מה עומד מאחורי הרפורמה המשפטית?
לשידור המלא של הכנס, צפו כאן:
סיכום הכנס
ב-28 בפברואר 2023 נערכה בנצרת התכנסות ביוזמת המכון הישראלי לדמוקרטיה ואתר החדשות "בוקרא" תחת הכותרת "מה עומד מאחורי הרפורמה המשפטית?
מטרת ההתכנסות היתה להעמיק בהבנת היוזמות המשפטיות של תכנית שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט במערכת משפטית-שלטונית בישראל ובהשלכות הישירות של היוזמות על החברה הערבית.
במהלך ההתכנסות הועברו הרצאות מרכזיות על ידי פרופ' מרדכי קרימנצר וד"ר מנאל תותרי- גו'בראן, נערכו דיונים בשולחנות עגולים כשבסוף היום הוצגו עיקרי הדברים שעלו בהם וכן התקיים דיון פתוח בקרב כלל המשתתפים והמשתתפות.
לסיכום יום זה ניתן לומר כי הייתה תמימות דעים בקרב המשתתפים לגבי ההשלכות הרות הגורל של הרפורמה המשפטית והשינויים הרדיקליים המוצעים בה. המשתתפים הדגישו כי הרפורמה נועדה לעשות שינויים מרחיקי לכת וטומנת בחובה השלכות מהותיות הן על המבנה המשטרי-פוליטי בישראל והן על מישורים חברתיים וכלכליים שיפגעו בראש ובראשונה בציבור הערבי. הייתה הסכמה כי יש ערך רב בקיומו של הדיון והמפגש בין ארגונים, מומחים נציגי השלטון המקומי ואנשי ציבור שונים לחשיבה משותפת על ההשלכות והמשמעויות של הרפורמה המשפטית תוך מתן דגש על מעמדה וזכויותיה של האוכלוסייה הערבית.
לא הייתה תמימות דעים לגבי דרכי הפעולה הפוטנציאליות, והמשתתפים היו חלוקים באשר לתפקיד של החברה הערבית במחאה מסיבות שונות (ניתן לעיין בהם בהרחבה במסמך זה). אולם הייתה הסכמה כי חשוב להמשיך את הדיון ולנסות להעתיק אותו למרכז ולדרום הארץ ולפעול מול מנהיגות הציבור הערבי.
*לכל שאלה ומידע נוסף בנושא ניתן לפנות למכון הישראלי לדמוקרטיה.
מושב פתיחה
גב׳ אימאן הוארי : מטרת היום היא ללמוד על היבטי "הרפורמה המשפטית", לשמוע פרשנות בנושא ולבחון היכן החברה הערבית ביחס לעניין זה. החברה הערבית בישראל, על אף שהיא מיעוט לאומי גדול, היא בעלת יכולת השפעה מוגבלת על המדיניות הנוגעת אליה. בפוליטיקה, על פי רוב, נציגיה אינם חלק מהקואליציה וממילא אינם נושאים בתפקידים בממשלה. עמדה זו נובעת מהשקפת עולם של חלק מנציגי הציבור הערבי, אך גם מדה-לגיטימציה שיטתית ומתוכננת שנועדה למלא תכלית זו בדיוק ולמנוע מהם להתייצב במוקדי קבלת ההחלטות. במקביל, הפוליטיזציה של השירות הציבורי עשויה לפגוע בסוגיות שמדירות שינה מעיניהם של האזרחים הערבים.
לכן אנחנו נמצאים כאן היום. שאלות רבות מעסיקות את הציבור הערבי – האם אנחנו בסוף העידן הדמוקרטי של המדינה שרואה עצמה כדמוקרטיה היחידה במזה״ת? מה יהיו השלכות הרפורמה על הסדר הפוליטי בישראל? מה יהיו ההשלכות והנזקים של הרפורמה המשפטית על החברה הערבית בפרט ועל הפלסטינים בכלל? בסוגיות אלה ונוספות נעסוק היום.
עו״ד ענת טהון אשכנזי: המשבר החוקתי והנסיגה הדמוקרטית אמנם לא התחילו היום, אך בכל זאת, היום – בניגוד לעבר – אנחנו קרובים לקו פרשת המים. גם אם הפגמים שהיו עד כה ביחס לחברה הערבית הם רבים ומשמעותיים, הרי שהם כאין וכאפס לעומת האופן שעלול להיות אם יוזמות החקיקה יעברו. אם היוזמות יעברו, נקודת המפנה תהיה דרמטית באופן נחרץ ביכולת המוסדית להעניק משפט צדק ולספק הגנה אפקטיבית על זכויות הפרט. מציאות זו עלולה להוות תשתית להעברת חקיקה פוגענית ודורסנית השוללת זכויות יסוד.
סקר שנערך על ידי מרכז ויטרבי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מעלה כי הציבור הערבי מבין היטב את משמעות החקיקות השונות ומתנגד לכל אחת מהיוזמות (באופן דומה לעמדת רוב הציבור היהודי). אם כן, חלה על כולנו החובה לחשוב איך להתמודד יחד אל מול משבר זה.
מטרת ההתכנסות אינה ליצור מפגש חד-פעמי אלא לפתוח בתהליך רחב ככל האפשר לעיצוב הפעולות והדרכים כדי להתמודד עם המציאות. אני מקווה שכבר בסיום המפגש יהיו לנו כיווני פעילות להתקדם בהם.
ד״ר מוחמד ח׳לאילה: דמוקרטיה נועדה לרסן, לרכך ולבלום אבסולוטיזם ושימוש ברוטלי ושרירותי בכוח, שמופקד בידיים של פוליטיקאים שאותם לא בחרנו באופן ישיר. אנחנו עדים כיום לניסיון שימוש בכלים דמוקרטיים כדי להעביר חקיקה אנטי-דמוקרטית. דמוקרטיה כוללת חבילה של זכויות פרט ומיעוטים, פיזור עוצמה ומניעת ריכוז כוח, הפרדת רשויות ומערכת שלטון החוק. יש חשיבות עליונה לקיומה של מערכת משפט עצמאית שתכפיף את רצונם של הפוליטיקאים למערכת ערכים עליונה. החברה הערבית – על אף הביקורת שלה על בית המשפט העליון – מודעת למחיר הטמון ביוזמות החקיקה, ולכן הגענו לכאן היום.
גב׳ ג׳אדה זועבי: קיימתי שיחות עם ראשי רשויות ועם פעילים חברתיים, וחלקם שאלו איפה החברה הערבית ביחס לרפורמה המשפטית ומדוע היא אדישה? כששמעתי קולות משותפים פניתי לחלק מהרשויות ומהפעילים וביקשתי לחשוב ביחד על הנושא, לנוכח המציאות המורכבת שלנו כפלסטינים בתוך המדינה. כולם ענו לי במשפט אחד: כולנו יודעים שהרפורמה המשפטית עלולה לגרום נזק בלתי הפיך בכלל, ובמיוחד לחברה הערבית. אנחנו גם יודעים שעל דמוקרטיה לא מתפשרים. הגענו למסקנה שחשוב לשמוע את הקולות האלה, תוך הבנה כי יש לנו מאבק משלנו עם זווית ראיה משלנו.
פרופ׳ מחמד ותד: אנחנו חיים בימים קשים שייכנסו לדברי הימים של האומות המערביות בכלל ושל תולדות המשפט החוקתי במדינת ישראל בפרט. חשיבותו של היום הזה לא מתמצה בקיום האירוע, אלא בתובנות שתונחנה על השולחנות העגולים ומהמסר שיצא מהאולם הזה ומהעיר הנצרת.
רבים ורבות דנים בפרטים הקטנים של מה שמכונה הרפורמה, אך לא שם טמון הסוד של הרפורמה – אלא סודה טמון בדיוקן של המהפכה המשטרית, שהוא חד וברור: לרכז את כל הכוח השלטוני בידי רשות שלטונית אחת, היא הממשלה. אני ער לטענות שרבים ורבות מאזרחי המדינה – במיוחד מהחברה הערבית – אינם שבעי רצון מפסיקת ביהמ״ש העליון. גם אני, כחוקר בתחומי המשפט, אינני מסכים עם לא מעט פסקי דין של ביהמ״ש העליון. אבל זו לא העת להתחשבן עם ביהמ״ש העליון, וזו גם אינה הדרך להתחשבן עמו. החל מאמצע שנות ה-80 הפכה החברה הערבית לשחקן מרכזי בביהמ״ש העליון, וככזו, כולנו צריכים להיות היום מודאגים. אין לנו את הלוקסוס כאזרחים, וכאזרחים ערבים בפרט, לשבת על הגדר ולא לנקוף אצבע.
פרופ׳ מוטה קרמניצר: אדבר היום על הקווים לדמותו של הפופוליזם הסמכותני הלאומני שהגיע לארץ. אמנם בארץ יש לו אלמנטים ייחודיים, אך מדובר במגפה שמתרחשת בעולם.
הפופוליזם אינו מעמיד את האדם במרכז, אלא את הלאום – את קבוצת הרוב – שנתפסת כישות אורגנית. הפופוליזם שולל פלורליזם ומקדם את צרכי אותה קבוצה אתנית כפי שהם מוגדרים ע״י המנהיגות. כדי למלא את הצרכים הללו שרק המנהיג יודע לייצג, הם זקוקים לכוח בלתי מוגבל. הם מוכרים לציבור שהם הנציג היחיד של העם. ממילא, כל מה שאנחנו מכירים כאיזונים וריסונים, וכהפרדת רשויות, הם כבלים על רצון העם ולכן יש להסירם. אם התוכנית תתקבל לא יהיה ייעוץ משפטי עצמאי, ביהמ״ש עצמאיים או ביקורת שיפוטית, כי מה שמסתתר זה רצון לבטל כל ביקורת שיפוטית אמיתית. גם אין מקום לשירות ציבורי ממלכתי ומקצועי, אלא רק לדוברי הן. בהקשר זה, צריך להזכיר כי התוכנית הכלכלית לטובת הציבור הערבי לא הייתה נולדת לולא הדחיפה של ראש אגף התקציבים באוצר. כלומר הפגיעה בשירות הציבורי היא פגיעה ביכולת לקדם שוויון.
כדי להבטיח משילות ללא הפרעה, מתבקש לדכא כל התנגדות ובעצם כל מחשבה ודעה אחרת. לחופש הביטוי אין מקום כמו גם לחופש של האדם לספר את סיפור חייו בעצמו. הפרט, כזכור, הוא חלק מאותה הישות האורגנית ותו לא. מתבקש לכן שהשלטון הפופוליסטי יפעל להשיג שליטה על כל המערכות העשויות להשמיע דבר ביקורת – תקשורת, חינוך, תרבות, אקדמיה וארגוני החברה האזרחית. ואכן, ההסכמים הקואליציוניים מציינים רצון להטיל מיסים על ארגוני החברה האזרחית במטרה לעשות להם סטיגמטיזציה ודה-לגיטימציה.
הפופוליזם זקוק למושא לשנאה ולאויב, ולרעיון של מאבק ללא פשרות בין העם לבין אויביו. האויבים הם כל מי שלא שייך לאותו קולקטיב, ובראש ובראשונה, זה המיעוט האתני. ברור שאם המהפכה תתפתח, הרשימות והמועמדים הערבים יהיו יעד מרכזי לחיסול ככוח פוליטי, ואחריהם יפנו כנגד זרים, האליטות, הלהט״בים, מתנגדי השלטון והאופוזיציה. המעמד המיוחד של המיעוט הפלסטיני בישראל הופך אותו לפגיע במיוחד.
זו הינה טעות מתודולוגית להסתכל רק על חוקי היסוד שנוגעים להפיכה המשטרית, אלא צריך להסתכל על כל סלי החקיקה שמועברים עכשיו – על פקודת המשטרה, על עונש המוות – כולו רלוונטי עתה. לכך יש להוסיף את הדה-לגיטימציה שנעשית לאנשים בהצמדת הכינוי ״תומכי טרור״ לכל הציבור הפלסטיני ולנציגיו בכנסת.
מלכתחילה הפופוליזם הוא אויב השוויון, שכן השוויון סותר את ההבחנה בין העם לאויביו. שלטון פופוליסטי, משום שהוא מתיימר להיות נציגו היחיד של העם, לא יכול להרשות לעצמו להפסיד בבחירות, כי יש בכך סתירה לתזה הבסיסית שלו. הוא יעשה הכל כדי שהוא לא יוכל להפסיד בבחירות, ואם הוא יפסיד הוא יתכחש להפסד.
הפופוליזם מתנגד בהכרח לרעיון זכויות האדם – משום שזה נמצא בסתירה להבחנה בין ה״אנחנו״ וה״הם״, כי זה סותר את הרעיון שהאדם הוא רק בורג בקולקטיב, וגם כי רעיון זכויות האדם הוא אוניברסלי, והפופוליזם מתעב כל דבר שמריח מאוניברסליות.
הפופוליזם גם נמצא בסתירה חזיתית למשילות אפקטיבית כי הוא שולל איכות, מקצועיות, אמת וממלכתיות, והוא נשען על מינוי של אנשים בלתי מתאימים על פי קריטריון אחד ויחיד של נאמנות לממנה. בכך הוא מבשר שחיתות, עריצות ודיכוי ללא גבול.
ההתקפה על הדמוקרטיה הישראלית היא חלק ממגמה עולמית, אך יש לה גם מאפיינים ייחודיים. אנו משלמים מחיר על כישלונות העבר וההווה, שהחשוב בהם הוא הכישלון בעיצוב אזרחות ישראלית משותפת הבנויה על שוויון זכויות לכל. חיים במדינה ללא חוקה וגבולות, תוך שליטה ממושכת בעם אחר, ומאמץ שלטוני ליצור מדינה שבמקום שוויון זכויות יש בה עליונות יהודית, אי-הפרדה בין דת ומדינה, ומערכות חינוך נפרדות.
וצריך לומר מילה על הסיטואציה הייחודית הישראלית – הכיבוש. הכיבוש מחייב את הכובש לעבור שני מהלכים: הכובש רוצה לראות את עצמו כגורם מוסרי, וכדי להצדיק את עצמו הוא חייב לשכנע את עצמו שהנכבש הוא נחות, כך שהנחיתות של הנכבש מצדיקה את הכיבוש. משום שגם הכובש מבין שהכיבוש הוא לא לרצון לנכבש, אז הנכבש הופך בהכרח לאויב. כלומר הכובש חייב לראות את הנכבש גם כנחות וגם כאויב. בערך משנת 2000 השתלט נרטיב על התודעה היהודית שלפיו הפלסטינים הם אויב מהותני (במהות) ונצחי של ישראל. ולכן כל דיבור על שלום אינו רלוונטי. יש גם דמוניזציה של היריב. צריך גם לשים לב כיצד הכיבוש מכשיל את החינוך לדמוקרטיה – לא ניתן לחנך לדמוקרטיה אמיתית ולזכויות אדם כאשר שוללים זאת מהפלסטינים.
ובאשר להתנגדות להפיכות משטריות – קשה להתעלם מכך שדמוקרטיה משטרית נמצאת בסכנה מתמדת של הכחדה. ניתן בקלות להפוך חוקה – שנועדה לשמש כמגן לדמוקרטיה, לחרב נגד הדמוקרטיה. לכן, המגן האמיתי על הדמוקרטיה נמצא במקום אחר, בלבבות האזרחים, בהפנמה הערכית ובמחויבות לדמוקרטיה ולנורמות ציבוריות בלתי כתובות. כדי להצליח להגן על הדמוקרטיה נדרשת התגייסות חינוכית וציבורית מקיפה ונחרצת.
ולסיום, שכנעו את הציבור היהודי שהנציגות הפוליטית של הערבים לא מתאימה להיות בקואליציה שלטונית. כל עוד המחשבה הזו קיימת, ברור שהכוחות האנטי-דמוקרטיים, הלאומניים, המשיחיים, יחזיקו בשלטון. חייבים לראות איך מאחדים את הכוחות הדמוקרטיים במדינה – היהודים והערבים.
דמוקרטיה והשינויים המשפטיים / ד״ר מנאל תותרי ג׳ובראן
נקודות בהסכמים הקואליציוניים שפוגעות בחברה הערבית:
- התחייבות מטעם הממשלה לממש את סעיף 7 לחוק יסוד: הלאום בדבר פיתוח ההתיישבות היהודית.
- צמצום חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים.
- פגיעה בתקצוב הרשויות המקומיות הערביות. צריך להזכיר, בהקשר זה, את פסיקת בג״ץ בנושא אזורי עדיפות לאומית.
- מיסוד ההפליה בתקציבי החינוך. אנו מתחילים מנקודה בעייתית של הפליה ממוסדת רבת שנים בתקציבי החינוך (התלמיד הערבי מתוקצב הרבה פחות מהתלמיד היהודי כבר כיום), אך היא עלולה להעמיק.
- העמקת הכיבוש, ע״י הסדרת מאחזים לא חוקיים ופיתוח התנחלויות. צריך לזכור בהקשר זה שחוק ההסדרה נפסל ע״י ביהמ״ש העליון. בנוסף, ההסכמים הקואליציוניים מדברים על מתן חסינות לחיילים ולשוטרים. יש לכך השפעה על האופן שבו החיילים מתנהלים בשטח, מבחינת אלימות קשה של חיילים כנגד האוכלוסייה הפלסטינית. בנוסף, האמירות והמעשים של נציגי הציבור נותנים גיבוי מוסדי למעשים כנגד האוכלוסייה הפלסטינית.
דברי חקיקה שצריך לקרוא אותם יחד עם יוזמות לוין:
- החוק לשלילת מעמד ממחבלים ערבים – אושר ברוב של 94 תומכים. החוק מסמיך את שר הפנים לשלול את המעמד של מי שמבצע פעולה חבלנית. צריך לשים לב שהוא מוכוון בצורה ישירה כלפי הציבור הערבי. יש גם את הצעת החוק לגירוש בני משפחה של מחבלים, שמהווה עונש קולקטיבי שמנוגד לחוק הבינ״ל.
- תיקון סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת – הרחבת עילת התמיכה בטרור. המשמעות היא דה פקטו פגיעה במועמדים/מפלגות ערביות.
- משטרה ושיטור יתר.
לסיכום, בג״ץ מספק הגנה חלקית על זכויות המיעוט, לדוגמה: בג״ץ אזורי עדיפות לאומית; חיוב לפרסם שילוט בערבית; ביטול חוק ההסדרה. כמובן שאי אפשר להתכחש לכל הפסיקות שמאשרות הריסת בתים, אישור מדיניות החיסול, אישור בניית גדר ההפרדה. הבעיה היא שההקצנה הנוספת שתקרה אם היוזמות יעברו תהיה הרבה יותר משמעותית לנוכח הכיבוש המתמשך, והעובדה שאין חוקה או חוק יסוד שמגן על זכויות המיעוט ועל הזכות לשוויון. המצב שייווצר כאן בסופו של דבר הוא שיהיה שלטון של קבוצה מאוד מסוימת ללא כל ביקורת שיפוטית וללא יכולות להגן על עקרונות בסיסיים.
הצגת עיקרי ההמלצות מקבוצות הדיון
מר מוחמד דראושה: שתי הערות פתיחה: ראשית, הסכמנו בשולחן שהמינוח אינו רפורמה משפטית אלא על הפיכה משטרית. שנית, מדובר בשינוי דרמטי באינטרסים של החברה הערבית.
בשולחן עלה כי ייתכן שלחברה הערבית יש סיבות משלה להתנגד לשינויים המוצעים, והן שונות מסיבותיו של המחנה הליברלי בחברה הכלל-ישראלית. קשה לחברה הערבית להיות בהפגנות עם ים של דגלי ישראל, אך יש לה סיבות משלה לייצר זירת לחץ מקבילה.
החברה הערבית מתנגדת לממשלה הזו משלוש זוויות:
- מתוך האינטרסים הספציפיים של החברה הערבית מישראל והפגיעה בשוויון ובזכויות אדם.
- מדיניות הממשלה בהעמקת ההתנחלויות והכיבוש.
- שינוי המאזנים בין רשויות השלטון השונות. אמנם המאזן עד עכשיו לא היה לטובת האזרחים הערבים אבל הוא רע פחות מהמצב שעלול להיווצר לאחר ההפיכה.
ההמלצה שלנו – החברה הערבית צריכה למצוא לעצמה את הזווית הנכונה להיות בהתנגדות מקבילה להפיכה המשטרית. יש לחפש את הממשקים הנכונים לשיח עם מנהיגות המחנה הליברלי בחברה היהודית. אין לבטל את הייחודיות של החברה הערבית, אבל אולי זאת הזדמנות להתחיל בדיאלוג אמיתי עם הליברלים בישראל. צריך למצוא נוסחה חדשה לדמוקרטיה ליברלית בישראל שכולל את צרכי המחנה הערבי.
מר סוהיל דיאב: שלוש תובנות שעליהן הסכמנו:
- ההפיכה המשטרית פוגעת לא רק בחברה היהודית, אלא הציבור הערבי יהיה אחד מהנפגעים הראשונים. זאת, בעיקר ביחס לשלושת המאבקים החשובים בחברה הערבית: הסטטוס החוקי של החברה הערבית והייצוג הפוליטי; הפשיעה והאלימות; העוני ויוקר המחייה.
- יש פער בין עמדת החברה הערבית בנושא ההפיכה (שכולנו מתנגדים לה) לבין מידת ההשתתפות והאקטיביזם של החברה במניעת ההפיכה. החברה הערבית צריכה להשתתף בצורה כזו או אחרת כדי למנוע את ההפיכה (בצורה נפרדת או משותפת). כל האפשרויות לגיטימיות.
- הקשר בין שוויון לדמוקרטיה, והקשר בין כיבוש לדמוקרטיה הם חשובים. יש שיח פוליטי-ציבורי בחברה הישראלית ויש לחברה העברית הזדמנות להעלות את הסוגיות שלה בנוסף למאבק הספציפי.
שתי הצעות שעלו בשולחן:
- לערוך מסמך שיפרט איך ההפיכה המשטרית פוגעת בחברה הערבית באופן ספציפי. חשוב שמסמך כזה יצא מהגורמים השונים בחברה הערבית.
- לקיים פעילות גדולה של אלפים/עשרות אלפים מהחברה הערבית (בהפגנה או בדרך אחרת) ולהביע את העמדות המדויקות שלנו ביחס להפיכה הזו וגם הלאה. זאת, בשיתוף עם החברה הישראלית אך בהזמנת החברה הערבית וביחס לנושאים שחשובים לחברה הערבית.
עו״ד מוחמד נעאמנה: אין קונצנזוס או שורה תחתונה מוסכמת, אך יש הסכמה על מספר נקודות:
- צורך בהעלאת המודעות בחברה הערבית לסוגיות של שלטון החוק ומערכות של מנהל תקין ודמוקרטיה.
- רוב הציבור מתעסק בענייני היום-יום ומשקיף על ההפיכה המשטרית כסוגיה ישראלית שאינה קשורה אליו. הוא דואג יותר לסוגיית הפשיעה והביטחון האישי.
בשולחן נשמעה עמדה לפיה אנחנו לא צריכים לקחת חלק במקום שלא רוצים אותנו, ונשמעה עמדה לפיה צריך לקיים את ההפגנות שלנו בנפרד.
ד״ר מנאר מחמוד: יש הבנה לגבי ההשלכות הכבדות של התיקונים החוקתיים על החברה הערבית. בדיון בלטה המחלוקת לגבי ההשתתפות האקטיבית של הציבור הערבי במאבק הקיים – בין הצורך לקחת חלק בהפגנות ובמאבק בשינויים החוקתיים, לבין התפיסה שהדיון הוא על סוגיות שאינן קשורות לציבור הערבי.
עלה בשולחן קול ברור הקורא לקחת חלק במאבק הקיים, דרך המפלגות הערביות וייתכן שגם באמצעות ועדת המעקב העליונה. יש הבנה שזו יכולה להיות הזדמנות למאבק משותף לשינוי המצב הקיים.
עו״ד מוחמד דחלה: הוצעו מספר הסברים לשאלה מדוע הציבור הערבי לא משתתף בהפגנות: נאמר שהציבור הערבי לא מרגיש את עצמו שייך למאבק הזה. הציבור היהודי נלחם על דמוקרטיה שמלכתחילה היא הייתה בעיקר דמוקרטיה ליהודים. הסבר אחר שהוצע הוא שהערבים אמנם מעוניינים לקחת חלק במחאות אבל חוששים לקלקל, שהרי הערבים יניפו שם דגלי פלסטין, באופן שעשוי לחבל בלגיטימיות המחאה.
עלו אצלנו מגוון דעות באשר להשתתפות הערבית בהפגנות – בין העמדה שאומרת שהערבים צריכים להשתתף בהפגנות בלי שום סממן מזהה, לעמדה שגורסת כי יש לערוך הפגנות ייחודית משלנו. נשאלת השאלה האם הציבור היהודי שמקיים את ההפגנות יהיה מוכן לשנות את אופי ההפגנות כדי לאפשר השתתפות של ערבים.
ד״ר מנאל תותרי ג׳ובראן: יש להעלות את המודעות בציבור הערבי.
יש מפגשים מדי יום עם נשיא המדינה, בעקבות הנאום שלו שבו הוא כלל לא טרח להזכיר את המיעוט הערבי. יש אפשרות למעורבות של ארגונים מהחברה הערבית או של ועדת המעקב. זהו אפיק נוסף שכדאי לקחת בחשבון: במקום להיות מודרים, אפשר לנסות להשפיע.
עו״ד אליאס חלאק: האם אנחנו אמורים להשתתף בהפגנות וכיצד? יש שחשבו שכלל אין צורך. היהודים רגילים להיות שווים אבל לערבים מעולם לא היה שוויון. מכאן שלא מדובר במלחמה על הדמוקרטיה, אלא במלחמה על אינטרסים אישיים. אחרים סברו כי יש לארגן מחאה עצמאית עם דרישות משלנו.
השפעות ההפיכה המשטרית על החברה הערבית:
- כלכלה והייטק – ההשפעה היא יותר על הכלכלה הישראלית. ועדיין – הערבים שמשתלבים בהייטק עושים זאת בעיקר בחברות הזרות, בסטארט-אפים ישראליים או בחברות ממשלתיות. יש חשש שהחברות הגדולות יצאו מפה ולא יהיה מקום לערבים בהייטק הישראלי.
- רשויות מקומיות, אזורי תעשיה ואזורי שיפוט – לא יהיה שום שינוי לטובה.
- חינוך – ילד ערבי בישראל מתוקצב כבר פחות מילד יהודי. הייתה לנו תקווה עם הממשלות האחרונות שניתן יהיה לשנות זאת, אך עכשיו הכל השתנה וההדף פה יהיה יותר גרוע לערבים.
ד״ר קייס נאסר: יש הבנה שהחברה הערבית היא הנפגעת הגדולה ביותר מהרפורמה, והיא לא יכולה להיות אדישה אליה. סאוסן תומא הדגישה את השפעת המהפכה על נשים ערביות, וסעיד דיאבאת דיבר על השפעת הרפורמה על תעסוקת ערבים בכלל, ובהייטק בפרט. יש למקסם את מעורבותה של החברה הערבית במאבק כנגד ההפיכה, אך לא הגענו לסיכום של כיצד ואיך. עלינו להציע מהפכה אחרת: להפוך את ביהמ״ש לכזה ששומר על המיעוט הערבי ועל זכויותיו. לא ניתן לדבר על ההפיכה המשטרית מבלי לדבר על הקונטקסט הכללי: זהותה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. נדרשת חוקה שתתחשבן גם על עוולות העבר.
ההפיכה מכוונת לפגוע במיעוט הערבי בישראל. היום החברה הערבית מתנהלת מול המדינה בערוצים המקובלים של הפגנות וחופש ביטוי, וביהמ״ש ממלא תפקיד מרכזי בשיח הזכויות הזה. אוי לנו ליום שביהמ״ש ייסגר בפני החברה הערבית, כי אז עליהם לחשוב אילו אפיקים אחרים יכולים להתפתח בתוך ישראל.
נדירה אסאדי: מצטרפים לקו הכללי. הכיבוש הוא הבסיס למה שמתרחש עתה. יש האצה מסוימת בכיבוש, והמטרה ברפורמה היא לשרת, להעמיק ולהאיץ את הכיבוש.
במחאה אין אמון של האוכלוסייה הערבית במדינה כי אנחנו רואים שאנשים שרמסו את זכויות האדם נואמים בכיכרות בשם זכויות האדם. אם נשתתף במחאה, אז המטרה היא לא לחזור אחורה אלא לקדם סדר חדש. אין לנו מקום במחאה הקיימת, אבל צריך להגביר את המודעות ולתרגם את ההשלכות המיידיות לאזרח הפשוט.
עו״ד מהא שחאדה סויטאת: לבג״ץ הגיעו שני סוגי חוקים – כלכליים-חברתיים ופוליטיים-דמוקרטיים. בחוקים הראשונים בג״ץ היה אמיץ ועשה שינוי, ובחוקים האחרים הוא שימש ככלי בידי המדינה. אבל למרות הביקורת על בג״ץ, אי אפשר לבטל את החלק הכלכלי-חברתי. הרפורמה המסתמנת מכשירה דברים שאינם לגיטימיים, אך מה שמטריד אותנו יותר זה החוקים האחרים שמתחילים לקדם בתקופה זו (חוק החמץ; שלילת מעמד; תקציבים). בנוסף, הפגיעה בבג״ץ תחלחל לערכאות הנמוכות יותר, שהן זירת השינוי שלנו.
מדוע אנו לא לוקחים חלק במאבק? יש לנו שיח שונה – אנחנו מחברים בין הפגיעה לכיבוש, ולחקיקה גזענית באופן כללי. בנוסף, יש חוסר אמון בין יהודים לערבים, שקשה לגשר עליו עתה. על כן, המאבק צריך להיות נפרד.
מר עבד אלקאדר ותד – הצעירים הערבים אינם מודעים למה שמתרחש, והעניין המשפטי אינו בראש סדר עדיפויותיהם. הניסיון להעלות מודעות יכול להוות מדרון חלקלק להפחדה, שכן לא ברור שתהיה לרפורמה השלכות מידיות. נשמעו גם דעות בשולחן כי למרות שאנחנו לא רצויים בהפגנות, עלינו להשמיע קול.
מר עיד גבילי – יש שהציעו לשבת על הגדר ולחכות לתוצאות התהליך, אך אין לנו ברירה אמיתית – הבחירה היא בין רע לרע יותר, ולכן צריך להשתתף בהפגנות ולמזער נזקים. אנחנו יודעים שצריך להתנגד לרפורמה אבל לא יודעים איך. אנחנו גם רוצים רפורמה בבתי המשפט, אבל אחרת – למה יש רק שופטת שרעית אחת ומדוע אין שופטת ערביה בעליון? למה יש רק שופט ערבי אחד בעליון? מדוע אין עורך דין ערבי בוועדה לבחירת שופטים?
אסכם בציטוט דבריו של פרופ׳ קרייני: אנחנו מקבלים 10 דברים מתוך 100, אחרי הרפורמה הזו נרד ל-5. לכן חייבים להשתתף בהפגנות.
הערות מהקהל
עו״ד מהא אגבריה: אנחנו צריכים לדאוג מהמצב על אף שאנחנו חברה פגועה מבחינה משפטית, חברתית ופוליטית. אבל עלינו לבדל את עצמנו מהמחאה של החברה הישראלית. עלינו לנהל מאבק משלנו, בדלני ומקביל, תוך שאנו מחזירים את שיח הכיבוש, שנעלם בשנים האחרונות לטובת השיח על הפשיעה בחברה הערבית.
קובי ריכטר: החלום שלי הוא שבבחירות הבאות החברה הערבית תעמיד מפלגה מאוחדת, ותצביע בשיעור של 75%. ככה אף אחד לא יוכל לבנות קואליציה בלעדיכם.
מר ריאן כאמל: אולי יש כאן הזדמנות חוקתית, כי המדינה מעולם לא קבעה את כללי המשחק, את הגבולות או את הזהות שלה. מי שתפס את המקום היא הציונות הדתית של אחרי ההתנתקות, שפעלה להשתלט על הממשלה ועל ביהמ״ש. ההפיכה המשטרית היא חלק מהתהליך הזה. אם נישאר פסיביים, כללי המשחק ייקבעו מחדש ואנחנו נהיה רחוקים. יכול להיות שיש הזדמנות חוקתית, וצריך עכשיו להעלות את כל הדרישות שלנו.
גב׳ נבילה אספניולי: אין לנו פריבילגיה להישאר ביציע, אבל אני לא חושבת שכל מאבק צריך להיות משותף. יש מאבק שצריך לקיים בעצמנו כחברה פלסטינית בתוך ישראל. האתגר שלנו הוא בקיום מאבק משותף בכללים חדשים – תוך הצגת הזהות שלנו, התפיסות, הדרישות שלנו. צריך למצוא את האנשים בצד השני שיוכלו לקיים איתנו את השיח הזה. צריך לבסס שותפות אמיתית שמבוססת על כוונה וכבוד הדדי לכל חלקי הזהות שלי, כולל הזהות הפלסטינית שלי.
מר דן פרי: ההפיכה המשטרית היא קטסטרופה לכולם, והיא תוביל למצב שגם זכות בחירה לא תהיה לרוב האזרחים הערבים. זה לא הזמן לבוא חשבון עם בג״ץ עכשיו. ממשו את זכות ההצבעה שלכם.
מר סעיד דיאבאת: אוכלוסיית הצעירים הערבים לא חשופה מספיק למה שקורה במדינה, ואנחנו לא עוזרים להם להבין מה יכולות להיות ההשלכות של הרפורמה הזו על העתיד שלהם. זו נקודת זמן קריטית כדי לשלב ידיים ולעזור לצעירים.
