על אמון ושיתוף פעולה וולונטרי בישראל

משבר הקורונה הציף צורך אקוטי לציות וולונטרי של האזרחים לנהלים ולתקנות חריגים שאכיפתם מורכבת. משבר זה עורר עניין רב בקרב מקבלי ההחלטות בשאלה: מתי יכולה מדינת ישראל לתת אמון ולבטוח בשיתוף הפעולה הוולונטרי (מרצון) של אזרחיה, ללא התערבות כופה?

בהקשר הישראלי מקובל לטעון שהחברה הישראלית אינה בשלה להחלת מערכת כללים מבוססת אמון וציות וולונטרי. התפיסה העצמית של הישראלים שבישראל הכי חשוב "לא לצאת פראייר" מביאה לכך שהישראלים תופסים את זולתם כלא אמינים ולא צייתנים ומקשה, בימי שגרה, לקיים בישראל מערכת המבוססת על ציות וולונטרי ועל אמון, הן מצד המדינה והן ברמה הבין־אישית.

בשנה האחרונה היינו עדים לשתי מגמות הפוכות בהקשר הזה. בצל מהלכי הרפורמה המשפטית שהובילה הממשלה היינו עדים לשבירה הולכת וגוברת של הלכידות הישראלית, ובעטיה לירידה במוכנות האזרחיות והאזרחים לבטוח בשלטון ולשתף פעולה, כפי שהעידה למשל הירידה בנכונות של משרתי מילואים, המוגדרים מתנדבים, להתייצב לשירות. עם זאת, עם אירועי 7 באוקטובר התהפכה מגמה זו, והתברר כי בעיתות חירום קיצוניות הנכונות של הציבור הישראלי להתנדבות ולשיתוף פעולה עולה בהרבה על המצופה. נכונות זו התגלתה ברוב תפארתה בהקשר של החברה האזרחית ושיעורי ההתנדבות הגבוהים בחזית ובעורף, אך גם בצייתנות הוולונטרית של האזרחים להנחיות פיקוד העורף. ואף על פי כן, קשה להתעלם ממגמות שקדמו לאסון, בימי שגרה, ומהאכזבה שפלגים רבים בציבור הישראלי מביעים מתפקוד הממשלה בעת הזאת. אנו נדרשים לתהות האם וכיצד תישמר נכונות זו לאמון הדדי ולציות וולונטרי להנחיות ולנהלים ככל שיפקדו ימי המלחמה ואף לאחריה.

במחקר זה בחנו בפעם הראשונה בחינה שיטתית את תפיסתם של הישראלים את עצמם כחברה וכפרטים, וניסינו להציף ולאמוד את רמת האמון בין האזרחים — אמון בנכונות של האחר לציית לחוקים ונהלים מטעם מוסדות המדינה, וכן את נכונותו לסייע לזולת ולפעול על פי נורמות חברתיות המטיבות עם הזולת ומשקפות תרבות פרו־חברתית גבוהה. כאמור, המחקר נערך בעיתות שגרה, בשלהי משבר הקורונה (המחצית השנייה של שנת 2021) ולפני מהלכי הרפורמה המשפטית ואסון 7 באוקטובר, ואם כך, המסקנות שניתן לגזור ממנו רלוונטיות לעיתות שגרה.