שותפות בעירבון מוגבל

מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה. ואולם, מדינת ישראל לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים, שהם למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה. האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית. מדובר באוכלוסייה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת שתמיד תהיה מרכיב יסודי בחברה הישראלית. אכן, גם אם אף אחד מאתנו לא ביקש זאת לעצמו, אנחנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה, אנחנו שותפי גורל.

דברים אלה של נשיא המדינה ראובן ריבלין מתארים את מערכת היחסים הראויה במסגרת של מדינת לאום בין קבוצת הרוב לקבוצת המיעוט הילידי. הנשיא ריבלין מציג כאן הלכה התואמת את הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" והכוללת שיתוף ושילוב שוויוני בין שני הציבורים מתוך שמירה על האופי הלאומי היהודי של המדינה. ואולם המציאות מורה שאין זו הלכה המקובלת על הכול או שקל ליישמה במקרה הישראלי, שהוא מורכב במיוחד. ראשית, כפי שמראים מחקרים רבים וכפי שעולה גם מקובץ הנתונים הסטטיסטיים בחלק השני של חיבור זה, הציטוט מפי הנשיא אינו מתאר מציאות קיימת: ההכרה בשותפות הגורל בין הציבור היהודי לציבור הערבי במסגרת מדינת לאום יהודית ודמוקרטית רחוקה מלשקף נכוחה את התודעה הרווחת, והיא אינה מקובלת על חלקים רבים למדי הן בצד היהודי והן בצד הערבי.

מול דבריו השקולים והמכבדים של ריבלין, שבנאומו הידוע — "נאום השבטים" — ייחד לערבים בישראל מעמד של שבט אחד מתוך הארבעה החיים כאן, דברים המתקבלים בחפץ לב על ידי חלקים בציבור היהודי, אפשר להציג מבחר גדול של ציטוטים מפי מנהיגים ישראלים־יהודים אחרים, אנשי דת, אנשי תקשורת, בלוגרים ועוד הפוסלים את זכותם של הערבים להיחשב חלק מן ה"אנחנו" הלאומי ורואים בהם סרח עודף, במקרה הטוב, או גיס חמישי מבית, במקרה הרע. כפי שהראינו במדדי הדמוקרטיה לא פעם ולא פעמיים, ונחזור ונעמיק בכך גם בדוח זה, המסר נגד שוויון ונגד שיתוף של הערבים חלחל וקנה לו אחיזה בקבוצות לא קטנות בציבור הישראלי־יהודי. קבוצות אלה ונציגיהן בשלטון תובעים להפוך את ישראל למדינה יהודית ולוותר במודע במובנים מסוימים על אופייה האזרחי־דמוקרטי, למשל, לוותר על השוויון האזרחי המוחלט ולתת בתחומי חיים מסוימים זכויות יתר ליהודים. העדפת ה"יהודית" על פני ה"דמוקרטית" בהגדרת המדינה פירושה הדרה פוליטית וחברתית של המיעוט הערבי.

כפי שנראה בהמשך הדברים, אפשרות השילוב ושיתוף הפעולה בין יהודים לערבים בתוך המדינה היא אחת השאלות המבחינות במובהק בין שני המחנות בתחום המדיני־ביטחוני, מחנה השמאל ומחנה הימין. מחנה המרכז נע בשאלה זו בין שני הקטבים האלה לפי הנושא הספציפי. סוגיית מקומו של הציבור הערבי במדינה, כך מורים נתוני הסקר שעליו מבוסס דוח זה, מבחינה גם בין מי שרואים את עצמם בראש ובראשונה ישראלים למי שהזהות העיקרית שלהם, לפי הצהרתם, היא יהודית, העדפה שחופפת במידה רבה את המיקום העצמי על רצף מידת הדתיוּת חרדי-חילוני ובמידה לא קטנה גם את ההגדרה העצמית העדתית.

סוגיית מעמדם של הערבים בישראל היא אפוא אחת הסוגיות המפלגות ביותר את קבוצת הרוב הלאומי היהודי. עם זאת, יחסי הכוחות בין קבוצות המשנה לא רק שאינם שקולים, אלא הם גם לא בהכרח יציבים במובן של קישור חד־חד ערכי קבוע בין מאפיינים לעמדות. ולכן, כפי שנראה להלן, המחנה שהוא ספקן כלפי רעיון השילוב השוויוני בישראל של הערבים, ואפילו עוין אותו, גדול במידה ניכרת מן המחנה ההופכי, המוכן לוותר על עמדת העדיפות שלו ולשלב את הציבור הערבי בענייני המדינה והחברה על בסיס שוויוני, אם כי, כפי שנראה בהמשך, בלי לוותר ברוב המקרים על הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

בגלל הפרשי העוצמה הפוליטית, הכלכלית והחברתית בין יהודים לערבים קשה, ואולי אפילו לא נכון, להשוות בין הרוב למיעוט ולהציג לפניהם שאלות ודרישות דומות. עם זה אי־אפשר, וגם לא נכון, להתעלם מכך שלא רק בצד היהודי אלא גם בצד הערבי נשמעים בעת ובעונה אחת קולות תומכים בשילוב ובשיתוף פעולה לטובת הכלל הישראלי אך גם קולות הדוחים, אפילו מכחישים, את האפשרות הזו. בצד הערבי יש מנהיגים וכוחות רעיוניים ה מדגישים את ההיתכנות של חיים משותפים ופועלים להשוואת תנאים. הם נוהגים כך מתוך אמונה שבתנאים הנכונים — ביטול אפליה ומתן אפשרות לביטוי קולקטיבי ערבי־ישראלי — גם במדינת לאום יהודית יש סיכוי לחיים בצוותא, פוריים ומפרים הדדית. עם זאת, לא פעם ולא פעמיים נשמעים, בין השאר בזירה הפרלמנטרית, גם קולות רמים של בני סמכא — פוליטיקאים, אינטלקטואלים, אנשי דת ערבים — הממעיטים בסיכוי של היווצרות "אנחנו" ישראלי אזרחי יהודי־ערבי משותף, ויש גם המתנגדים לכך עקרונית. המחזיקים בעמדה זו נסמכים בדרך כלל על הטענה שדו־קיום הוא מושג מגונה, המשכיח את ההבדלים בין החזק לחלש ובין המתיישב ליליד, מושג המפנה עורף לאתיקה אמיתית של שלום. אתיקה של שלום מחייבת, לדעתם, הכרה של הציבור היהודי ושל מנהיגיו בכך שהם חלק מקבוצת רוב של מהגרים דור ראשון, שני ושלישי, שבהיותם כוח קולוניאלי שללו, ועדיין שוללים, את זכויות המיעוט הילידי וכי יש לחשוף מצב זה ולא לטשטשו על ידי שיח של שותפות. הקולות האלה מערערים על זכותה של ישראל להגדיר את עצמה מדינת הלאום של העם היהודי ותובעים לשנות אותה כך שתהפוך להיות מדינה ניטרלית מבחינה לאומית, דהיינו מדינת כל־אזרחיה. עמדה זו, שכפי שמראים ממצאי הדוח שלנו, חלחלה עמוק לתוך תודעת הציבור הערבי בישראל, והיא באה לידי ביטוי למשל במסמכי החזון שפורסמו באמצע העשור הקודם אשר ביטאו דרישה של המיעוט הערבי להכרה ממסדית בו כמיעוט לאומי ילידי ותבעו שיתוף מלא בשלטון. בין שמקבלים ובין שדוחים את האמור בהם, העובדות מורות כי פרסום מסמכים אלה החריף את המתח בין היהודים לערבים, שגם כך הוא בולט מאוד בתודעה הישראלית. ולראיה, מדדי הדמוקרטיה לאורך השנים מלמדים בעקביות שהמתח בין היהודים לערבים במדינת ישראל נתפס בדעת הקהל המקומית כחזק ביותר מכל המתחים החברתיים במדינה (בין שמאל לימין, בין חילונים לדתיים, בין עשירים לעניים, בין מזרחים לאשכנזים).

המורכבות ברמת השיח, הן בצד היהודי הן בצד הערבי, קיימת גם ברמת חיי היום־יום. מחד גיסא ניכרים, והנתונים אף מאששים זאת, מידה גדלה והולכת של הידמות התנהגותית (ראו, למשל, בחלק השני של הדוח את השיעור הזהה של פריון אצל הנשים היהודיות והערביות) וכן שילוב של יהודים וערבים באתרי לימוד, קניות, עבודה ובילוי; מאידך גיסא, בצד היהודי אנו עדים לגילויים בוטים של גזענות ואפליה מודעת כלפי ערבים, למשל פעולות "תג מחיר", וגם לגילויים ברמות פחות אלימוֹת אך לא פחות הרסניות של אפליה בעבודה. בצד הערבי אנו עדים להתבטאויות אנטי־ישראליות ובמקרים נדירים גם להשתתפות של ערבים שהם אזרחי ישראל במעשי טרור נגד ישראלים־יהודים.

במילים אחרות, לטענתנו קשה מאוד עד בלתי אפשרי להצביע על כיוון אחד ברור בהתפתחות של מערכת היחסים בין שני הציבורים בישראל, היהודי והערבי, משום שמתקיימות כאן בעת ובעונה אחת שתי מגמות הפוכות — של השתלבות ושל הפניית עורף. המורכבות הזו מתבטאת בהיעדר הסכמה לא רק בין שני הציבורים הללו אלא גם בתוך כל אחד מהם על מונח לשוני אחד שיוכל לאפיין "נכון" את הציבור הערבי ואשר יניח את דעתם של כולם: ערביי ישראל? אזרחי ישראל הערבים? ערבים־ישראלים? ישראלים־ערבים? פלסטינים־ישראלים? או ערבים בישראל, המונח שבחרנו להשתמש בו בספר הזה?