לא בונים ביטחון על שקר

מערכת הביטחון חייבת לבחון את עצמה- האם לא פשה בה נגע של דיווחי שקר. בחינה כזו מתחייבת גם לאור הגילויים מהזמן האחרון על דיווחי הצבא, על אודות חיילים שאינם חרדים כעל חרדים. גילויים אלה מתווספים לשורה של אינדיקציות אחרות. אין זו רק שאלה של טוהר מידות, מנהל תקין ופיקוח על הצבא. זהו עניין הנוגע לליבת הביטחון עצמה, שכן לא ניתן לבנות ביטחון על שקר

Flash 90

לאחרונה פרסם עוזי בנזימן מאמר במוסף הארץ (מתאריך 27.11.2019), בו הוא חושף כי קביעה חד־משמעית של השופט תיאודור אור לפני 22 שנה סותרת פרוטוקולים רשמיים שפורסמו באחרונה, ומעוררת תהיות משמעותיות בדבר מהימנותם של מסמכים שמקורם במערכת הביטחון. הסיפור מחזיר אותנו לתביעת הדיבה שהגיש אריאל שרון נגד בנזימן ו"הארץ" על מאמר של בנזימן שממנו עלה כי שרון, בעת ששימש כשר ביטחון, הוליך שולל את הממשלה ואת מי שעמד בראשה, מנחם בגין, במלחמת לבנון. כאשר הרחיב את גזרת המלחמה לעומק השטח הלבנוני על סמך מצגי שווא נזכיר- תביעתו של שרון נדחתה על ידי בית המשפט.

עיקרו של הסיפור מתייחס לתעודת חיסיון שהוציא שר הביטחון דאז , יצחק מרדכי, כדי לסכל הגשת ציטטות מפרוטוקולים של הפיקוד העליון, שהנתבעים (בנזימן ועיתון הארץ) ביקשו להגיש, אחרי שבקשות קודמות שלהם (למשל להציג את הפרוטוקולים המלאים לעיונו של השופט בלבד) נדחו, לאור טענת המדינה לסודיות. מה שמדאיג בסיפור הוא הניגוד הברור בין עמדת המדינה ועמדת בית המשפט לגבי הציטוטים מתוך הפרוטוקולים של מלחמת לבנון ,לבין הציטוטים עצמם. הציטוטים מצביעים בברור על הולכת שולל של הממשלה בהקשר להרחבת גזרת המלחמה לעומק השטח הלבנוני. המדינה טענה, ובית המשפט בעקבותיה, שחלק גדול מהציטוטים "אינו משקף את הדברים שנאמרו בישיבה... ציטוטים שלא נאמרו כלל בישיבה; ציטוטים שאינם מדויקים.. וכלה בשונים (מן המקור-הערה שלי) לחלוטין; ציטוטים המוצאים מההקשר....".

ואולם, לאור הדברים שחושף בנזימן במאמרו טענה זו, מתבררת כמופרכת. כבר מלכתחילה, נלקחו הציטוטים ממקור שהוא על פניו אמין: עבודת מחקר לתואר מוסמך שהגיש אל"מ נסים סלומון שהתבססה על תיעוד של מהלך המלחמה, שערך במהלכה, עבור מחלקת ההדרכה של הצבא. תיעוד זה, שערך סלומון עבור מחלקת ההדרכה של הצבא, הסתמך בין היתר על תמלילי הדיונים בחדר הפיקוד העליון שהעתיק. לאחרונה הסתבר כי הציטוטים נתמכים על ידי ספרו של ההיסטוריון ד"ר שמעון גולן, היסטוריון בכיר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שבהוצאתו השתתפו משרד הביטחון וצה"ל, והוא מהווה את התיעוד המוסמך והממוסמך ביותר על ניהול מלחמת לבנון. נראה אפוא, כי בניגוד לטענת המדינה שהתקבלה על ידי בית המשפט - הציטוטים שביקשה ההגנה להגיש היו מדויקים.

משום שאין זה סביר שנציגת המדינה בזמנו, עורכת הדין אורית סון ושופט בית המשפט העליון תאודור אור בדו דברים ממוח קודח, מתבקשת לכאורה המסקנה - שמישהו ממערכת הביטחון האכיל אותם קש וגבבה. קשה לעיכול ככל שתהא מסקנה זו, הצטלבות המקורות המוזכרים מעלה, מעלה חשד כבד כי על מנת לסלק מהפרוטוקולים עדויות להולכת השולל שניהל שרון, במערכת הביטחון ביקשו לפברק את תוכנם, במסמך שהתיימר לשקף אותם.. גם אם מגלים חשדנות לגבי קונספירציות, מתבקש לקיים בדיקה שתכוון למציאת האחראים למעשה החמור הזה- המבצעים והיוזמים. למרות התיישנות העבירות, וגם לאחר הזמן הרב שחלף מאז, יש עניין ציבורי מובהק בבירור העובדות. לכאורה גם אין קושי לאתר את מי שטיפל בהכנת המסמך שהוגש מטעם המדינה לפרקליטות ולבית המשפט. בעיקר נדרש לברר כיצד נעשה הדבר, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.

מעבר לחובת בירור האמת, החשד הכבד המרחף מעל פרשה זו הוא בעל משמעות קריטית למנגנון המשפטי סביב הליכים בהם מעורבים שיקולי ביטחון. בשיטה המשפטית שלנו מתקיימים הליכים רבים ושונים, בהם טוענת המדינה לחסיון של ראיות ומקורות. ההחלטות במקרים האלה מתבססות כמעט תמיד על חומר חסוי המוגש על ידי המדינה לבית המשפט, ואשר הצד השני לא נחשף לו. זאת ועוד, יש הליכים לא מעטים שבהם ההכרעה לגוף העניין (כגון, מעצר מנהלי, חילוט, קבילות הודאות שנגבו על ידי שב"כ, הכרזה על ארגון כארגון טרור) מתבססת על חומר סודי שרק המדינה ובית המשפט רואים אותו. כל ההליכים האלה מתבססים על חזקת אמינות של המדינה. כ איש אינו מעלה על דעתו שהמדינה תפברק מה שמוגש על ידה לפרקליטות ולבית המשפט. והנה, הולך ונחשף לנגד עינינו – בדרגה גבוהה של הסתברות - מקרה בו הלא ייאמן, הוא לא פחות מאשר אירוע שקרוב לוודאיהתרחש במציאות. נכון שמדובר במקרה יחיד, אך בשים לב להעדר הבקרה על האותנטיות של החומרים, אין מלכתחילה סיכוי שיתגלו חריגות, ככול שיש כאלה.

מערכת הביטחון חייבת לבחון את עצמה- האם לא פשה בה נגע של דיווחי שקר. בחינה כזו מתחייבת גם לאור הגילויים מהזמן האחרון על דיווחי הצבא, על אודות חיילים שאינם חרדים כעל חרדים. גילויים אלה מתווספים לשורה של אינדיקציות אחרות: הצהרות שקריות שנמסרו בזמנו לבג"ץ על טיב השיקולים בתוואי הגדר (שהתיימרו להיות שיקולים ביטחוניים טהורים תוך הסתרה של שיקולים אחרים), הכסות שהצבא נותן למחדליו בתחום אכיפת החוק על המתנחלים בשטחים, דבריו החריפים של האלוף במילואים בריק, מבקר מערכת הביטחון הקודם, על הנטייה ליפות את המציאות בדיווחי הצבא, והצגה שעלולה להיות מגמתית של צורכי הביטחון (לרבות הפנסיות לגמלאי הצבא) לצורך הגדלת תקציב הביטחון. אין זו רק שאלה של טוהר מידות, מנהל תקין ופיקוח על הצבא. זהו עניין הנוגע לליבת הביטחון עצמה, שכן לא ניתן לבנות ביטחון על שקר. טיעוני ביטחון נוטים להכשיר בעיני רבים כל אמצעי, והשקר בכלל זה. וכבר היו דברים מעולם בשירות הביטחון הכללי.

ראשי מערכות האכיפה- נשיאת בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה, צריכים להרגיש עצמם מרומים ונבגדים על ידי מערכת הביטחון. התביעה לברר מה קרה כאן חייבת לבוא מהם ומהאחראי למערכת - שר הביטחון. בכל מקרה, לא ניתן להימנע מלקחים מערכתיים. כך למשל, חייבת להתקיים בדיקה מדגמית, על ידי גורם עצמאי שאין ספק באשר ליושרתו - הן של תעודות החיסיון שמנפקים שרים מבחינת הבסיס העובדתי שביסודן, והן על האותנטיות של חומרים סודיים שמוגשים בהליכים משפטיים. את המלאכה הזו לא יכול לעשות בית המשפט שדן בעניין, שאין לו ברירה אלא להניח שלא מוליכים אותו שולל.

ועוד מחשבה מתגנבת אל לב- האם לא קיימים מקרים, ההולכים ומתרבים, בהם נמנעת המדינה מלחקור ולפרסם חשדות, תחת טענת חשש לגרימת נזק למדינה, מתוך תפיסה, מודעת או לא מודעת, לפיה גם אם יש דברים בגו, עדיף שהם לא יוודעו בשער בת רבים? האם התנהלותו התמוהה של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת הצוללות בכול הנוגע לחלקו של ראש הממשלה איננה מן הסוג הזה? האם חשש זה לא משמש לעתים כסות לשיקולים אישיים או כאלה שאינם באמת נוגעים בביטחון המדינה או גורלה? לא אדרש כאן לשאלה העקרונית- האם ניתן בכלל להעלות על הדעת מקרה מוצדק כזה. מה שברור הוא שיש כאן כר פתוח למניפולציה ולהולכת שולל; ולפני שמאמצים הנחה לפיה מתקיים מצב דברים חריג כזה, יש לוודא היטב שאין מדובר בשיטוי, המחפה על אינטרס אישי.