תנועת ש"ס

יושב ראש הדיון, מר ישראל סגל דיבר על השינויים המהירים שמתרחשים בתנועה. כדי להדגים שדברים שנכתבו או נאמרו על התנועה רק לפני זמן קצר כבר אינם רלוונטיים, הוא ציטט את ההשוואה של סמי שלום שטרית בין ש"ס לבין תנועת המהפכה האירנית, שלפיה בש"ס 'בולט בהיעדרו בעיקר מוטיב המנהיג הקרבן'.

ד"ר אשר כהן הראה שהמהפכה של ש"ס – 17 המנדטים שקיבלה בבחירות 1999 – היא בראש ובראשונה מהפכה דתית-הלכתית, ומשמעות הדבר היא שהקרע הדתי–חילוני בישראל יקדים בהרבה את הקונפליקטים העדתיים והחברתיים-כלכליים. אנו נמצאים במצב של מעבר מדמוקרטיה הסדרית – שמנסה לפתור מצבים של משבר – לדמוקרטיה משברית, ובה כל ההסדרים בנושאי דת ומדינה מתמוטטים.

ד"ר סמי שלום שטרית ראה במהפכה של ש"ס מהפכה עדתית בעיקרה, מהפכה שהחלה כבר במהפך של 1977, שבו נתנו המזרחים 32 מנדטים לליכוד ובכך הביעו מחאה נגד מפא"י. לדבריו ש"ס היא למעשה התגבשות של קולקטיב פוליטי מזרחי. בנוגע לדרעי, שטרית סבור שמדובר ברדיפה פוליטית. רוב מצביעי ש"ס, הוא טען, הצביעו בעבורה דווקא כדי לגשר על הפער בין מזרחים לאשכנזים. הרדיפה אחר דרעי מחדדת את היסוד העדתי, מכיוון שדרעי תמרן בין מזרחים לאשכנזים ובין תומכי השלום לבין הימין. פנייתה של ש"ס לכיוון העדתי היא תוצאה של ההיסטריה שאפיינה את התגובה כלפיה.

ד"ר יואב פלד טען שההתבוננות בש"ס כאילו הייתה שורש הבעיה היא מוטעית. ש"ס היא הסימפטום, או העונש, ואילו החטא הוא האפליה שתחילתה באופן קליטת העולים המזרחים בשנות החמישים והשישים, והמשכה בפער בייצוג ובשכר עד היום.

אלי עמיר אמר שש"ס מנציחה את מיתוס הקיפוח ובעצם אין היא מעוניינת בגישור עדתי, מכיוון שגישור כזה יהרוס את המיתוס. עמיר, בהיותו מזרחי, טען: 'ש"ס אינם מייצגים אותי, ואין סיכוי שאצביע בעבורם. מצביעי ש"ס הם אנשים עם מסורת עמוקה של אמונה, שמאמינים ברב, מאמינים בקמעות ובהשבעות, ואת כל הדברים הללו הם מצאו בש"ס, עם חום ותחושת שייכות, שלא לדבר על אויב משותף – שמהווה גורם מלכד'.

נרי הורוביץ אמר כי לתופעה של ש"ס יש שורשים היסטוריים עמוקים וכי יש להסתכל עליה מנקודת מבט רחבה יותר – ש"ס היא התגובה המאוחרת של יהודי המזרח במדינת ישראל למודרנה. ד"ר צביה גרינפלד טענה כי ש"ס היא תופעה פוליטית לחלוטין ולא דתית, ולטענתה ההצבעה לש"ס היא הצבעת מחאה – מחאה נגד הליכוד, שהזניח את השוליים, ונגד חוסר הייצוג למזרחים. ש"ס רוצה לבטל את הישגי המדינה הציונית, ובכך היא דומה לחרדים האשכנזים.

פרופ' ירון אזרחי הצביע על ההקבלה בין הסימבוליקה הנוצרית לבין תנועת ש"ס, ולדבריו מאסרו של דרעי הוא סוג של צליבה ונשיאה באשמה של כל הספרדים. כמו נרי הורוביץ, גם אזרחי סבר שש"ס היא תנועה ראקציונית – גרסה ישראלית עממית של מודרניזם ראקציוני, שיוצאת נגד המודרניזם הקפיטליסטי, נגד המערביות, נגד הליברליזם ונגד הגלובליזציה.

פרופ' אבי רביצקי התנגד לעמדה שש"ס היא עונש על חטא קדמון. ושיש לכווץ את ממדיה. לדבריו השאלה אינה איך קרה שתנועה כזו צמחה, אלא כיצד יש לנהוג בקשר אליה. לדבריו אולי העובדה שהדמוקרטיה הישראלית אפשרה לתנועה כמו ש"ס לגדול בתוכה דווקא תעמוד לזכותנו ביום מן הימים.

פרופ' אלי יסיף, שעוסק בתרבות עממית, הראה שש"ס היא תנועה דתית מובהקת ולא תנועה חברתית. שתי הדוגמות שהביא – האישה מדימונה שהוציאו ממנה דיבוק, ובתו של דרעי שנעמדה על הבמה כדי להגן על אביה – הן דוגמות של החזרת עטרה ליושנה. שני המקרים זיעזעו את הציבור שלא נמנה עם הציבור של ש"ס, אך שניהם מהווים חזרה לערכים הישנים של קהילה ומשפחה: גיוס הקהילה לעזרת הפרט, וגיוס הילדים לעזרת המשפחה. מדוע ש"ס מפריעה לנו כל כך? שאל יסיף, וענה: מכיוון שזו קבוצה בתוך מדינה מודרנית שמתעקשת להתבסס על ערכים ראקציוניים, וזו בדיוק המשמעות של להחזיר עטרה ליושנה.

שלמה פישר טען שש"ס בראה נוכחות ציבורית דתית בלי זיקה ישירה לציונות, והשאלה איננה מה יגרום לה להיעלם, אלא אם היא תשתף פעולה עם התרבות הישראלית הקונסטיטוציונית. הרב עזרן אמר שההתעסקות הכפייתית בש"ס מיותרת. לדבריו לש"ס אין מנהיגות אינטלקטואלית; יש לה מסר חברתי-אנושי ולא מסר פילוסופי: להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר לאנשים את הכבוד העצמי שהיה להם במרוקו, ולהבטיח להם את המוסדות ואת החינוך שלהם.

פרוטוקול הדיון המלא

מנחם רהט, ש"ס - הרוח והכוח, עמ' 14-31.

אשר כהן, שחקן חדש בשסע ישן: ש"ס והחרפת השסע הדתי-חילוני בסוגיות דת, חברה ומדינה.

סמי שלום שטרית, מי היא ש"ס בעצם? תנועה חרדית, דתית-לאומית, דתית-מהפכנית או חברתית רדיקלית?

יואב פלד, לקראת הגדרה מחדש של הלאומיות היהודית בישראל? החידה של ש"ס

נרי הורוביץ, "ש"ס והציונות: ניתוח היסטורי", כיוונים חדשים, גיליון 2, אפריל 2000, עמ' 30-60.

בן-דרור ימיני, "הקסם הכוזב של ש"ס", פנים, מס' 14, קיץ 2000.

נרי הורוביץ, "לא מקשה אחת", פנים, מס' 14, קיץ 2000.

נסים ליאון, "פאר הדור הנרדף, השטח והטמבלוויזיה", פנים, מס' 14, קיץ 2000.