"הִשוָוה הכתוב אישה לאיש"

השתתפותן של נשים בהליך המשפטי בבתי הדין הרבניים נמוכה ביותר. מחקר המדיניות סוקר את הדרכים שבאמצעותן הרחיבו פוסקי ההלכה במרוצת הדורות את השתתפותן של נשים בהליך המשפטי, מראה שיש מתאם בין השינויים ההלכתיים שנעשו לשינויים במעמדן של נשים בכלל ובוחן את האפשרויות ההלכתיות להמשיך בהרחבת השתתפותן בדורנו כבעלות דין, עדוֹת ודיינוֹת.

נשים כבעלות דין

חכמים הורו שנשים יכולות לתבוע את זכותן לצדק בבית דין ושאפשר אף לתובען. למרות זאת שתי סיבות צמצמו במידה ניכרת את נוכחותן של נשים בבית הדין בדורות ראשונים: ערכי הצניעות ותפיסת הרכוש המשפחתי כנכס הנתון בלעדית בידי הבעל. שינויים בימי הביניים בנורמות הצניעות והשתתפותן של נשים בפעילות הכלכלית של המשפחה הביאו לנוכחות נרחבת יותר של נשים נשואות בבתי הדין.

תפיסת הנשים בימינו כשותפות שוות זכויות בנכסי המשפחה מחייבת את אימוץ העמדה ההלכתית הרואה ברכוש שנצבר בשנות הנישואין יצירה משותפת של שני בני הזוג. עולה מכך, בהקשר של בעלי הדין, שאין מקום להבחין בין נשים לגברים.

עדות נשים

בימי חז"ל נפסלו נשים לעדות משפטית בבית הדין על פי ההלכה, אך הן היו נאמנות להעיד בתחומי איסור והיתר הנוגעים למרחב הביתי.

מאז ימי חז"ל ועד ימינו הורחבה אט אט קבלת עדותן של נשים והיא התקבלה בתחומים נוספים שמחוץ למרחב הביתי, ולעתים אף בין כותלי בית הדין. סקירה הלכתית־היסטורית מראה שיש התאמה בין מעמדן של הנשים בסביבה התרבותית הרחבה ובין הפסיקה ההלכתית.

בדורנו עלתה שאלת הכשרתן של נשים לעדוּת כחלק מן השאלה הכללית של מעמד האישה. שני רבנים ראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, הציעו לתקן תקנה כללית שתכשיר את עדותן של נשים על בסיס קבלת הציבור. בתי הדין הרבניים במדינת ישראל מקבלים למעשה עדות נשים, אבל הם נסמכים על תקנות הקדמונים, המצומצמות יותר, ולא על הצעתם המרווחת של הרב הרצוג והרב עוזיאל. ראוי לה לתקנה זו שתתחדש בבתי הדין הרבניים.

נשים דיינות

פתיחתם של בתי מדרש לנשים, שבהם הן עוסקות בלימוד ש"ס ופוסקים, אפשרה את ההכרה בנשים כטוענות רבניות. האתגר החדש שההלכה בזמננו צריכה להתמודד עמו הוא הכשרת נשים כדיינות. שתי אפשרויות הועלו בהלכה כדי להבין את יסודו של פסול נשים לכהן כדיינות: האחת, הפסול לדון נובע מן השררה שבתפקיד זה; האחרת, הפסול לדון הוא הרחבה של פסול העדות בבתי הדין. בימי הביניים עימתו חכמי צרפת ואשכנז את המסקנה שאישה פסולה לדון עם הכלל המשווה אישה לאיש לכל דינים שבתורה, ומדבריהם עולה שנשים יכולות לשמש דיינות אם הציבור יקבל עליו את סמכותן.

רוב חכמי זמננו הכירו באפשרות הלכתית שנשים יכהנו כדיינות על ידי קבלת הציבור, אך התנגדו לכך מסיבות חוץ־הלכתיות. גם אם מן הבחינה המעשית קשה לצפות שבעתיד הנראה לעין יתרחש מהלך ממסדי שיכשיר נשים לדיינות על בסיס "קבלת הציבור", מחקר המדיניות מראה שהדבר אפשרי מנקודת ראות הלכתית. כצעד מקדים לכך מוצע לשלב נשים בתפקידים מעין־שיפוטיים כיועצות בבית הדין הרבני, ואף לערב אותן בשלב קבלת העדויות.

השינויים המפליגים במעמדן של נשים בעת החדשה מחייבים להמש