אחרת... זה מה שאני וחברי מנסים לעשות כבר הרבה יותר משנה... מדינה שבה כל ילד יכול לממש את הפוטנציאל שלו... שאני כבחורה בת 27 יודעת שכשיהיו לי ילדים אוכל לטפל בהם, שתהיה לי פנסיה שאוכל להתקיים ממנה בכבוד, שבגיל 70 לא איאלץ לעמוד בתור במשך חמש שעות בבית חולים כדי לקבל טיפול, או לחכות חודשים לניתוח. שההורים שלי לא יצטרכו לשבור חסכונות כדי שאוכל לשכור דירה בדרום בת ים. לדעת שבשולי השכונה שלי אין גטאות של עוני, שאנשים בחברה שבה אני חיה לא הופכים מיום ליום לגזענים.

לחצו כאן למקבץ התייחסויות הגולשים שהוצג בכנס, מתוך דיון שהתקיים בפייסבוק

קרא את המלצות צוות ההכנה לכנס בנושא

לקראת כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נתונים מסקר מיוחד שנערך עבורו בסוף חודש מאי, על ידי מכון "דחף" בראשות ד"ר מינה צמח. הסקר מבוסס על מדגם מייצג של 600 משיבים מכלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל (גילאי 18+). טעות הדגימה למדגם בגודל זה היא כ- 4.5%.

ממצאים עיקריים:

• 71.1% בטוחים או חושבים שיש הצדקה לחידוש המחאה החברתית כלכלית בקיץ. ואולם, רק 37.8% בטוחים או חושבים שישתתפו במחאה אם תפרוץ שוב.
• 75% דיווחו כי יעדיפו להשתתף בעצרת מחאה גדולה על פני שידור משמעותי מהאולימפידה.
• רק 1.5% חושבים שוועדת טרכטנברג נתנה מענה מלא לדרישות המחאה. 45% חושבים שהיא נתנה מענה חלקי . 40% החושבים "שלא ניתן כלל מענה".
• לדעת 41% מהנשאלים המסר המשמעותי ביותר במחאת הקיץ היה "מאבק על יוקר המחיה באופן כללי". רק 5.2% מהנשאלים השיבו כי "המאבק על החלפת השלטון" היה המסר המרכזי של המחאה.