המאבק באלימות ופשיעה במגזר הערבי

אנחנו נמצאים כיום בנקודת שפל במצב הביטחון האישי בקרב הציבור הערבי. לפני שנתיים בדיוק, נערך במכון הישראלי לדמוקרטיה כנס שעסק בנושא יחסי המשטרה והציבור הערבי, ולמרות שהיה נדמה לנו אז שמדובר במצב משברי, לא שיערנו שהמצב עלול להידרדר עד כדי כך, שמספר הרציחות בקרב הציבור הערבי יהיה כפול מזה שבקרב הציבור היהודי; שאזרחים חפים מפשע, נשים וגברים, ילדים וקשישים ירגישו מאוימים בכל מקום: ברחוב, בחתונה, בבית הספר, בגן השעשועים.

נדמה לי שכולנו מסכימים שמדובר במשבר חמור, אבל אני מאמין שהמשבר הנוכחי הוא הזדמנות לשינוי אמיתי במערכת היחסים של המשטרה והציבור הערבי.

אני חושב שהיום יש רצון טוב של המנהיגות הערבית, הציבור והמשטרה להתמודד עם הבעיה. הגיע הזמן לשבור את המעגל השלילי של חוסר אמון, שמוביל לחוסר שיתוף פעולה, שמוביל להימנעות של המשטרה, שמחמיר עוד ועוד את הפשיעה וגוזל את הביטחון מכל אזרח חמישי בישראל.

מדינת ישראל אינה הדמוקרטיה היחידה שמתמודדת עם אתגרי השיטור בקרב מיעוטים אתניים. מניסיון של מדינות אחרות אפשר ללמוד שכדי לבסס אמון ולקיים שיתוף פעולה, המשטרה צריכה להיתפס כפועלת בהוגנות ובנחישות כלפי כל האזרחים באופן שוויוני ומכבד וללא מורא. ובמקביל, פעילות המשטרה צריכה להתאים ולהיות רגישה לאורחותיה הייחודיים של כל קהילה. זהו הרעיון של שיטור דיפרנציאלי.

אבל אסור בשום פנים ואופן ליפול במלכודת הסטראוטיפים לפיהם האלימות היא מאפיין של חברת המיעוט. זאת הדרך הקלה לברוח מאחריות לשלום האזרחים המשתייכים למיעוט, והדרך המהירה להסית כנגד מיעוטים.

במקרה הישראלי, יחסי המשטרה והציבור הערבי מהווים אתגר מורכב במיוחד: רמת האמון של אזרחי ישראל הערבים במשטרה נמוכה מאוד. לפי מדד הדמוקרטיה לשנת 2018, רק 18% מהציבור הערבי הביעו אמון במשטרה (לעומת 52% בקרב היהודים). יש לציין שרמת האמון הזו נמצאת במגמת ירידה חדה, וזהו שפל האמון החמור ביותר שנמדד מאז שנת 2003.

אבל נוכח ההידרדרות במצב הביטחון האישי, אנחנו רואים בסקרים, שנערכו לקראת הבחירות, שהציבור הערבי מעמיד את ההתמודדות עם סוגיית האלימות כנושא החשוב ביותר שיש לעסוק בו. היום, יותר מבעבר, יש ציפייה בקרב הציבור הערבי לנוכחות משטרתית בקהילה כדי להגביר את תחושת הביטחון ולמנוע את האלימות.

לכן אני חושב שהמשבר הזה יכול להיות גם נקודת מפנה ביחסים בין המשטרה והציבור הערבי. יש לנו הזדמנות למצוא דרכים לשבור את מעגל חוסר האמון וחוסר הביטחון.

כמו תמיד מדובר במאמץ משולב; מצד המשטרה, גיוס עוד שוטרים ערביים, פתיחת נקודות משטרה קהילתיות נוספות, שיתוף פעולה הדוק יותר עם גורמי רווחה, הצבה ושימוש באמצעי פיקוח כמו מצלמות ורחפנים.

גם לרשויות המקומיות ולמוסדות החינוך יש תפקיד חשוב – חינוך לסובלנות, פתרון סכסוכים בדרכי שלום, עקירת מסורות שמעודדות רצח בגין התנהגות בלתי הולמת. גם שימוש במוקדי כוח קיימים בקהילה כדי לקדם הידברות ופשרות בסכסוכים בין חמולות יכול לעזור,

הציבור עצמו יכול לגלות אזרחות טובה: פניה למוקד 100 בעת הצורך, דיווח על אירועים חריגים, ושיתוף פעולה עם עבודת המשטרה.

וכמובן מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט שצריכים להחמיר את הענישה על החזקת נשק, תקיפות ומעשי רצח.

המכון הישראלי לדמוקרטיה ובוקרא מספקים כאן היום זירה לשיח פתוח ואמיץ להתמודדות עם הבעיה. שיח של רצון טוב מצד כל הצדדים. לא דו שיח של האשמות שיוביל למבוי סתום. אלא זיהוי החסמים, ומציאת הדרכים להתמודד עמם.

אני מאמין שהשוויון מתחיל כאן. במאמץ להבטיח בטחון אישי לכל אזרח ואזרח, בלי הבדל דת, גזע ומין. בלי סטראוטיפים תרבותיים, קהילתיים, אישיותיים, ועם אפס סובלנות לטרור הפשע, לצד סבלנות וסובלנות לאזרחים החפים מפשע, שהופכים קורבנות לפשע.

מדינה דמוקרטית לא יכולה לחיות בשלום עם מצב שבו אזרחיה מצויים תחת איום קיומי יומיומי לביטחונם האישי. ההבטחה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לפיה "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו" צריכה להתממש לגבי כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל.