כל מה שרציתם לדעת על ההסכם הקואליציוני

להלן עיקרי הדברים:

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "ההסכם מורכב ממכניזמים של כוח שנועד לגבור על חוסר האמון בין הצדדים. מצד אחד, משמח שהמבוי הסתום הפוליטי כנראה מאחורינו, ועדיין, זה סיום קצת צורם. זו ממשלת קורונה שאמורה להתמודד עם השפל הכלכלי הגדול בתולדות המדינה, אך עם זאת, היא הממשלה המנופחת והבזבזנית בתולדות המדינה. אם יש הזדמנות בממשלה הזו, היא בהיבט הכלכלי, ועכשיו המבחן של המנהיגים קשור ביכולת שלהם לחלץ את המדינה מהמשבר ולהוביל לצמיחה כלכלית.
מרבים להשוות את ההסכם הנוכחי לזה שהיה בימי מופז, שנכנס לממשלה עם הרבה חזון. דיברו אז על שינוי שיטת הבחירות ועל חוק הגיוס, שהיה אמור לחולל שינוי ביחסים בין המדינה לחברה החרדית. אז היה מאה אחוז חזון, ואפס אחוז מנגנונים. היום אנחנו בממשלה עם אפס אחוז חזון, ומאה אחוז מנגנונים סבוכים ומסורבלים, מזיקים מבחינה חוקתית. המשבר הכלכלי יוצר גם הזדמנות ליזום וליישם רפורמות מבניות וכלכליות נדרשות, ונקווה שהממשלה החדשה תצליח להפוך את המשבר להזדמנות, ותחזיר את התקווה למאות אלפי ישראלים שאיבדו את מקור פרנסתם.
שאלת המפתח היא אם הממשלה תצליח לייצר לעצמה חזון שישקף את הרוב הגדול של הציבור הישראלי".

העיתונאית מזל מועלם: "ההישג של ההסכם בכך שהוא מסיים את המשבר הפוליטי החריף ביותר בתולדות המדינה, ונותן לנו תקופה של יציבות פוליטית. המהות בה היא בעצם זה שניתן היה לחבר את כל הקצוות. פתאום יהיה קבינט שייצג את החצי השני של הציבור. תהיה רקמה אנושית אחרת בקבינט, גם בנראות של הממשלה.
זה הסכם צופה פני בג"ץ - כל אחד מהאנשים שישבו בחדר וכתבו את ההסכם, ניסו לענות על התרחישים שבג"ץ עלול לפסול. בג"ץ הוא שחקן בעניין הזה. אולם נתניהו קיבל את עסקת חלומותיו. כל הקמפיין של כחול לבן היה על שחיתות ו"רק לא ביבי", והנה בהסכם הזה הוא קיבל לגיטימציה, מוכנים לשבת איתו. זה מראה שהמשפט הוא לא פקטור יותר. גם אחר כך, אם בג"ץ לא יפסול את הסעיף של ממלא מקום, נתניהו ממשיך להיות עם היד על ההגה ולנהל את המדינה. הוא ממשיך להיות האיש החזק בליכוד. עם כל הניסיון הפוליטי שלוהוא ימקסם את הרווחים ויידע לתמרן גם את גנץ".

יוסי קוצ'יק, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה: "מדובר בהסכם חריג בצורה קיצונית, שכולו עוסק בהבעת אי אמון האחד בשני, ובמנגנונים רבים שמנסים לייצר מצב בו ההסכם אכן ייושם - ברמת הרוטציה, החקיקה, והוועדה למינוי שופטים. האילוצים היו כל כך גדולים, קשים ובלתי ניתנים לעיכול, שהם היו צריכים לייצר את המנגנונים האלה. הממשלה הזו גם היא חולת קורונה, והיא זקוקה למכונת לב ריאה שתעזור לה לצלוח את התקופה הזו.
לקחתי חלק בכמה משאים ומתנים קואליציוניים, האחרון שבהם היה מול נתניהו – גם שם נוצרו מספר מנגנונים, אבל חלק גדול מההסכם שנבנה אז עסק בתוכן מדיני מפורט, בנושאים כלכליים. בהסכם הזה, אנחנו לא מוצאים סימן לתכנים האלה, אלא רק יצירת מבנה פוליטי. הוא מבטיח הסכמה על פי המכנה המשותף הכי נמוך שיש, ולא ניתן יהיה לעשות רפורמות מרחיקות לכת. אמנם יעבירו תקציב, אבל זה יהיה תקציב חירום לאור הגירעון. אם יצטרכו להסכים על שופט או פרקליט, נידרדר למקום של המכנה המשותף הכי נמוך.
בין הממשלה לבין הצד השמאלי ביותר של האופוזיציה, שהוא הרשימה המשותפת – יש ואקום מטורף. כחול לבן התפוררה, מפלגת העבודה התרסקה ואולי תתמזג עם כחול לבן, ומרצ מוחלשת. זה די מדאיג שממשלה כזו גדולה עם מנגנונים פוליטיים כל כך חזקים שאמורים לשמר את קיומה, עומדת מול אופוזיציה מאוד קטנה וחלשה. יש לי תקווה שימינה לא יהיו בממשלה כדי לייצר אופוזיציה משמעותית ונשכנית יותר, שתנסה לאתגר את הממשלה".

אביעד פרידמן, איש עסקים, יזם ויו"ר לשעבר של החברה למתנ"סים: "אמנם הוקמה ממשלה, אך אין לה קווי יסוד. ההיבט העיקרי בהסכם הוא בלימה – כל צד מנסה לבלום את יכולותיו של הצד השני. יש הרבה החלטות לא ברורות, למשל, למה הקורונה מונעת הסכמה על מפכ"ל המשטרה או פרקליט המדינה.
יחד עם זאת, נתניהו וגנץ ראויים להכרה על צעד לא בהכרח פופולרי, שנעשה מתוך הבנה שמדינת ישראל נמצאת במשבר כלכלי שלא ידעה מימיה. ממשלה צרה לא הייתה יכולה לעשות צעדים דרסטיים. מדינת ישראל צריכה לעבור רפורמות משמעותיות, גם בלי קשר למשבר הקורונה.
ההסכם הזה מזכיר לי הסכם של שני חסידי גור, שחיתנו את הילדים שלהם. זה לא נראה כמו נישואים של אהבה. אם הדינמיקה תהיה שמנסים לעבוד יחד, הדברים יעבדו. אם כל פעם יחזרו להסכם ויפתחו אותו, זה מתכון לקטסטרופה".