דיון: הליכים לכינון חוקה | מבט השוואתי ומקומי
צפו בדיון המלא כאן:
- הצורך בהכללה (inclusion) במהלך הדיונים - כל הקבוצות החברתיות, האתניות והדתיות צריכות להיות חלק מהתהליך באמצעות בחירות. לטובת חיסכון בזמן עדיף נציגות של קבוצות שונות באוכלוסייה מהשתתפות ישירה של הציבור. חוקה הנכפית ע״י קבוצה אחת על קבוצה אחרת אינה מקדמת כינון דמוקרטיה יציבה.
- שאיפה לקונצנזוס – יש לשאוף שהליך כינון החוקה יהיה בהסכמה יותר רחבה מהפוליטיקה היום-יומית.
- הגוף שצריך לכונן את החוקה - הספרות העכשווית מגלה העדפה מסוימת לאספה מכוננת, אך גם המצב שבו המחוקק מכונן חוקה נפוץ. בכל מקרה, צריך לוודא שהגוף המכונן הוא אינקלוסיבי.
- התמודדות של הגוף המכונן עם מחלוקות וחוסר אמון – יש חשש שתהליך כינון החוקה יוביל להעמקת חוסר האמון וחוסר היציבות, בין היתר אם הגוף המכונן אינו מייצג את כל חלקי העם. אחד הפתרונות הוא להגדיר גוף אשר יסייע בפתרון מחלוקות או פנייה לציבור בסט מצומצם של נושאים שנויים במחלוקת. דרך אחרת לייצר אמון בין הקבוצות השונות הוא לפעול בדרך של כינון חוקה בשני שלבים – חוקת ביניים וחוקה סופית. במספר מדינות שסועות החליטו בשלב כתיבת החוקה להימנע מהכרעה, במספר דרכים: שימוש בניסוחים סותרים; הימנעות מהכללה של סעיפים מסוימים בחוקה הפורמלית. חשוב להבחין בין שאלות של זהות שאת ההכרעה בהן אפשר לדחות, לבין שאלות מוסדיות, שרצוי לא לדחות את ההכרעה בהן.
- השתתפות ציבורית בתהליך (דליברטיביות) –השתתפות עממית תוך כדי התהליך או עריכת משאל עם בסיום התהליך יכולה לחזק את הלגיטימציה לתוצר הסופי. המחקר האמפירי לא מצא קשר חזק בין ההשתתפות הציבורית בתהליך לבין התוצאה. לפי מחקר עדכני, ב-94% מהמקרים משאל העם בסיום התהליך אישר את החוקה.
- נקודת הזמן הטובה ביותר לכתיבת חוקה ומשך הזמן המוקדש לכך - קשה מאוד לכתוב חוקה בעת משבר, אך לעתים זה גם בלתי נמנע ובמקרים רבים חוקות נכתבות בעת משבר, כשיש את תחושת הדחיפות הנדרשת להתחיל בתהליך כתיבת החוקה. במקרים שבהם הגבילו את משך כתיבת החוקה, התהליך בדרך כלל כשל או הוביל לחוקות בעייתיות ולמוסדות דמוקרטיים לא יציבים. לעומת זאת, כאשר אפשרו דיון ממושך הסיכוי לכתיבת חוקה דמוקרטית עלה באופן משמעותי.
- הסיכונים שבתהליך כתיבת החוקה - במיוחד בחברה מקוטבת, יש סיכון בחוסר הסכמה, סיכון לחוסר יציבות, סיכון לכפיית החוקה על קבוצות באוכלוסייה. כך דווקא תהליך כינון החוקה עלול להפוך את המצב במדינה לגרוע יותר.
ד"ר רונית לוין-שנור: מטרת הדיון אינה לדבר על תוכן החוקה אלא לשאול מהו המכניזם הנכון לכתיבת חוקה – איך כותבים ואיך מגבשים חוקה.
אנחנו לא חושבים על המנגנון של פשרת הררי (״פרקים-פרקים״ במודל של חוקי יסוד), אלא אנחנו מעוניינים לפתח תובנות שיהוו בסיס לחשיבה משותפת בשאלה איך צריך לגבש את החוקה.
לצורך כך נקיים היום שני דיונים:
- מבט השוואתי – ביקשנו מהדוברים לתאר מודלים של כינון חוקה במקומות אחרים, וכן לדון בשאלה מתי הזמן הטוב ביותר לכונן חוקה – האם כשהמדינה במשבר, או דווקא על מי מנוחות?
- המישור המקומי – מה יכול להיות רלוונטי למצב היום בישראל?
פרופ׳ דונלד הורוביץ:
אין דרך טובה אחת, אוניברסלית לכונן חוקה, אלא ניתן לחשוב על דרכים טובות לכונן חוקה בהינתן נסיבות ספציפיות.
שלוש שאלות שצריך לשאול בראשית הדרך:
- מתי צריך לכונן חוקה?
זו שאלה קשה, כי זמני משבר יוצרים צורך בגיבוש חוקה, אך כדי לגבש חוקה במקרים רבים נדרש שקט ולכן יש צורך להשקיט את המשבר.
- מי צריך לגבש את החוקה?
שתי אפשרויות מרכזיות: המחוקק/אספה מכוננת, או ועדה שמונתה לשם כך. יש יתרונות וחסרונות לכל אחת מהאפשרויות: המחוקק יכול לבחון את היכולת לעבוד עם סעיפי החוקה שכן הוא זה שנדרש ליישמם ביום-יום, וכן המחוקק יכול לעבוד ללא מגבלת זמן. מנגד, האספה המכוננת יכולה להשקיע את כל כולה בגיבוש החוקה. ועדה יכולה להכין טיוטת מומחים כדי להתניע את התהליך ויכולה לפתור בעיות פרוצדורליות ולהשאיר את ההכרעות הקשות לגורם הנבחר.
- מה היעדים בתהליך גיבוש החוקה?
מה מנסחי החוקה נדרשים לעשות – עקרונות חשובים בכינון חוקה:
דליברציות במטרה למקסם הסכמות, וזאת, במטרה למנוע מצב שבו צד מפסיד מתנער מהחוקה. בנוסף, עליו למנוע הגעה לפשרות שיוצרות מסמך לא קוהרנטי.
הכללה (inclusion) – כל הקבוצות החברתיות, האתניות והדתיות צריכות להיות חלק מהתהליך באמצעות בחירות (participation by representation). לטובת חיסכון בזמן עדיף נציגות של קבוצות שונות באוכלוסייה מהשתתפות ישירה של הציבור.
המלכודות שעומדות לפתחה של האספה המכוננת או המחוקק – ראשית, אם ההחלטה נעשית בצורה של הצבעה ויש מיעוטים שתמיד נשארים בעמדת מיעוט, הם עלולים לדחות את החוקה. שנית, יש חשש מפשרות רבות מדי שייצרו אכזבות ויובילו למשברים במעלה הדרך.
אם כן, הדרך הטובה ביותר לגבש החוקק היא באמצעות דיונים רבים (deliberations) שיובילו להבנה הדדית של הקבוצות השונות באוכלוסייה את המוטיבציות, התביעות והגבולות של המשתתפים האחרים.
פרופ׳ תום גינסבורג:
מתי הזמן הנכון לגבש חוקה? נדרש ממד מסוים של דחיפות, אך משבר חמור הוא זמן בעייתי לגבש חוקה.
הדרך הטובה ביותר לגבש חוקה – בכל שנה יש 10-5 מדינות שנמצאות בתהליך של גיבוש חוקה, לא כולן יצליחו.
דרך טובה לגבש חוקה היא באמצעות עקרונות מנחים לתהליך (כפי שהיה בדרום אפריקה). תהליך גיבוש החוקה עלול להוביל לפילוג נוסף באוכלוסיה, שכן מדובר בתהליך פוליטי, שעשוי להתרחש בעת שיש מחאות ברחובות, וכן עלול לכלול אנשים שפועלים בניסיון לקדם אינטרסים אישיים וכו׳. קיומם של עקרונות מנחים ומוסכמים עשוי לשכך את הפילוג.
בנוסף, לא ניתן לעקוף את האליטות ולפנות ישירות לעם. אם יש אליטות ומוסדות מתפקדים צריך להשתמש בהם, גם אם זה כרוך בפתיחת הדיון להשתתפות ציבורית רחבה. היה ניסיון לפנות ישירות לעם באיסלנד, וגם באופן חלקי בצ׳ילה, וזה נכשל. בהקשר הישראלי אין חשש משמעותי שיעשה ניסיון לעקוף את האליטות.
המטרה – להשיג קונצנזוס מבלי לעודד חבלה בתהליך. צריך למצוא דרך להתקדם במקרה של מבוי סתום לדוגמא: פנייה לביהמ״ש שיכריע; פנייה לציבור בסט מצומצם של נושאים שנויים במחלוקת. צריך גם להבין שלעולם לא תהיה תמימות דעים מלאה, ובהרבה מקרים נסתפק ב״קונצנזוס מספק״ (sufficient consensus) בין הקבוצות המרכזיות, כדי שלא לאפשר לקבוצות קטנות לעכב את כל התהליך.
מתי יש לערב את הציבור? אפשר להסתכל על תהליך כתיבת החוקה כשעון חול – בראשית הדרך יש המון רעיונות מהציבור, אך אז חייבים לצמצם את ההשתתפות רק לאליטות/נציגים (בצ׳ילה הדיונים היו שקופים מדי ולא הצליחו להגיע להסכמות כי הציבור היה מעורב מדי וניסה להשפיע כל הזמן על התהליך). בסוף הדרך מערבים שוב את הציבור כדי שיאשרר את המסמך החוקתי באמצעות משאל עם.
נכסים ואילוצים של תהליך גיבוש החוקה – דוגמאות לנכסים: מנהיג שכולם מכבדים כגון נלסון מנדלה, דבר שאין כרגע בישראל; ציבור שמעורב פוליטית, כפי שיש בישראל. אילוץ על התהליך הישראלי עשוי להיות מגילת העצמאות. צריך לחשוב על הנכסים והאילוצים לפני שמתחילים בתהליך גיבוש החוקה.
פרופ׳ חני לרנר: ארבע הערות כלליות על תהליך כינון חוקה מפרספקטיבה השוואתית:
- הקשר שבין ההליך לתוצר (process v. outcome) – יש מעט ידע אמפירי לגבי האופן שבו הליך כתיבת החוקה משפיע על התוצר הסופי של חוקה פורמלית. רוב המידע מבוסס על מקרי מבחן, ומכאן שעולה השאלה אילו מקרי מבחן דומים לישראל ומהם כדאי ללמוד? אין ידע השוואתי אמפירי על ההשפעה של הגוף שכותב את המסמך (פרלמנט, ועדה נשיאותית); אין מידע ברור על ההשפעה של ארגוני חברה אזרחית ועל שיתוף הציבור בתהליך; הפרוצדורות – יש העדפה לדיונים סגורים ולא דיונים פתוחים-פופוליסטיים; לא ברורה ההשפעה או הצורך ביועצים חיצוניים מחוץ למדינה; אין מידע בשאלת כללי הדיון. יש יותר מדי משתנים בתהליכי כתיבת חוקה ומאוד קשה לבודד מרכיבים מסוימים.
מה שאפשר להגיד זה ששני עקרונות חשובים הם inclusion – שיתוף של כל הקבוצות המשמעותיות בחברה ו-deliberation, קרי דיון אמיתי, כנה ופתוח. שני עקרונות אלה הם קריטיים כדי לכונן חוקות שיחזקו את המוסדות הדמוקרטיים.
מנבאים המשמעותיים לגבי תוכן החוקה הוא חוקה קודמת ודמיון גיאוגרפי בין חוקות.
- גורם הזמן – אפשר להבין זמן בשלושה מובנים:
משך הזמן – חשוב במיוחד במדינות שסועות. במקרים שבהן הגבילו את משך כתיבת החוקה, התהליך בדרך כלל כשל או הוביל לחוקות בעייתיות ולמוסדות דמוקרטיים לא יציבים. לעומת זאת, כאשר אפשרו דיון ממושך הסיכוי לכתיבת חוקה דמוקרטית עלה באופן משמעותי. דוגמאות: עיראק (2005) – משך הדיונים הוגבל ע״י גורמים חיצוניים לחצי שנה. אמנם נכתבה חוקה אך עיראק הידרדרה למלחמת אזרחים. סרי לנקה (2018) – נעשה מאמץ לתקן את החוקה כדי להפוך אותה לייצוגית יותר, אך הזמן לתיקון החוקה הוגבל. המהלך נכשל והממשלה הפסידה בבחירות. ההשוואה בין מצרים ותוניסיה, ששתיהן כתבו חוקה אחרי האביב הערבי, יכולה ללמד על ההבדלים: ההליך המצרי היה הרבה יותר צפוף ומוגבל בזמן, בעוד שבתוניסיה המהלך נמשך שלוש שנים, ושם נכתבה חוקה לא רעה. דוגמה מוצלחת נוספת היא דרום אפריקה, שכתבה חוקה בשני שלבים. גם אינדונזיה עברה תהליך של דמוקרטיזציה באמצעות ארבע רפורמות לתיקון החוקה שנמשכו ארבע שנים (2002-1998).
תזמון – אין מידע אמפירי מתי נכון לכתוב חוקה.
Sequencing – אחד הגורמים המשמעותיים בתהליך כתיבת חוקה הוא היכולת של כותבי החוקה להתבונן בתהליכים קרובים שהתרחשו לפניהם. בתוניסיה, לדוגמה, אחד הגורמים להצלחת תהליך כתיבת החוקה הוא ההתבוננות במקרה המצרי ולמידה מהטעויות שם. בהקשר הישראלי, העובדה שהדברים קורים אחרי פולין, הונגריה וטורקיה מאפשרת ללמוד מהתהליכים שקרו שם.
- האפשרות של אי-הכרעה – במספר מדינות שסועות החליטו בשלב כתיבת החוקה להימנע מהכרעה, במספר דרכים: שימוש בניסוחים סותרים; הימנעות מהכללה של סעיפים מסוימים בחוקה הפורמלית (בהודו, לדוגמה, התווכחו במשך שלוש שנים על מה תהיה השפה הלאומית ההודית, ובסוף לא הכלילו קביעה בקשר לשפה הלאומית, אלא נקבע שבעוד 15 שנה תקום ועדה שתקבע מה תהיה השפה ההודית); הכללה של העקרון של אי-שפיטות חוקתית. ביחס לטקטיקה כזו של אי-הכרעה – חשוב להבחין בין שאלות של זהות שאת ההכרעה בהן אפשר לדחות, לבין שאלות מוסדיות, שרצוי לא לדחות את ההכרעה בהן.
- הקושי בהבחנה שבין הליך לבין תוכן (בין פרוצדורה לבין מהות) – מהלך של כתיבת חוקה הוא מהלך פוליטי. תהליך כתיבת חוקה הוא תהליך מבולגן (״messy process״), אמוציונלי, נטוע באינטרסים. זה בדרך כלל לא דומה למה שמדמיינים של רגע רציונלי, מכונן וחגיגי. יש חשש שכותבי חוקה מצפים ליותר מדי מהתהליך עצמו, והמקרים שנתפסים ככישלון לעתים מייצגים ציפיות גבוהות מדי מהתהליך מצד כותבי החוקה. כך, לדוגמה, הניסיון לכתוב חוקה כדי לסיים מלחמת אזרחים או לבנות מדינה, מהווה עירוב בין שני תהליכים שצריכים להתנהל בנפרד. בנוסף, שחקנים פוליטיים לעתים מבקשים להוביל שינוי מדיניות באמצעות חוקה, ובכך הם מעמיסים עומס יתר על מסמך שאמור בראש ובראשונה להגדיר את כללי המשחק.
לסיכום, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה מטרת המהלך, ולבחון האם הכלי של כתיבת חוקה הוא המתאים.
פרופ׳ אמל ג׳מאל: תהליך כינון חוקה הוא תהליך דינמי, מבחינת התהליך והתוכן של המסמך.
מרכיבים מרכזיים בתהליך כינון החוקה:
- ההקשר ההיסטורי – מתי מכוננים חוקה – האם מיד אחרי עצמאות או מיד לאחר קונפליקט? יש הבדל בין מדינה שרק קמה ורוצה לכונן חוקה לבין מדינה שכבר יש לה היסטוריה ומוסדות ורוצה עתה לכונן חוקה או לבצע בה תיקונים.
בישראל, הקיטוב העמוק בציבור הוא הקשר היסטורי שצריך לקחת בחשבון, והוא משפיע על הדרך שבה התהליך צריך להתנהל. כך, לדוגמה, תהליך של כתיבת חוקה הוא תהליך רגיש ויכול להיות מסוכן, שכן הוא יכול לדרדר את המצב הפנימי במדינה.
- השחקנים – האליטות למול השתתפות ציבורית רחבה. יש השלכה משמעותית לחוג שבו מכוננת החוקה על הלגיטימיות של החוקה ועל הסיכויים להצלחתה. קשה לקבוע בצורה חד-משמעית מה עדיף, אלא הצטברות הגורמים היא שתכריע כיצד לכונן חוקה. בכל מקרה, צריך להדגיש כי מצב שבו האליטות מנסחות את החוקה אינו אומר שהציבור אינו משתתף בתהליך.
שיתוף הציבור (בהתייעצות או במשאל עם), לא רק מבטא את הרוח הדמוקרטית אלא הוא גם חלק מההבנה ההיסטורית שלא לכל תרבות פוליטית מתאים שהאליטות הן שיכוננו חוקה בעצמן. זה רלוונטי במיוחד במציאות הנוכחית, כשהציבור מיודע ומשתתף בתהליכים באמצעות המדינה הדיגיטלית. שיתוף הציבור יכול לקבל ביטויים שונים (לדוגמה: באספות, בוועדות), וזה אלמנט מאוד חשוב.
- עקרונות יסוד – עקרון אחד הוא סוגיית ההכללה (inclusion) – כך שציבורים שונים ירגישו שותפים לתהליך כינון החוקה. עקרון נוסף הוא עקרון הייצוג – איך קבוצות מיוצגות וע״י מי. כאשר מדברים על חברות מסורתיות עם מבנה חברתי שונה וזהות עצמית שונה, סוגיית ההכללה הופכת להיות רגישה ומשמעותית במיוחד. עקרון שלישי הוא עקרון שיתוף הכוח – ככל שקבוצות מרגישות יותר שותפות זה מעניק לתהליך יותר לגיטימציה. זה אמנם מקשה יותר על קבלת ההחלטות ועל הכרעה בסוגיות שונות, אבל שיתוף עדיף על אי-שיתוף, וייצוג רחב עדיף על ייצוג מצומצם. עקרון רביעי הוא עקרון השקיפות. כיום לא ניתן למנוע שקיפות, בגלל המציאות הדיגיטלית, אך המינון הוא חשוב. אי אפשר למנוע שקיפות היום (כמו במודל האמריקאי) בגלל המציאות הדיגיטלית.
- סף ההכרעה – איך מכריעים אם לא מסכימים? אם אין מנגנון הכרעה על התהליך ועל התוכן, אנחנו עשויים להיקלע למצב שהכל מתפורר. קביעת מנגנון ההכרעה מתחילת התהליך הוא חשוב מאוד. בתוניסיה, למשל, נקבע כיצד מכריעים במקרה של אי-הסכמות, וזה הציל את התהליך.
- איזון בין תרבות פוליטית לבין מבנה מוסדי – האיזון בין שני המרכיבים עלול להיות מכריע בהצלחת התהליך. כך, לדוגמה, תרבות פוליטית שמרנית או דתית ומצב של קונפליקט מבלי שיש במדינה מבנה מוסדי חזק, יכול להסתיים בקטסטרופה (מלחמת אזרחים או התפוררות).
- מידת המעורבות החיצונית (מדינות אחרות) בכינון חוקה – המעורבות יכולה להיות מכרעת. אמנם לא כל מעורבות חיצונית היא חיובית (עיראק כדוגמה), אבל מידת המעורבות החיצונית, אם היא קונסטרוקטיבית, יכולה להוסיף נדבך חשוב בתהליך כינון החוקה.
לסיכום, הצטלבות המרכיבים היא הדבר החשוב. צריך לקחת את המיטב מכל המרכיבים כדי לייצר מצב שבו תהליך כינון החוקה יניב תוצאות טובות.
ד״ר מנאר מחמוד: בד״כ רפורמות חוקתיות נועדו לקדם את המדינה לעבר דמוקרטיה. רפורמות חוקתיות אינן דבר רע כשהן מתקבלות בתהליך דמוקרטי, ותוך הסכמה ודיאלוג. לא צריך לחשוש ממשברים חוקתיים, אם מנהלים אותם בצורה נכונה. כך, לדוגמה, הליכים חוקתיים הצליחו לשכך קונפליקטים במדינות שונות כגון דרום אפריקה, אוסטרליה ואירלנד. עם זאת, יש סיכון רב אם לא מנצלים נכון את רגעי המשבר (כמו בבלגיה, למשל). היו מקרים שבהם רפורמות חוקתיות אף הובילו להתפוררות של משטרים ולמלחמת אזרחים (כמו הרבה מהמדינות הערביות בעשור האחרון).
אחד התנאים שצריך להתייחס אליו ברגעי משבר כדי להגיע להסכמה רחבה הוא הצורך ביצירת תהליך השתתפותי והתדיינותי. התהליך בזמן של משבר חשוב לא פחות מהתוצר החוקתי. המסקנה היא שצריך לאפשר לאזרחים להשפיע על התהליך (בד״כ ע״י מועצה חוקתית נבחרת), ולא להשאירו רק בידי האליטות הפוליטיות או בית המחוקקים. חשוב לעמוד על תהליך כזה, כי תהליך השתתפותי והתדיינותי נחשב לקריטי לחיזוק התוצר החוקתי הסופי, לקבלתו וללגיטימיות שלו בעיני האזרחים.
בעשורים האחרונים היינו עדים לתהליכים שהתאפיינו בהשתתפות ציבורית (לדוגמה: במדינות באפריקה, וכן במדינות דמוקרטיות מבוססות כמו בקנדה).
אחת הדוגמאות המשמעותיות למדינה שבה האזרחים לקחו חלק בתהליך כינון החוקה היא דרום אפריקה. ההבנה שם הייתה כי יש להגיע לחוקה שתהיה מוסכמת על כל הקבוצות באוכלוסייה, ולכן פרויקט מרכזי שם היה ההשתתפות הציבורית, בדרך של ועדה חוקתית נבחרת עם 400 נציגים. כן הוסכם בתחילת התהליך שהוא יתבסס על עקרונות חוקתיים, שגם הם התקבלו בהסכמה.
הליכים השתתפותיים והתדיינותיים הם קריטיים כדי להגיע להסכמה. השאיפה היא להגיע להסכמה תוך כדי תהליך שמתבסס על דיאלוג ומשא ומתן על סוגיות שבמחלוקת.
מנגד, כאשר תהליך חוקתי אינו מבוסס על דיון עם האזרחים, הוא מועד לעתים לכישלון ולהחרפת משברים. המקרה הבלגי ממחיש זאת: הוא נוהל בעיקר ע״י האליטות, והוא לא פתר את המשבר החוקתי.
יש מרכיבים חשובים נוספים שתהליכים חוקתיים צריכים לקחת בחשבון: הסמכות שניתנת לביהמ״ש ביחס לפרשנות של סוגיות חוקתיות – לדוגמה, בתהליך החוקתי בדרום אפריקה – ביהמ״ש החוקתי ליווה את התהליך כולו ונתן את הדעת על סוגיות חשובות כגון חלוקת הסמכויות בין הרשויות, המשמעות של מגילת העצמאות, והוא אף החזיר את החוקה למועצה החוקתית לדיון מחדש כאשר הוא גילה שהיא אינה עולה בחדש עם העקרונות החוקתיים שנקבעו מראש. בנוסף, אשרור החוקה היה חלק מהסכמות של ביהמ״ש החוקתי.
גם בקנדה ביהמ״ש לקח על עצמו את הסמכות לפרש את הזכויות החוקתיות, ולפסיקות של ביהמ״ש הייתה השפעה גדולה על השרשת עקרונות חוקתיים של הסכמה ובהמשך גם על שינוי מדיניות וקבלת מדיניות רב-תרבותיות שסייעה בהתגברות על משברים פנימיים חוזרים.
התוצר שיש לשאוף אליו בתהליך החוקתי – חוקה כתובה ורשמית שנתפסת כאחד מהמרכיבים הבסיסיים של כל משטר דמוקרטי. חוקה כתובה היא חשובה מכיוון שהיא מייצגת את משמעות החוק וגם בגלל שיש לה לא רק תפקיד פרוצדורלי, אלא גם משמעות סימבולית.
אין כיום מדינה דמוקרטית שאין בה חוקה. מזכירים לעתים את אנגליה אבל צריך לזכור ששם יש מסורת דמוקרטית עתיקת יומין ומגילת זכויות ארוכה ומשמעותית.
לסיכום, תהליך חוקתי יכול להוות אסטרטגיה פוליטית לפתרון קונפליקטים ולהתגברות על משברים.
דיוויד לנדאו: מה ה-best practice לכתיבת חוקה? זו שאלה קשה מאוד, ועדיין לא התגבש best practice. אחת הבעיות היא שאין הרבה דוגמאות שניתן ללמוד מהן, ובנוסף יש הבדלים רבים בין מדינות שמקשים על ההשוואה. עם זאת, אפשר להצביע על כמה נקודות מרכזיות:
- הצורך בהכללה של אליטות (inclusion) בשולחן הדיונים. הספרות מלמדת כי כאשר חוקה נכפית ע״י קבוצה אחת על קבוצה אחרת, אז החוקה לא מסייעת בכינון דמוקרטיה יציבה.
- שאיפה לקונצנזוס – כמובן, קשה מאוד להגיע לקונצנזוס, אך לכל הפחות צריך לשאוף שהליך כינון החוקה יהיה יותר קונצנזואלי מהפוליטיקה היום-יומית.
- מי הגוף שצריך לכונן את החוקה? הספרות העכשווית מגלה העדפה מסוימת לאספה מכוננת, אך גם המצב שבו המחוקק מכונן חוקה נפוץ. כך או כך, צריך לוודא שהגוף המכונן הוא אינקלוסיבי.
- דרישת הרוב – יש העדפה לרוב מיוחס, ולא להסתפק ברוב רגיל (לדוגמה: בצ׳ילה דרשו אישור ב-2/3).
- איזונים ובלמים על הגוף המכונן – יש חשש שתהליך כינון החוקה יוביל להעמקת חוסר האמון וחוסר היציבות, בין היתר אם הגוף המכונן מתיימר לייצג את כל חלקי העם. בדרום אפריקה, בית המשפט החוקתי מילא את התפקיד הזה. קשה להעתיק את המודל הדרום-אפריקאי, אך הוא התקבע כמודל אידיאלי שיש לשאוף אליו. דרך אחרת לייצר אמון בין הקבוצות השונות הוא לפעול בדרך של כינון חוקה בשני שלבים – חוקת ביניים וחוקה סופית.
- השתתפות ציבורית בתהליך – בדרך של השתתפות תוך כדי התהליך ובדרך של עריכת משאל עם בסיום התהליך, במטרה לספק לגיטימציה לתוצר הסופי. המחקר האמפירי לא מצא קשר חזק בין ההשתתפות הציבורית בתהליך לבין התוצאה. כלומר בהשוואה לצורך בהכללה של אליטות בתהליך, יש פחות קונצנזוס בשאלה האם נדרשת גם השתתפות ציבורית בתהליך. עם זאת, ה-best practice כן ייצר רגעים בתהליך שבהם יש השתתפות ציבורית, וכן בד״כ יערך משאל עם – לפני התהליך, בסיומו או גם וגם. בד״כ (ב-94% מהמקרים לפי מחקר עדכני) משאל העם בסיום התהליך מאשר את החוקה.
מהי נקודת הזמן הטובה ביותר לכתיבת חוקה? אמנם קשה מאוד לכתוב חוקה בעת משבר, אך לעתים זה גם בלתי נמנע, ואכן – בהרבה מקרים חוקות נכתבות בעת משבר. זאת, שכן בד״כ רק בעת משבר יש את תחושת הדחיפות הנדרשת להתחיל בתהליך כתיבת החוקה. לדוגמה: בצ׳ילה נעשו ניסיונות רבים לאורך השנים לשכתב את החוקה, כי החוקה נכתבה בשנות ה-80 בעת דיקטטורה. כל המאמצים כשלו, כי התפיסה הציבורית הייתה שאין צורך בכתיבת חוקה. השינוי התרחש בשנת 2019, כשפרצו מחאות על רקע כלכלי, ואז עלתה דרישה רחבה יותר לכתוב חוקה. התהליך בצ׳ילה אמנם נכשל, אך לא הייתה דרך לייצר את המומנטום ללא המשבר.
הסיכונים שבתהליך כתיבת החוקה: במיוחד בחברה מקוטבת, יש סיכון בחוסר הסכמה, סיכון לחוסר יציבות, סיכון לכפיית החוקה על קבוצות באוכלוסייה. כך דווקא תהליך כינון החוקה עלול להפוך את המצב במדינה לגרוע יותר.
סיכום ביניים – ד״ר רונית לוין-שנור: צריך לחשוב מה המודל המתאים לישראל שבה יש מסמכים חוקתיים (אמנם לא חוקת ביניים), יש מוסדות, אך במקביל אנחנו ממשיכים להתווכח על עקרונות יסוד (גבולות; מי הקבוצות; יחסים בין דת ומדינה; תפקיד מגילת העצמאות). השאלות המהותיות הללו יתורגמו גם לאופן שבו ייקבע המנגנון.
פרופ׳ נבות: ההצעה היא להתייחס לשלוש השאלות שנובעות מהרצאת פרופ׳ הורוביץ:
- מתי – האם המשבר הנוכחי יוצר הזדמנות, או שמא יש כאן תחושה של דחיפות יתר, ברוח הדברים של פרופ׳ גינסבורג?
- מי צריך לעסוק בהסדרים החוקתיים – הכנסת, ועדה שמורכבת מפוליטיקאים, ועדת מומחים, הכנסת כאספה מכוננת?
- מה המטרה – האם בימים אלה המטרה צריכה להיות חוקה, או שמא אך ורק הסדרת מערכת היחסים בין מוסדות השלטון, ברוח הדברים של פרופ׳ לרנר. אולי ניתן לדחות נושאים אחרים (כגון השלמת מגילת הזכויות, דת ומדינה( לשלב מאוחר יותר?
פרופ׳ ברק מדינה: כשאנחנו מדברים על חוקה מדברים על שלושה היבטים מרכזיים:
- היבטים מוסדיים (חלוקת סמכויות בין הכנסת לממשלה, שיטת המשטר וכו׳). אלה עניינים שלגביהם תיתכן מחלוקת סבירה בתוך תפיסות דמוקרטיות שונות.
- מעמדה של החוקה – איך מתקנים חוקה, איך אוכפים אותה, ביקורת שיפוטית. מדובר על סוגיה קצת יותר מורכבת ושנויה במחלוקת.
- הנושאים המהותיים – זהות המדינה (מה זה אומר יהודית ודמוקרטית?), זכויות אדם וכו׳. מידת המורכבות בקבלת הסכמה ביחס לנושאים המהותיים היא הגבוהה ביותר.
מושכלות יסוד ביחס לחוקה:
מה מקור התוקף של חוקה? מכוח מה היא מחייבת?
מקובל לחשוב על כך שיש מקור סמכות אחד לחוקה, והוא ״הצורה״ – מקור סמכות שנובע מהזהות של הגוף שקבע את המסמך ושאישר אותו; הפרוצדורה שלוותה לקבלת המסמך. אך יכול להיות גם מקור אחר לתוקף של חוקה וזה ״תוכן המסמך״.
מדובר בשני מודלים שונים: ביחס למודל הקלאסי (״הצורה״ – התוקף של החוקה נובע מהזהות של הגורם שקבע אותה). כשאנחנו מחפשים הכשר דמוקרטי לכך שאכן מדובר בחוקה, מחפשים שלושה רבדים של הכשר: הכשר פורמלי (מניין לגוף הזה סמכות לכונן חוקה?); ההכשר החברתי (האם הציבור נותן אמון בגוף הזה?); ההכשר המוסרי (האם החלטות הגוף יניבו תוצאות טובות? מסך בערות וכו׳).
וביחס למודל שלפיו מקור החוקה נובע מתוכנה – כאן אנחנו שואלים האם יש הכשר פורמלי (האם תוכן המסמך עולה בקנה אחד עם ההכרעות שהכריעו גורמים שיש להם סמכות להכריע?); הכשר חברתי (האם ההכרעות שכתובות במסמך משקפות את ההכרעות שהציבור תומך בהן?); הכשר מוסרי (האם הנורמות נראות לנו טובות מבחינה מוסרית?)
כשאנחנו חושבים על המודל של חוקה כתובה שמבוססת על המודל הקלאסי, אנחנו נתקשה למצוא גוף מתאים בהקשר הזה. זאת, שכן נתקשה למצוא הכשר פורמלי – האם לכנסת יש סמכות להכשיר מישהו לכתוב לנו עכשיו חוקה?; נתקשה למצוא הכשר חברתי – האם יש לנו גוף שהציבור נותן בו אמון? הציבור הוא לא רק הרוב היהודי הציוני, אלא גם אזרחים פלסטינים, ציבור חרדי שברובו לא ציוני, פלסטינים שנתונים לכיבוש, לפי פרשנויות מסוימות גם העם היהודי כולו. ובעיקר, נתקשה למצוא הכשר מוסרי – אנחנו לא מאחורי מסך בערות, והגוף שיוקם יושפע מהמציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים של רוב ומיעוט.
לכן, אנחנו צריכים להיות סקפטיים באשר לשאלה האם אנחנו צריכים לבחור במודל כזה. אפשר לחשוב על הענקת מעמד של חוקה לאמנות בינ״ל לזכויות אדם, אולם לא בטוח שמהלך כזה יזכה להכשר חברתי.
יכול להיות שהמהלך שצריך לעשות הוא שמגילת העצמאות – שהיא מספיק רחבה ועמומה – תקבל הכשר של חוקה. אפשר לשלב מהלך שנביא את הקביעה הזו למשאל עם. אבל האם פרוצדורלית זו הדרך הנכונה? האם אנחנו רוצים מהלך פורמלי של משאל עם, או שזה עניין עקרוני שבו ביהמ״ש צריך להכריע האם יש מספיק הכשר דמוקרטי לקבוע שמגילת העצמאות היא החוקה שלנו?
אמנם עולה שאלה נוספת והיא איך משלימים את הכרזת העצמאות, שכן ברור לנו שהיא לא מפורטת מספיק: היא לא כוללת הרבה זכויות, אינה מתייחסת לגבולות כוחה של הכנסת, אופן החלת הביקורת שיפוטית וכו׳. עם זאת, האתגר המרכזי איך עוקפים את הבעייתיות שקיימת בניסיון לכונן עתה חוקה במודל הקלאסי, וזו הצעה לנסות. לעקוף את האתגר באמצעות הסתמכות על טקסט קיים, שמקור הסמכות שלו נובע מתוכנו ולא מאופן גיבושו.
פרופ׳ מרדכי קרמניצר:
המהלך החוקתי הקודם של המכון – חוקה בהסכמה – המוטיבציה הבסיסית הייתה בנויה משני חלקים: ראשית, אנחנו לא מתחילים מאפס, אלא יש חוקי יסוד. התחושה הייתה שאנחנו כפסע מהשלמת המהלך של חוקי היסוד, וצריך לתפוס את ההזדמנות ולהשלים את החלטת הררי. שנית, הייתה תחושה חזקה שמה שלא נעשה באותה הנקודה, לא יהיה אפשר לעשות בהמשך.
שמגר אמר אז שאם אנחנו רוצים להבטיח שעמדתנו לא תתקבל, אז כדאי לכתוב מסמך, כי ההבנה הייתה ששום גוף לא יסכים לקבל את המסמך. אז מדוע נכתב המסמך? במטרה להתניע תהליך, וגם במחיר של כתיבת מסמך אחר.
נעשתה החלטה ללכת לציבורים רחבים, ואף יזמנו מועצות ציבוריות סביב המהלך המרכזי. בהמשך חשבנו על מהלך דליברטיבי יותר משוכלל. הפרויקט של חוקה בהסכמה יצא מתוך נקודת הנחה שאי אפשר להגיע להסכמה עם כל הקבוצות בחברה, אז ההישג הנשאף עם הערבים והחרדים היה שהם לא יתנגדו.
יש כיום דליקה דמוקרטית שקשה היה להעריך שהיא תתרחש, ויש תחושה שכדאי לנצל את התחושה הזו. מצד שני, אני מתרשם שהצד השני במצב מנטלי אחר – של חיסול חשבונות. זו הזדמנות היסטורית מבחינתם להשיג כל מה שהם יכולים להשיג, אולי גם מתוך מחשבה שיהיה קשה להוריד אותם מהשלטון ולכן ההישגים שלהם הם בעבור עצמם. זה לא הלך רוח שאיתו אפשר להגיע להרבה הסכמות.
האם אנשים שעוסקים בפוליטיקה היום-יומית לא יכולים להתרומם ל-state of mind הנדרש בכתיבת חוקה.
בזמן האחרון גילינו שחוקה זה לא רק מגן, אלא גם חרב. היום יש רוב בכנסת לחוקה מסוכנת כזו.
כיצד צריך לשלב את העם? ברור שאי אפשר בלי העם, אבל הרעיון של לערוך משאל עם על כל החוקה הוא לא מכבד. צריך לייצר עיקרי חוקה שעליהם יש לערוך משאל עם. צריך לאסוף את החלקים השונים של החברה הישראלית, בדגש על הפחות מיוצגים (פריפריה, שכבות מוחלשות וערבים), ולראות האם אפשר לכנס את האנשים האלה להסכמות.
הדבר הכי מטריד הוא מה שאמרה פרופ׳ רות גביזון שהייתה בדעה שאין מספיק הסכמות בעם לחוקה ולכן לא צריך ללכת למהלך הזה. צריך לבדוק את הטענה הזו בצורה רצינית – לאסוף את החלקים השונים של החברה הישראלית, בדגש על הפחות מיוצגים (שכבות מוחלשות, פריפריה, ערבים), יחד עם מתווכים, מפשרים ויועצים חיצוניים, ולבחון עד כמה אפשר לגבש הסכמות רחבות. יכול להיות שהתמונה תהיה כ״כ קשה, שלא נצליח לייצר חוקה סבירה.
פרופ׳ אמנון רייכמן: אנסה לחבר אותנו למציאות הישראלית בראייה היסטורית.
הרגע החוקתי הראשון הוא בין 1947 ל-1953 – בתקופה זו נקבע שמגילת העצמאות מהווה את ״האני מאמין״ שלנו, אבל לא ניתן לאורה לבטל חוקים. באותה תקופה גם הוקמה הוועדה לבחירת שופטים.
בשנות ה-50׳ קלינגהופר עבד על הפרויקט החוקתי בכנסת, בשנות ה-60׳ השופט בנימין הלוי עבד על חוק יסוד: זכויות האדם, בשנות ה-70׳ חיים צדוק היה קרוב לחקיקת חוקים מסוימים, וגם שמואל טמיר עשה מהלכים שלא בשלו. בשנות ה-80׳ שולמית אלוני הייתה קרובה לחקיקת יסוד זכויות האדם. כולנו מכירים את התקופה של 1992-1989, כי זה כבר רגע חוקתי מוכר.
אתמקד בפרויקט החוקתי של מיקי איתן בשנים 2006-2005 – הוא הגיע למסקנה שהכנסת צריכה לקחת הובלה במקום בית המשפט העליון, וליצור חוקה בהסכמה רחבה. הכנסת בעצמה פנתה למומחים מסוימים בנושא, וזה גם פורמט מעניין. היו מספר עקרונות שהוא קבע מראש: צריך ליצור חוקה כוללת, ולשם כך צריך ליצור האחדה של כל חוקי היסוד הקיימים. זה לא דבר פשוט כי רמת ההפשטה משתנה בין חוקי היסוד. לשם כך גם צריך להשלים את הפרקים החדשים, וזה בסה״כ חוק זכויות האדם (השלמת הזכויות שלא נמצאות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: החקיקה. העקרון השני שנקבע הוא שהחוקה צריכה להתקבל בהסכמה רחבה, או לכל הפחות באי-התנגדות, ולשם כך הוא פנה בכל מיני דרכים גם לערבים ולחרדים.
המתודולוגיה של הפרויקט: ראשית, הייתה היעזרות רבה במומחים. שנית, ההנחיה של ועדת החוקה הייתה שאין להביא נוסח אחד, אלא יש להציג לוועדה 3-2 חלופות, ואז הוועדה תגיע לאיזון פנימי בין כל אחת מהחלופות , ובהמשך תייצר איזון כולל. לכן הפרויקט לקח כ״כ הרבה זמן (כשנתיים).
השאלה אם הפרויקט היה מוצלח תלויה בשאלה מה נעשה עם המסמך הזה? צריך לזכור שזהו המסמך היחידי שקיבל הסכמה של הכנסת.
עולה שאלה כיצד אנחנו רוצים להגביל את הכוח השיפוטי לבצע ביקורת שיפוטית? ניתן לדרוש רוב מיוחס של שופטים לפסילת חוק או ללכת במסלול של פסקת התגברות. הדבר הראשון שצריך לשאול הוא מה המנגנון נועד להשיג: אם אנחנו הולכים לחלופה של דרישת רוב, ההנחה היא שאנחנו לא סומכים על רוב אקראי בבית המשפט. לעומת זאת, אם הולכים לפסקת התגברות, המטרה היא לתת לבית הנבחרים לתת את ה-input שלו במסגרת גישה דיאלוגית. בד״כ שני המנגנונים הללו לא הולכים ביחד, אלא אם כן יוצרים מנגנון יותר מתוחכם, לדוגמה: אנחנו לא מרגישים בנוח עם פסילה של חוק על חודו של קול, ולכן אם חוק נפסל על חודו של קול, רק אז נפתחת הגישה לפסקת התגברות.
נקודה לסיום – יכול להיות שביהמ״ש יקבע לחוקי ההפיכה המשטרית תחולה נדחית, מתוך הבנה שהבחירות הבאות ייצרו רגע חוקתי כזה. לכן, עלינו להיערך לכך מראש.
פרופ׳ עמיחי כהן: כיוון שאנחנו דנים בשאלה איך מקבלים חוקה, נקודת המוצא היא שמסמך חוקתי הוא פעולה חיובית. טרם מה שקרה בחודשים האחרונים היו שתי תפיסות: תפיסה אחת מובהקת – אנחנו צריכים מסמך חוקתי, אך עוד לא הצלחנו לגבשו, ותפיסה אחרת, יותר מוסתרת, היא שמסמך חוקתי לא מתאים לטבעו של העם הישראלי, שמעדיף שלא יכבלו אותו בכבלים ברורים מדי, ועדיף שהכבלים ייווצרו באופן דינמי.
מה קרה בחודשיים האחרונים? האם אנחנו דוחים את התפיסה המוסתרת כי הבנו שאנחנו חייבים מסמך חוקתי, או שאנחנו בעמדת בלימה למהלך הנוכחי שחייבים לעצור בצורה כלשהי? אלה שתי תפיסות שונות שמחייבות פתרונות שונים.
פרופ׳ צבי כהנא: צריכים להתכנס לדיון פרקטי יותר, ולא להסתפק בהצעת חוקה ״אקדמית״ למשבר הנוכחי. נראה שהדבר היחיד (או הכמעט יחיד) שיש לו סיכוי להתקבל הוא מסמך שידבר רק על השאלה המוסדית. שאלה מרכזית תהיה מה עושים כדי שלכנסת – כסמכות מחוקקת או מכוננת – לא תהיה סמכות סופית.
נקודה נוספת היא שהצד השני הוא מאוד פורמליסטי, ולכן גם מבחינה אסטרטגית וגם מבינה טקטית צריך לדבר על מגילת עצמאות, על הסמכות המכוננת של הכנסת. כל רעיון להמציא את הגלגל יש מאין נדון לכישלון.
פרופ׳ עלי זלצברגר: כבר בעבר הצעתי לכתוב חוקה דקה שתעסוק בכללי המשחק, שהיא מה שניתן להגיע עליו להסכמות, והיום כבר אי אפשר. אנחנו בהידרדרות של המצב, וחוקה בהסכמה רחבה היום תהיה חוקה גרועה מאוד שתשמר את המצב הקיים. מנגד, אם אנחנו בהידרדרות קבועה וההידרדרות עוד תימשך, אז חוקה גרועה לפחות משמרת את המצב שקיים היום.
אנחנו במצב של אי-ודאות. מה שצריך לעשות היום זה להגיע להסכמות מבניות דקות, ואולי בנוסף לאמץ את ההצעה לעגן את מגילת העצמאות, שמשקפת הסכמה רחבה מאוד, שכן עליה חתומים גם אגודת ישראל והקומוניסטים, רק הערבים לא. מגילת העצמאות היא בסיס לומר שכדי לחרוג ממנה צריך את אותה הסכמה רחבה.
אם מגיעים למשבר גדול יש שני נתיבים חוקתיים שניתן להמשיך בהם: הראשון הוא החלטת הררי – להמשיך בחקיקת חוקי יסוד. השני הוא לעשות תהליך אחר של אספות וכו׳. אבל יש גם דרך ביניים לסיים את ההליך החוקתי, והיא להוציא את חקיקת חוקי היסוד מהכנסת לגוף שבאמת מהווה רשות מכוננת. אפילו אם היא תושתת על אותו הבסיס של יציגות הכנסת, היא לא תורכב מאותם הפוליטיקאים שמתעסקים בפוליטיקה היום-יומית, אלא תורכב מפוליטיקאים בדימוס או אנשים שהם ימנו. אז השיח יהיה קצת אחר. אם כן, אם יהיה משבר חוקתי גדול, נוכל להציע לאמץ דרך ביניים של המשך הליך הררי ע״י גוף אחר ולא ע״י הכנסת.
פרופ׳ יובל שני: מצטרף לאלמנט הדחיפות, אנחנו על סף תהום. השאלה היא לא אם נכון או לא נכון לכתוב חוקה, אלא השאלה היא אם יש לנו אלטרנטיבה ויכולת לא להתעמת עם האתגר הזה? אנחנו כבר עמוק בתוך המשבר, ולא ברור לאן הוא הולך. מהמשבר הזה יצאה הזדמנות שכן יש נכונות של ציבור גדול להתעמק בתכנים הדמוקרטיים, ויש דרגת בשלות ועניין לנושא הזה שלא ראינו הרבה שנים אחורה. אם כן, השאלה היא לא אם צריך לכתוב חוקה, אלא איזה סוג והיקף חוקה אפשר לחלץ.
מה שראינו בחודשים האחרונים מהווה שיעור באיך לא לכתוב חוקה. מפה יש כמה תובנות שניתן לחלץ: עד כמה שמים הסדר חלקי מול הסדר מלא – ברור שחלק מהבעיה בתהליך הזה היא שלא מציעים חזון שלם לשאלה המוסדית, אלא מטפלים כל פעם בפיסה אחרת; הממשק בין מחקר לבין עשייה – עד כמה נעשה תהליך סדור ורציני של אבחון בעיות; האם יש הסכמות על עקרונות בסיס שמהם אפשר לצאת לפתרונות? די ברור שאין לנו הסכמה לגבי מה זה חוקה ומה תפקידה החברתי (תעודת זהות לאומית; אמנה חברתית), גם אין הסכמה על עקרונות בסיסיים, איזונים ובלמים.
ד״ר דורין לוסטיג: המשבר הזה הוא גם הזדמנות: יש פה רגע שטרם ראינו אותו בישראל שבו הציבור לוקח חזרה את הדגל, ועושה זיהוי בין דמותה של המדינה לבין המהות הדמוקרטית שלה. במובן הזה יש לנו אחריות כאקדמאים לייצר את השפה, ההמשגה והחזון, ולייצר אלטרנטיבה. לא לתת לארבעת אדני הרפורמה להוביל את השיח. מגילת העצמאות צריכה להיות מרכזית לשיח הזה וכמובן ההיבטים המוסדיים שנזנחו שנים רבות.
עו״ד שלומית רביצקי טור-פז: לא ברור שאנחנו צריכים לקדם בנקודת הזמן הזו חוקה לנצח, אלא תמונת העולם שלנו צריכה להיות קצת יותר מוגבלת, להסתכל קדימה לעשור או לדור, ולא לנצח.
עו״ד ענת טהון אשכנזי:
השאלות האם נכון לקדם חוקה בעת הזו ומה מוביל אותנו (חשיבה אסטרטגית או אילוץ שנכפה עלינו) הן שאלות כבדות משקל.
כמה תשובות מנחות לכך כמפת דרכים: ראשית, סקר שנערך ע״י המכון מצביע על כך שכמעט 72% מהציבור מסכים שצריך לגשר בין שני המחנות באמצעות הידברות ופשרה. נכון שאנחנו לא יודעים מה תהיה הפשרה, אבל יש ציפייה רחבה מהציבור – קואליציה ואופוזיציה – להגיע לאיזשהו רגע שאולי יהיה גם רגע חוקתי. צריך לשמוע את הקול הזה מתוך התחושה הקשה.
אם נלך למהלך של גיבוש חוקה, ברור שנצטרך לקדמו עם העקרונות הברורים מאליו שעלו כאן (שיתוף, הכללה). בהקשר זה, חוקרות מגדר מחזקות את הצורך בהכללה ובשיתוף כאשר מדגימות את הקשר הברור בין שיתוף נשים ומומחיות מגדר בתהליך גיבוש החוקה לבין מהות החוקה.
לסיכום, יש עתה אפשרות להציג אלטרנטיבה ולייצר אתוס דמוקרטי.
ד״ר רונית לוין-שנור: הצעה לגבי השלב הבא – צריך להביא פוליטיקאים בהווה ובעבר ולדבר איתם, כדי להרגיש את השטח.
סיכום המפגש: עו"ד דפני בנבניסטי
