האם תיתכן מדינת הלכה?

האם דת ישראל מחייבת לעצב את מדינת ישראל כתאוקרטיה הלכתית? האם תופסי התורה נדרשים להשליט את דין התורה נגד רצון הציבור? הן ההיגיון הפנימי של המסורת היהודית והן מצבם הממשי של היהודים מורים להשיב על כך בשלילה. ההלכה תופסת את היציבות הפוליטית כעניין של פיקוח נפש. אילו היה בנמצא צו דתי המורה לכונן בישראל שלטון רבני בניגוד לרצון הציבור, הצו היה נדחה תדיר מפני שיקולים של שלום החברה, טובתה וביטחונה.

לפי ספרות ההלכה עצמה, אין בכוחה של התורה לקיים לבדה את העולם הריאלי והיא תלויה בקיומו של שלטון אדם שימשול וישפוט מחוץ לדין ההלכתי. "התאוקרטיה" עצמה מעידה שאינה מספקת לעצמה והיא תלויה במציאותו של חולין פוליטי. לפי ספרות המחשבה הדתית מלמדת, כי גם תפיסה תאוקרטית רדיקלית אינה מבטלת את הרגישות למצבים פוליטיים קונקרטיים: ככל שהחזון מרקיע שחקים כן נדרש החוזה לדחות את המימוש לימים אחרים ולהציע דרכי הסתגלות היסטורית. במצב זה, כאן ועכשיו, האוטופיסט עשוי להתגלות כריאליסט, התאוקרט כדמוקרט, ואפילו רומנטיקן משיחי ילבש לפתע דמות פוליטית פרגמטית.

רעיון התאוקרטיה ההלכתית ניצב גם בפני מכשולים מעשיים כבדים, כמו עולמו התרבותי של היהודי בן הזמן, מעמדו המשפטי של הלא-יהודי, ודמותו האקטואלית של בעל ההלכה. הקושי נובע גם מן ההרכבה הזרה של ה"מדינה" בהוראתה המודרנית על מונחים מסורתיים כמו "תורה" ו"הלכה" בהוראתם הקדם-מודרנית. אך הביקורת על הססמה "מדינת הלכה" אינה מוליכה אל הססמה "הפרדת הדת מן המדינה". שתיהן כאחתמוליכות אל שוקת שבורה, אך ביניהן פרושה קשת רחבה של אפשרויות פוליטיות ותרבותיות פוריות.