כנס המנהיגות הפוליטית הערבית במדינת ישראל

בכנס שהתקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה ובשיתוף מרכז אינג'אז, בנושא אזרחי ישראל הערבים ומדינת ישראל, נידונו סוגיות הקשורות למנהיגות הערבית בישראל, תוך בחינת הקשר בינה לבין ההנהגה הפוליטית בישראל והציבור הערבי. הכנס היווה את שיאה של סדנת הלאום המתקיימת במכון הישראלי לדמוקרטיה בניהולם של פרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא למחקר במכון וד"ר שוקי פרידמן, מנהל מרכז דת ומדינה במכון.

להלן עיקרי הדברים:

ח"כ בני בגין (ליכוד) ציין במהלך הכנס כי טרם קבלת החלטת הממשלה על תכנית החומש לקידום החברה הערבית, התקיימו 40-50 פגישות בין חברי הכנסת מהרשימה המשותפת לבין נציגי הממשלה. לפגישות אלו לפי ח"כ בגין, היתה תרומה שהובילה להסכמה על התכנית. עוד אמר בגין, כי "להתעלם מהיכולת לשתף פעולה במחלוקת שבין יהודים לערבים זו טעות. כשטוב לערבים טוב ליהודים, וכשלא טוב- לא טוב לכולם".

יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: "הממשלה מתכתבת עם דעת הקהל בכך שהיא מייצרת תכנית החומש, אבל לא מקדמת שום יוזמה בהיבט הלאומי. לכן, יש הזדמנות בהקצאה שוויונית של משאבים. על המנהיגות הפוליטית הערבית לקחת אחריות ולבקש להגיע להישגים מעשיים, בדומה למהלך שהשר בנט עשה בשעתו עם המפד"ל".

בנוגע לנתוני המכון מתוך מדד הדמוקרטיה על חוסר האמון בקרב אזרחי ישראל הערבים בהנהגה הערבית, ציין ח"כ ד"ר יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת), כי "ההנהגה הערבית בכנסת עוברת מסע של דה לגיטימציה מצד השרים וראש הממשלה, וביתר שאת מאז הקמת הרשימה המשותפת. יש לכך השפעה גם על הציבור הערבי עצמו וזהו מצב חסר תקדים. כך השלטון בישראל מטשטש את הוויכוחים המהותיים על שוויון ועל הכיבוש והופך את הנושא המרכזי לקונפליקט בין יהודים וערבים".

מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל אמר, כי: "המדינה כממסד, נוטה להנדס את התודעה של הציבור הערבי ולתחום את גבולות הלגיטימיות של ההנהגה הערבית בין זוהיר בהלול לעיסוואי פריג'. המדינה צריכה להפסיק עם הגישה הפטרונית כלפי הציבור הערבי ולעצור את השיח על ההגבלות שההנהגה הערבית צריכה לנוע בתוכה".

ח"כ והשר לשעבר, פרופ' משה ארנס: "הרשימה המשותפת לא תורמת לקירוב בין יהודים וערבים ואף גורמת נזק. מה חושבים בציבור היהודי כשחבר כנסת עולה על משט המרמרה? מצד שני, יש אנומליה בכך שרשימה שיש לה 13 חברי כנסת בכלל לא מועמדת להיות באף קואליציה. רבין ניצל בשעתו את הח"כים הערבים בכדי להעביר את אוסלו אבל לא שיתף אותם באמת בשלטון והשאלה היא מתי ואיך זה יקרה".

מקבולה נסאר, אשת תקשורת ופעילה בחברה הערבית, ציינה כי: "נקודת המוצא של הח"כים הערבים, היא שהם נתפסים כ- 13 מול 107. רוב הנושאים שהם מטפלים בהם מתרכזים ביחסי ערבים- יהודים, במנותק מהאופוזיציה והקואליציה. הציבור הערבי הוא ציבור עם מצוקות שתובע פתרונות מנבחרי הציבור שלו. האדם הפשוט לא יודע לפנות למישהו אחר וזה אולי מסביר את בעית האמון בו שעולה מהסקרים. עם זאת, העובדה שרק 5% מהערבים הצביעו למפלגות אחרות, מוכיחה שאין לפוליטיקאים היהודים לגיטימציה לדבר בשמם".

פרופ' תמר הרמן, מנהלת מרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה: "אין להתעלם מהעובדה שגם בחברה היהודית מוטרדים מכך שהמדינה היא לא מספיק יהודית. הנטיה להתבונן על הציבור כהומוגני, מזניחה את הזהות המגוונת שיש לאזרחים בישראל. בציבור היהודי קיימת נכונות גבוהה יותר להגדיל את התקציבים לציבור הערבי, בבניית תשתיות ובשילובם בשוק התעסוקה. אולם, אותו ציבור מסרב לחלוק את ה"בעלות" על המדינה בכל הנוגע לקבלת החלטות, אפילו בנושאים הכלכליים. בחברה הערבית מנגד, אנחנו רואים רצון רב להשתלב בחברה הישראלית, אבל חוסר נכונות להתפשר בנושא הלאומי".

שאוקי חטיב, יו"ר אינג'אז: "בעוד שבעולם מעודדים את המיעוטים להשתתף במשחק הדמוקרטי, בישראל האוכלוסייה הערבית צריכה ללכת לבתי המשפט בכדי להיות חלק ממנו. לא ניתן להגיע לשוויון בחברה הישראלית בלי לדבר על היחסים שבין האוכלוסייה הערבית לבין היהודית. לצערי, הרשות המבצעת והמחוקקת מדגישות את הפן היהודי של המדינה ולא את הפן השוויוני והדמוקרטי. ישנו רוב דורסני שמתנהג כאילו הוא בעצמו קבוצת מיעוט ומאמץ לעצמו זכויות יתר".

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה: "אנו נמצאים בשעת כושר בנושא המאבק לזכויות ולשוויון, משום שיש לכך נכונות בחברה הערבית, אבל הדבר תלוי גם בהנהגה הישראלית שהיא מאוד לאומנית כיום. תוך כדי קיומו של הסכסוך קשה לקדם שוויון, היות וקשה לקדם מישהו שנתפס כאויב. מה שפוגע ביחסים שבין היהודים והערבים, ונמצא בין היתר בידיים של המנהיגות הערבית, הוא השאלה של יחס הציבור הערבי לזכות היהודים להגדרה עצמית, בהתניה של קיום זכות לאומית כזו גם לפלסטינים".