חופש ביטוי ומימון תרבות

המכון הישראלי לדמוקרטיה בדיון מיוחד בכנס שדרות לחברה בנושא חופש הביטוי ומימון תרבות בישראל: יגאל עמדי, יו"ר המועצה הישראלית לתרבות: "כשיש מעשה של ביזוי סמל המדינה- החוק מחייב התערבות"

המכון הישראלי לדמוקרטיה קיים דיון מיוחד במסגרת כנס שדרות לחברה בנושא חופש הביטוי ומימון תרבות, בהשתתפות אנשי רוח, נציגים בכירים מהמגזר הציבורי ואקדמאים העוסקים בתחום.

להלן עיקרי הדברים:
יגאל עמדי, יו"ר המועצה הישראלית לתרבות במשרד התרבות: "אין קשר בין מימון תרבות לבין חופש הביטוי. החוק הוא זה שנותן מענה לגבי מגבלות חופש הביטוי. קצת מפריע לי שהנושא הזה הופך להיות מרכזי, כי הוא ממש לא קשה להבנה. כשיש מעשה של השחתה או ביזוי של סמל המדינה, החוק מחייב את המדינה להתערב. לכן, אם מישהו לוקח את דגל המדינה ודוחף אותו לאיבר מסוים בגוף, אפשר להתווכח האם זו פגיעה או לא בסמל המדינה- אבל זה דיון לגיטימי. יש מקרים בודדים שעליהם יש ויכוח האם יש התערבות או אין התערבות ואין מה לדאוג, אנחנו לא בודקים דפי פייסבוק של אומנים שמגישים בקשות. הבדיקות הן מקצועיות ואנחנו מנסים לבנות מערכת שמממנת נכון גיאוגרפית ואיכותית. הנושא המרכזי בתמיכה בתרבות ואומנות היא דרך החלוקה ופיזור משאבי המדינה".

עו"ד עדנה הראל, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה: "חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת ויש לאזנו, אבל בדין הכללי יש את האיזונים המתאימים. הגבלות החוק שונות מהותית מהצורך לבחון פעילות תרבות כתנאי לתמיכה".
לחץ כאן כדי לקרוא את דברי הפתיחה

דן יקיר, יועמ"ש האגודה לזכויות האזרח: "התופעות של התניית מימון בתוכן התגברו והפכו לפומביות בתקופת שרת התרבות הנוכחית. הבעיה היא שלמרות שהיועץ המשפטי לממשלה דוחה את הכוונות של השרה, נוצרת תחושה של צנזורה ושהעין של האח הגדול פקוחה, וכל אמירה שבעיני השרה פוגעת בכבוד המדינה, היא עניין פסול שהמדינה לא צריכה לתמוך בו".

ד"ר דיתי רונן, משוררת, חוקרת מדיניות תרבות, יו"ר תיאטרון רות קנר: "יש חשש בקרב מוסדות תרבות לקבל טקסטים שמעוררים את דעת הקהל עליהם, ואנשים פשוט מתיישרים. אומנות מושתתת על המציאות ומגיבה לה, אבל היא לא המציאות עצמה. האומנות היא מציאות אלטרנטיבית, שחקן לא נהרג מירייה על הבמה, ואם יש חופש ביטוי במציאות הוא צריך להיות פי כמה וכמה באומנות".

אליעז כהן, משורר ועורך כתב העת "משיב הרוח": "אני מרגיש שאנחנו צריכים להשמיע קול לעומתי ל"רוח המפקדת". אני לא מבין, את הפחד שנפל על מחנה היוצרים. העולם העמיד מעצמות ואנחנו העמדנו נביאים, והאומן הוא הנביא המודרני והוא באופן טבעי עומד מול הממלכה. גם ירמיהו עשה מהלכים והציג מיצגים לעומתיים ועלינו האומנים מוטלת החובה ליצור מלחמת נגד".

דולין מלניק, אחראית תחום תרבות, מפעל הפיס: "המבחן העיקרי שעומד לנגד עיננו במפעל הפיס כמי שמשלימים את משרד התרבות, הוא האיכות. המציאות מוכיחה שאנחנו פועלים ללא התערבות גם כשיש דברים שלא נושאים חן בעיני ראשי מפעל הפיס. מעולם לא קיבלנו פניות מהמנהלים שלנו לגבי תמיכה בפלוני או אלמוני".

פרופ' עודד זהבי מהחוג למוסיקה באוניברסיטת חיפה: "השוק התרבותי בישראל הוא קטן ולכן צריך להרחיב את התמיכה גם באומנים בשלים. הייתי רוצה שיתמכו גם באפרים שמיר למשל שיוציא דיסק חדש. האומן הישראלי תופס את אור הזרקורים למשך 7 שנים ואז אין לו תנאים לפעול".

אמיתי יעיש, שחקן וחבר מועצת התרבות של מפעל הפיס: "ברגע שהמילה נאמנות נכנסה לשיח, היא מחקה את כל ההתניות בחוק. הפכנו את משרד התרבות לסניף של קופת חולים בשנות החמישים שהיה צריך בו את הפנקס האדום כדי להתקבל לעבודה. את המילה נאמנות צריך לשים מחוץ לשיחה כשמדברים על אומנות משום שהיא השחיתה את העשייה הברוכה בקציבת קדנציות למנהלים ויציאה למקומות נוספים".

חלי טביבי ברקת, מנהלת בית הלל: "יש לדאוג לייצוג של כל הפסיפס הישראלי בכל ועדה שבוחנת את התקצוב, ולמתן ביטוי לכך ביישום המדיניות. בתוך הרב גוניות צריך להיות ביטוי למגדר, לזהות ושל גיאוגרפיה"

מייסלון חמוד, קולנוענית, במאית הסרט "לא פה לא שם": "יש בישראל חוקים גזעניים שמחוקקים, ולכן אי אפשר לומר שצריך להסכים עם האמירה שיש חוקים וצריך לעבוד בדיוק לפיהם. האיפה ואיפה מתרחשת פה כל הזמן, שרים ומובילים בדעת הקהל מסיתים ומכפישים כנגד אומנים ומשתמשים באוצר מילים לאומני, כלפי אוכלוסייה שלמה ומספרים לנו שחופש הביטוי בסדר גמור. שרת התרבות שלנו יודעת שיש רגולציה ושיש בלמים מסוימים אבל היא רוצה להשרות אווירה מסוימת. הגיע הזמן שיתקצבו למשל תמיכה בפרויקטים שמתעדים את הנכבה, כי הזקנים שלנו גם ימותו בסוף ואנחנו אזרחים שמשלמים מסים ומגיע לנו לתעד את העבר והתרבות שלנו".

יגאל חיו-מולד, חבר המועצה לתרבות ואומנות במשרד התרבות ויו"ר הוועדה הבינלאומית: "הגיעה העת לגבש קוד אתי תרבותי במדינה שמושתת על עקרונות כמו כבוד, הגינות ושקיפות. זה יכול להביא למכנה משותף ותחימת גבולות קצת יותר ברורים וככה נוכל אולי לצמצם חיכוכים בין הריבון לבין האומנים. צריך גם לחזק את סמכויות המועצה שצריכה להיות חיץ שלא מאפשר התערבות פוליטית. היום המועצה היא גוף ממליץ ולא גוף מחליט".

כתרי שחורי, מנהל קרן הקולנוע הישראלי: "היצירות הישראליות בכל תחומי התרבות והאומנות נוגעות במאות אלפים ברחבי העולם ומציגות פנים נוספות שלה. השמירה על חופש יצירה מלא, מציגה את ישראל באופן טוב בעולם ופגיעה בה תפגע תדמיתית בישראל".

נעם סמל, לשעבר מנכ"ל הקאמרי: "בישראל הייתה פעם צנזורה ממוסדת- המועצה לביקורת סרטים ומחזות, וזו הייתה הגנה טובה מאוד לעומת מה שקורה היום. היום מוסדות ומנהלים גוזרים על עצמם שתיקה משום שקיימת צנזורה תקציבית, הכוח של הכסף מהמדינה והחשש שתרומות לא יגיעו מביאים לכך שמנהלים ואומנים נמצאים בסיטואציה בעייתית".

פרופ' חנוך דגן, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "נכון שבעבר אליטות פריבילגיות השתמשו בכוח שלהן והוקצו משאבים באופן לא שוויוני, ולכן טוב שמבזרים יותר את התקציבים ובוחנים את הקריטריונים, אבל אסור להשתמש במושגים כמו "נאמנות", "חופש המימון" ו"משילות".