לגיטימציה של מאבק - שחיתות שלטונית מול מגמות של פופוליזם

השופטת דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון בדימוס: "מהמקום שאני נמצאת בו, אני מאמינה בכוחו של המשפט וחשיבותו ומרכזיותו, אך אינני רואה בו חזות הכל. אכיפה פלילית צריכה להיות, נחישות באכיפה צריכה להיות, אך ענישה כשלעצמה היא לא הפתרון. אנו רואים- אנשים ישבו בבית סוהר, ומקובל על כולם כי הם יכולים להשתתף בחיים הציבוריים. 
"התפיסה החברתית חשובה כאן, ומובילה לשאלת אמון הציבור. קשה למדוד אותו כיום עם כלים מחקריים אובייקטיביים, כי היכולת למניפולציה בתודעת הציבור- אדירה. בדורות הקודמים, לא ניתן היה לעשות שטיפות מוח כמו היום, עם האמצעים שיש – להטות דעת קהל, להשפיע עליה, עם הפייק ניוז. עם התפיסות שמשתילים ומפיצים, ואח"כ באים לשאול על אמון הציבור.
למה שהם יאמינו במוסדות כשהשכם וערב הם שומעים כמה הם לא בסדר, ש'הם מושחתים', ו'על האליטות'? יש בעיה עצומה ביצירת דעת קהל כדי לטפח תפיסות חברתיות. השאלה היא האם יש לנו מספיק כוח כמשקל נגד להשחתה בתפיסה הציבורית, לזלזול במוסדות. אנשים אומרים ש'אם לא נתקלו בשחיתות באופן אישי זה לא נורא' או 'לא כולם חושבים כמונו', 'יש מאבק באליטות'. אם אין תשתית של אמון ציבורי, שצריך לבנות ולהשקיע בו, כוחנו במאבק הזה הולך ונחלש. התשתית היא תפיסה חברתית, לא להשלים שזה (השחיתות) בסדר ואפשר לחיות עם זה. זה צריך להיות חוד החנית של המאבק הזה.
אני מברכת על החלטת היועמ"ש להקמת הגוף למאבק בשחיתות. חשוב שיהיה זרקור במשרד היועמ"ש לנושאים האלה, אך איני יכולה לומר שאני שקטה ושזה מספק את מה שאנחנו מבקשים. הייתה לנו מסורת שהיועמ"ש הוא גורם עצמאי, בלתי תלוי לגמרי ובעל מעמד סטטוציוני מיוחד. אני דואגת מפני ניסיונות רבים שנעשים לכרסום במעמדו של היועמ"ש. כשאנשי הממשל, מהכנסת ומהממשלה, לא מפסיקים להציגו כפקיד, כמי שלא נבחר – זו החלשת כוח. אם כל המלחמה בשחיתות תהיה בידי הגוף הזה, ההתנכלות אליו רק תגבר. ייתכן שצריך לחשוב על גוף שיהיה קשור למשרד היועמ"ש, אבל תהיה לו גם טריטוריה משלו, לפחות לצד המניעתי והאינפורמטיבי, ולהשקיע בחינוך ובהישגים של רקע מניעתי בחברה הישראלית. בנוסף, חשוב לדאוג לחיזוק בחוק למעמד היועמ"ש כדי לתת לו את הכוח לבצע את מה שהוא צריך בתחום הזה".

עו"ד עמית מררי, המשנה ליועמ"ש (פלילי): "היועץ החליט לאחרונה על הקמה של תכלול המאבק בשחיתות. אנחנו מקימים את פורום המאבק בשחיתות, שיהיו בו חברים גם פרקליטות, משטרה, נציבות ואנשים רלוונטיים מייעוץ וחקיקה, יוזמנו אליו אנשי הלבנת הון, מבקר המדינה, ככל שיתעורר הצורך. המחשבה היא לעשות פורום של חשיבה, לדאוג שאותם גורמים ובעלי מקצוע שאמונים על הנושאים השונים ימשיכו לטפל בהם, מה גם שהיועץ הוא גורם עצמאי כידוע. הפורום יוכל לעקוב אחר הנושאים השונים, ומעבר לניהול הפורום, הגוף יוכל לתכלל את הקשר הבינלאומי שגילינו אותו כמאוד חשוב, קשר עם עמיתים. זהו המתווה המתאים ביותר מהותית והנכון ביותר. בהצעה של המכון הייתה הצעה לעשות בדיקות ותחקירים, ואנחנו חשבנו שזה לא המקום הנכון, ויש גופים אחרים, מבקר המדינה, המשטרה. כמובן שככל שנתחיל לפעול, אפשר יהיה לשקול את הדברים".

גיא רולניק, סגן מו"ל עיתון הארץ: "יש כאן ראש ממשלה שלראשונה בהיסטוריה נמצא בעמדת כוח של 15 שנה וככל שחולף הזמן מתחזק החשש שהפרויקט הגדול שלו הוא החלשת המוסדות המדינתיים של מדינת ישראל. נתניהו בונה כאן סנטימנט פופוליסטי מהסוג השלילי ביותר, שלטון שהרעיון המכונן שלו תומך בשחיתות. נתניהו רוצה לתת כוח אדיר כאילו לעם, אבל למעשה זה לראש הממשלה, לעשות את מה שהוא רוצה. לדוגמה, בפרשת הצוללות, נתניהו אומר: 'העם לא סומך על מוסדות המדינה השונים, על הגנרלים והפקידים - גם אני לא, לכן אני לא משתף את שר הביטחון בנושא הצוללות. העם לא סומך על הפקידים במשרדי הממשלה - גם אני לא, ולכן אני לא עושה תקציב. אני מייצר תהליכי קבלת החלטות חלופיים, שכפופים לי ישירות'. לעיתונות יש משקל, אבל אין לנו באמת עיתונות. 90% מהארגונים שאמורים לייצר חדשות שייכים לחמישה טייקונים, לחלקם יש כתבי אישום ולחלקם יש עסקים שכולם יושבים על רגולציה. עם הפנים קדימה, יש לדבר על שני צירים משמעותיים: הראשון, הגנה על בית המשפט העליון ומערכת המשפט, והשני, יצירת מבנה עיתונות חדש".

אהרון פוגל, יו"ר איילון אחזקות ומנכ"ל משרד האוצר לשעבר: "אין דוגמה גדולה יותר לשחיתות שלטונית פוליטית כמו ניהול הקורונה. כולם יודעים שמודל הרמזור נדחה מסיבות פוליטיות, כנ"ל הגברת האכיפה בקנסות והאצלת הסמכויות לרשויות המקומיות. אבל יש דבר מרכזי נוסף: לכל אחד מאתנו יש כמה מטרות, פרמטרים שהוא רוצה להגשים. הממשלה בחרה בפרמטר אחד- שיעור ההדבקה. אין בריאות נפש, חינוך, פרנסה, כבוד עצמי. ההסתכלות הזו היא כשל ניהולי במעלה העליונה. זו יכולה להיות גם שחיתות פוליטית, אם יש אינטרס למי שמנהל את התהליך לקבל את ההחלטות בעצמו, להמחיש לבייס שלו שהוא שולט בחייו ואיכות החיים שלו תלויה בו, וזה גם מגדיל את הסיכוי להצלחה".
"אסור ששר אוצר יהיה מועמד לראשות הממשלה או שיצהיר על עצמו ככזה. היו שלושה מקרים כאלה בעבר, כולם נכשלו, כי שר אוצר שמועמד לראשות ממשלה הרבה פעמים מכוון את סדרי העדיפויות לקידום האינטרס האישי שלו. הוא יכול להציג את מועמדותו אחר כך בצינון מסוים, אבל האוצר הוא קודש הקודשים והשחיתות הפוליטית של היום מחבלת בו".
על פרשת הצוללות, אמר: "בפעם הראשונה מאז 85' נפרצה מסגרת התקציב ונושא הוצא מחוץ לסדרי העדיפויות בכך שאת הצוללת מממנת הלוואה מבנק דיסקונט בערבות הממשלה. הדבר הזה חמור בצורה בלתי רגילה, כי הועלם מהציבור שזה יכול לבוא על חשבון בריאות, חינוך ורווחה. הוצאת ההלוואה מרשות דיון בממשלה ובכנסת היא שחיתות שלטונית פוליטית".

פרופ' קרנית פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל וכיום סגנית נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "ההתמודדות עם מגפת הקורונה מחייבת מעורבות ממשלתית עמוקה בפעילות הכלכלית וברכש, והצורך לקבל החלטות כלכליות בהיקף עצום בזמן קצר, מייצרים כר פורה והזדמנויות נרחבות לשחיתות שלטונית. מצד שני, מנגנוני הבקרה והאכיפה מושבתים בחלקם בגלל הצורך לפעול במצב חירום. בנוסף לאפשרויות לשחיתות הנובעות מעצם ההיקף וההליכים המקוצרים של ההחלטות בעת הזו, השילוב של משבר כלכלי-בריאותי עם משבר פוליטי מתמשך, שגם מונע מינוי קבע של שומרי סף ומחזיק בתפקידים רגישים כאלה ממלאי מקום התלויים לצורך קידומם ברצונו הטוב, או הפחות טוב, של מי שאמון על מינוי הקבע, פוגם בבקרות של שומרי הסף, הנחוצות בימי משבר עוד יותר מאשר בימים רגילים. בהקשר זה, ישנה גם אי העברת התקציבים ושימוש הולך ומתרחב במעקפים. כאן אני רוצה להתייחס ל-11 מיליארד השקלים שהתווספו לתקציב- זה לא הקופסאות לצורך טיפול בקורונה אלא תוספת לתקציב שהרכבה סוכם בין רה"מ לשר האוצר. זה בעצם מרחיב את הפתח להטיה של הקצאת משאבים. גם אם זו לא שחיתות, זה עמוד בתוך ההחלטות הפופוליסטיות".

עו"ד אורלי לוינסון-סלע, מ"מ מנהל נציבות תלונות הציבור: "מצבם של חושפי השחיתות בישראל לא טוב, ההגנה עליהם לא מספיקה. אילו אני, שבמשך שנים עבדתי במשרד מבקר המדינה וטיפלתי בבקשות של חושפי שחיתות, הייתי צריכה היום בישראל של 2020 להחליט אם לחשוף מעשי שחיתות או לא- לא בטוח שהייתי עושה זאת. למבקר המדינה ולבית הדין לעבודה יש סמכות להגן על חושפי השחיתות מפני פגיעה כלכלית ופגיעה בתנאי העבודה שלהם, אך זה לא מספיק. החברה ונבחרי הציבור שלנו מדברים בשני קולות. מצד אחד, רוצים להילחם בשחיתות, ועל כן יש להגן על חושפי השחיתות. הקול השני אומר שמי שמוסר מידע הוא מלשן, "שטינקר", בוגד. הקול הזה תמיד היה חזק בחברה שלנו, וחזק שבעתיים היום".

פרופ' מרדכי קרמניצר, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "בין הפופוליזם לשחיתות יש קשר קרוב ומורכב. בתוך המורכבות הזו, טענות נגד שחיתות שלטונית כוזבות ומוגזמות, מסייעות לכוחות פופוליסטיים לצבור כוח ולעלות לשלטון, ועלינו להיות ערים לכך. הקשר בין פופוליזם לשחיתות מתקיים בשני שלבים- בדרך של הפופוליסטיים לשלטון, וגם לאחר שהגיעו לשלטון. השלטון הפופוליסטי לא יכול להרשות לעצמו להפסיד בבחירות, זה מערער את הייצוג שלו, לכן יש לו מוטיבציה חזקה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. הוא מגייס את כל המשאבים השלטוניים – מינויים, שוחד לבוחרים, מתן טובות הנאה, קליינטליזם במסות שהופכים לאמצעי עבודה הכרחי בידי הפופוליסט, שחותר לשלטון בלתי מוגבל".

פרופ' יובל שני, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "תפיסת הפופוליזם כסוג חדש של פוליטיקה שמייצגת את הקול האותנטי של העם האמיתי, מייצרת אקלים שלחוסר אחריותיות ביחס לנציגים שנאבקים בשם הקבוצה, והאשמות כלפי אותם נציגים נתפסים לפעמים כהאשמות כלפי הקבוצה".

פרופ' תמר הרמן, מנהלת מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה: "אנחנו יושבים בקבוצות די הומוגניות כשאנו דנים במושג השקיפות, אך בנושאים שונים, דברים שאנחנו לא חושבים שצריך להכביר במילים כדי לומר מדוע הם בבחינת שחיתות – קבוצות אחרות בציבור מבינות את זה אחרת לחלוטין. הדרך בה אנו מעבירים את המסר חייבת להביא בחשבון את השוני הגדול בתפיסות בנושא הזה".

ד"ר נועם גידרון, המחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים: "פופוליזם הוא בראש ובראשונה הפוליטיקה של 'אנחנו' ו'הם'. הסוג הזה של פופוליזם הרבה פעמים מוביל לחיזוק הקיטוב הפוליטי, שמתבטא ברגשות שליליים, סלידה ושנאה בין תומכי מפלדות שונות. הסוג הזה של הקיטוב מחליש את שומרי הסף המשפטיים. אין מקום בעולם כזה לשומרי סף משפטיים ומקצועיים, וזה פותח את הדלת לשחיתות הציבורית".