70 שנה לסטטוס קוו

המושב הראשון של הכנס עסק בנושא זכויות הפרט מול הזהות החברתית בהנחיית ד"ר שוקי פרידמן, מנהל המרכז ללאום, דת ומדינה: "אנחנו חיים במעגל קרבות: יהודים אזרחי ישראל מול יהודי התפוצות, דתיים מול חילונים, שמרנים מול ליברלים. הריטואל הזה קיים עוד מלפני קום המדינה והטרגדיה היא שכל סבב כזה נגמר ללא הכרעה. רבים על אותם נושאים יותר מ-70 שנה ומצליחים להגיע לכל היותר להסכמה רגעית. הבעיה היא שבצד הדתי והחרדי יש אפס נכונות להגיע להסדרים, והשטח מביא הסדרים שהופכים את החקיקה הקיימת ללא רלוונטית".

ד"ר מיכה גודמן, ממדרשת עין פרת: "הציונות היתה בגדר שחרור גם מהשלטון הגלותי וגם מכבלי הדת והרבנים. אותה ציונות שמטפחת יהודי מורד העניקה דווקא לסמכות הדתית הכי שמרנית עוצמה פוליטית וזו תאונה שהפצועים ממנה הם כולנו משום שנוצרה כאן חילוניות שאלרגית גם לתרבות יהודית. מה שמעוות בסטטוס קוו הוא התנגשות לא מתוכננת בין הפנטזיה ליהודי המשוחרר לבין האילוצים הפוליטיים והשאלה היא האם היום 70 שנה אחרי התאונה כשכל הפצועים שוכבים בדרך לא הגיע הזמן לפשרה חדשה?".

פרופ' תמר הרמן, ראש מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה: "בישראל אין כמעט חילונים, אלו שמגדירים את עצמם חילונים הם לא חילונים של תודעה. רוב החילונים הם אנשים עם רגשי אשמה על כך שאינם מבצעים פרקטיקות דתיות וקוראים לעצמם כך כי הם לא שומרים כשרות ושבת, אבל אין תפישת עולם שלמה ועגולה. דווקא מרגע שנפתלי בנט הוא שר החינוך, נוצר מצב שהחילונים לא יכלו להתעלם מכך שאין תוכן, מערכת החינוך נחדרה במסגרת שינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בין הגורמים הדתיים ללא דתיים, ובעקבות זאת אנחנו רואים התחלה של מרי אזרחי חילוני".

הרבה נעה סתת: "אתגרים יהודיים שהיו יכולים לשפר את היהדות שלנו ולשפר את החשיבה שלנו מוגבלים בגלל הסטטוס-קוו. כך למשל, הערך שלי של כבוד לנשים עומד מול הערך של הדתיים שיש להם ערך דתי נגד שילוב נשים. הבעיה היא שהחילונים לא מחזיקים בערך לגבי השבת בהיבט של צדק חברתי לאלו שאין להם תחבורה ציבורית. המחויבות של המדינה היא להגן על כל הזהויות ולאפשר להן ככל הניתן להתקיים למשל באמצעות מימון מסוים של תלמידי ישיבה".

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "הסטטוס-קוו לא ראוי לחגיגה. המושג סטטוס קוו בתרבות הפוליטית מבטא חוסר רצון וחוסר אומץ לעסוק בסוגיות רציניות של דת ומדינה. אומרים סטטוס-קוו כאילו זה פותר הכל אבל מדובר במשהו שנולד גם מתפיסות שגויות של מי יהיה רוב ומי יהיה מיעוט. ההנהגה חשבה שאגודת ישראל תישאר מיעוט קטן ולהפך. אבל צריך להבין שמיעוט זה לא רק ספירת ראשים. במקרה שלנו, מדובר במיעוט הגמוני שיש לו הצלחה ביעד של השגת שליטה".

פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "מדינה ללא זהות, ליברלית טהורה, תהיה מדינת יהודים ולא מדינה יהודית. אני נגד הפרדת דת ומדינה במרחב הציבורי משום שזה ירדד וידלל את האופי של מדינת הלאום שלנו. מצד שני צריך להתנגד לכפייה דתית ולאפשר ריבוי קולות. למשל בנושא הגיור שהוא לכאורה נושא אינטימי, אני מתנגד להפרטה, כי חייבים להיות קריטריונים למיהו יהודי שיוכר כאזרח ישראלי אבל מצד שני חייבים לפתוח יותר ולהקל את התהליך".

המושב הבא עסק בשאלה האם יש סיכוי להסדרה של חקיקת דת ומדינה?

ד"ר תומר פרסיקו ממכון הרטמן ואוניברסיטת תל-אביב אמר: "כוחות השוק נכנסו לפער בין הרצון האזרחי-ציבורי בישראל לכל מיני דברים כמו בשר לבן או קניון בשבת מבלי שיהיה אף אחד שיוכל לעצור אותם, כי מהצד השני הכנסת לא מסוגלת לחוקק בגלל הסירוב של המפלגות החרדיות להגיע לפשרה. אבל יש שינויים בתוך החברה החרדית שהופכת ללאומית יותר וישנם כמובן החרדים המודרנים. השינויים יביאו לכך שכוחן של המפלגות החרדיות ירד ולכן יש סיכוי להסדרה בעתיד".

הרב אריאל בר-אלי, מראשי ארגון חותם: "ההכרעה של הציונות להיות כאן ולא באוגנדה היא הכרעה לטובת מדינה יהודית ולכן לא ניתן לנתק את הקשר בין דת ומדינה. הציבור במדינת ישראל רואה באורתודוכסיה את האותנטיות היהודית ואנשים לא פונים לרפורמים. ברור שצריך לשנות דברים בסטטוס-קוו, אני למשל מתפלל שהעיר תל-אביב תשקף במרחב הציבורי משהו מהערכים היהודים. עם זאת, הכפייה צריכה להיות במרחב הציבורי ולא הפרטי. לצערי הקיטוב לא מאפשר לעדכן את הסטטוס-קוו ולדעתי אפשר לעדכן אותו כך שבמרחב הפרטי יהיה יותר חופש ובציבורי יהיו הסדרים".

שחר אילן, כתב כלכליסט ולשעבר סמנכ"ל חדו"ש: "הסטטוס קוו הוא שכשאי אפשר להסכים על משהו מקימים ועדה. שני הצדדים הקצינו ושניהם אשמים כי חלק מההקצנה היא תרבותית. אבל מי שלא מוכן להתפשר זה בעיקר הצד הדתי שאומר שהוא לא יכול להתפשר על ההלכה. הסטטוס קוו החל מאמנה חברתית חיונית לחברה שבה יחיו ביחד חילונים, דתיים וחרדים ובמובן הזה הוא כבר התפרק כי מההסכמה החברתית לא נשאר היום כלום".

ד"ר רות קלדרון ממכון הרטמן: "מהכנסת למדתי שאי אפשר לחוקק חוק שהשטח לא רוצה בו. גם בתלמוד כל הזמן עשו התאמות אלטרנטיביות והאמנות שלנו כאנשי ספר היא לעשות הסדרה מתוך כבוד לעבר. אי אפשר להכריח אדם לעבור חוויה דתית".

המושב המסכם עסק בשאלת ההסדרה בתחום שירותי הדת:

ח"כ רחל עזריה, כולנו: "היום הציבור הרחב כבר לא מסתפק בלהגיד שהוא לא רוצה כל מיני אלמנטים דתיים אלא רוצה להגיד איזה שירותים הוא כן רוצה. למשל, איזה סוג כשרות הוא רוצה לצרוך. יש כאן מדינה בתוך מדינה. בית הדין הרבני הוא גם הרשות השופטת, גם המבצעת וגם המחוקקת כי הוא מחליט לפי איזו הלכה הוא פוסק, פוסק ומבצע. כך גם כל מועצה דתית מאשרת את כללי הכשרות שלה. אבל היום אנשים מצביעים ברגליים, למשל בנושא הנישואין והגירושין הגענו למצב שיותר ויותר אנשים פשוט לא מתחתנים דרך הרבנות".

אריאל פינקלשטיין, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה: "רוב הדיון היום הוא פשוט דיון נורמטיבי, של משפטנים- האם מותר לבלנית להתערב לטובלת או האם מותר לרב ליבוביץ להיות משגיח כשרות. אף אחד לא מקיים דיון על טיב שירותי הדת. המועצות הדתיות הן גוף מקומי שממומן ברובו מכספי הרשויות המקומיות אבל השליטה היא של המשרד לשירותי דת וכך אין אמון בו ובשירות שלו".

עודד פלוס, מנכ"ל המשרד לשירותי דת חלק על דברי פינקלשטיין ואמר, כי: "המשרד לשירותי דת באמצעות המועצות הדתיות קיבל ב-2015 והולך לקבל גם ב-2016 את תעודת איכות השירות. בשבוע שעבר התפרסם דוח נציבות תלונות הציבור והמשרד לשירותי דת רק בסוף הרשימה מבחינת היקף התלונות, ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטסיטקה 96% מהזוגות בישראל הם זוגות נשואים.הבעיה היא שיש אנשים, שאולי יש להם כוונות טובות, אבל יש להם אג'נדה נגד שירותי הדת במדינה".

משה דגן, מנכ"ל הרבנות הראשית: "ככל שיש בעיה הלכתית עם אחד מבני הזוג אין פשרות בהיבטים ההלכתיים ואי אפשר להשיא אותם אלא רק מחוץ למוסדות הממלכתיים ולשם כך גם נוצרו פתרונות. מצד שני, אנחנו עושים הרבה די להקל למשל באמצעות הרפורמה במערך הכשרות ופתיחת אזורי הרישום. הצורך בשירותיות עלה וכך אנו מתייחסים לזה. אני לא מכיר למשל זוגות שלא מתחתנים בגלל שהשירות לא טוב, אם יש בעיה היא בהכרה ביהדותם וזו בעיה הלכתית ולא שירותית. התורה היא נצחית ואיתה אנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו לא נגד אף אחד שרוצה לעשות שינוי אבל לא מוכנים לוותר על ערכי היהדות. דווקא במקומות שבהם שירותי הדת נמצאים תחת הרשויות המקומיות יש לחצים פוליטיים ושירותי הדת ברמה נמוכה".