ניגוד עניינים במרחב הציבורי

את הנאום הראשון נשא פרופ' אהרן ברק. הוא אמר שהיום, כבעבר, עובדי הציבור ממשיכים להפר את הכלל בדבר ניגוד עניינים. הוא הסביר ניגוד עניינים "מתרחש במקום שלאדם יש יחסים מיוחדים עם אדם אחר בנסיבות שבהן הוא שולט בעניינו של אותו אחר, ובו יש לו אינטרס שונה מזה של האחר". במצב כזה, לדבריו, גם החלטה שלכאורה נראית "כשרה למהדרין" הופכת להחלטה פסולה. אי לכך, גרס, עצם קיומו של ניגוד עניינים הוא דבר פסול - גם אם לא התבצעה מתוקפו שום עברה.

פרופ' ברק מנה את הסכנות הכרוכות בניגוד עניינים: במצב זה עלול עובד ציבור להעדיף אינטרסים חיצוניים, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. בד בבד, כשנחשף החשש שעובד ציבור פועל משיקולים זרים, הדבר מחליש את האמון הציבורי במערכת הדמוקרטית ובאופן ישיר גם את המערכת עצמה. לסיכום ציין פרופ' ברק כי מצב של ניגוד עניינים כשהוא לעצמו עלול לפגוע בעקרונותיה הדמוקרטיים של החברה הישראלית.

פרופ' דפנה ברק-ארז דיברה על הקשר בין שחיתות לניגוד עניינים. ראשית הגדירה שחיתות כ"שימוש בתפקיד ציבורי לשם קידום אינטרסים פרטיים". לטענתה, לא כל מצב של ניגוד עניינים מעיד על שחיתות: מניעת ניגוד עניינים היא כלי מניעתי, שנועד לא רק למנוע מאדם להיגרר לביצוע מעשי שחיתות, אלא גם למנוע ספק בנוגע לטיבה של החלטה כלשהי גם אם לכאורה מדובר בהחלטה "לא נגועה". מכיוון שמדובר בכלי מניעתי, הוא מחייב בהכרח הגבלה מסוימת של פרטים עוד בטרם ביצעו עברה כלשהי, והגבלה זו הצמיחה באופן טבעי מתנגדים רבים. בהמשך דבריה הדגישה פרופ' ברק-ארז שבית המשפט העליון הצליח לאזן בין האיסור על ניגוד עניינים ובין הצורך בקיום מערכת שלטון יעילה.

פרופ' יצחק גל-נור היה באמצע שנות התשעים נציב שירות המדינה, ובתפקיד זה עסק רבות בנושאים של ניגוד עניינים. הוא הזהיר כי הסוגיה סובלת ממשפוּט יתר, והזכיר כמה מקרים שבהם נתקל במראית עין של ניגוד עניינים והתמודד אתם ללא התערבות של מערכת המשפט. כך למשל נטען כי בנוגע למועצה להשכלה גבוהה יש ניגוד עניינים משום שחברי המועצה מייצגים את המוסדות שהם מתקצבים. אלא שלפי פרופ' גל-נור במצב כזה אין ניגוד עניינים, לא רק משום שניהול עצמי אקדמי הוא ערובה לחופש פוליטי, אלא גם משום שמלכתחילה הוקם מנגנון שנותן משקל יתר למומחיות. עם זאת, כדי למנוע ניגוד עניינים היה צורך להזכיר לחברי המועצה שלא רק שהם לא מצביעים על החלטות הקשורות למוסד שלהם, אלא שהם גם אינם נוכחים בהצבעות אלה. בהמשך דבריו ציין פרופ' גל-נור שתי סיבות מרכזיות לעליית המדרגה בשחיתות הפוליטית במדינת ישראל: הראשונה - תהליך הגלובליזציה בכללותו ותרגומו להפרטת נכסים במדינת ישראל, והשנייה - סדרי השלטון והמנהל בשטחים. בהקשר האחרון אמר פרופ' גל-נור שהמדינה בעצם יוצרת מצב של ניגוד עניינים עם עצמה, ומדינה שנמצאת בניגוד עניינים עם עצמה יוצרת בקרב קהל האזרחים תחושה שהכול מותר.

השופט בדימוס פרופ' יצחק זמיר, כיום יושב ראש המועצה המדעית של המרכז לאתיקה, ביקר בחריפות את התופעה של ניגוד עניינים וכינה אותה "אבי אבות הטומאה" בשל היותה הקרקע לצמיחתה של השחיתות הציבורית. לשיטתו, כל מקרה של שחיתות הוא מקרה של ניגוד עניינים. הוא הדגיש שניגוד העניינים שמוביל לשחיתות ציבורית הוא בישראל בגדר איום חמור על החברה. עוד הוסיף ואמר כי בשל האיום החיצוני על המדינה ולנוכח התגברותה של השחיתות השלטונית, השחיתות היא איום קיומי.

בשחיתות יש להילחם הן באמצעות מערכת אכיפת החוק והן במישור המניעתי - איסור על ניגוד עניינים. ואולם סוגיה זו היא סוגיה משפטית מורכבת משום שלא בכל מקרה שאפשר למצוא בו מראית עין של ניגוד עניינים ההתערבות המשפטית נדרשת. זו דרושה רק במקרה של חשש ממשי. בניסיון למנוע מצבים של "חשש ממשי" בקרב נציגי ציבור, הוקמה הוועדה הממשלתית העוסקת בבדיקת המועמדים למשרות שונות שתפקידה לתור אחר ניגודי עניינים. במקרה של היועץ המשפטי לממשלה הנכנס יהודה וינשטיין, למשל, נקבע מראש כי הוא לא יעסוק בהליכים נגד לקוחו לשעבר אהוד אולמרט.

ד"ר דורון נבות, מעורכי הספר, הציג שאלה נוקבת: ניגוד עניינים יכול להסתכם בהחלטה טובה מאוד ובפעולה של עובד הציבור לטובת הציבור - ולכן אין זו בהכרח שחיתות. ומכאן עולה השאלה: האם מוצדק להפעיל סנקציה פלילית נגד עובד ציבור שנמצא בניגוד עניינים אפילו חמור?. אחת התשובות המקובלות היא שאין זה משנה אם האדם פעל או לא פעל באופן מושחת - אמון הציבור בשלטון נפגע באופן מהותי. לדברי ד"ר נבות תהיה זו טעות להגדיר את אמון הציבור בשלטון כערך שיש לשמור עליו באמצעות כלים פליליים, אבל  טעמים אחרים מצדיקים לנקוט הליך פלילי נגד עובד ציבור שפועל בניגוד עניינים גם אם לא פעל באופן מושחת: ראשית - ההנחה שרוב בני האדם אינם מצליחים להימנע מהחלטות פסולות כשהם נקלעים לניגוד עניינים; שנית -  אם נתבע איסורים פליליים רק נגד מעשי שחיתות, נגביל מאוד את המאבק בתופעה, שכן בדרך כלל אי-אפשר להוכיח שעובד עשה את מה שעשה ממניעים פסולים. בהקשר זה, טען, השחיתות ה"צועקת" ב"פרשת הולילנד" היא יוצאת דופן: "בדרך כלל הפגיעה באינטרס הציבורי לא עד כדי כך מוחשית".

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ומעורכי הספר, התייחס לשחיתות במדינת ישראל ואמר כי השאלה האמתית היא האם יש בישראל תופעה משמעותית - חריפה, מדאיגה - של שחיתות פוליטית? לטענתו, כל מי שעיניו בראשו חייב לענות על השאלה הזאת בחיוב. הוא הדגיש שתהליכי ההפרטה במדינה מסייעים בהתרבותם של מצבי ניגוד עניינים, והביא לדוגמה את הניסיון להקים בית סוהר פרטי בישראל, דבר שהיה עלול ליצור ניגוד עניינים מבני בין הרצון להפיק רווח פרטי ובין הטיפול בנושא הרגיש של זכויות אדם של קבוצה מוחלשת באוכלוסייה. בהמשך דבריו הזהיר פרופ' קרמניצר מהתמקדות יתר באמון הציבור. הוא הסביר שהטענה איננה שאמון הציבור בלתי חשוב, אלא שהוא קשור בהכרח לתקינותה של פעולות השלטון. לשיטתו, עלינו להבטיח שהפעולה הציבורית תהיה תקינה - ודבר זה יביא לאמון הציבור בשלטון.

• ניגוד עניינים במרחב הציבורי: משפט, תרבות אתיקה ופוליטיקה, מאת דפנה ברק-ארז, דורון נבות ומרדכי קרמניצר
  
• ריאיון עם ד"ר דורון נבות לרגל יום העיון