שכרון החושים

הביטחון הלאומי אמור להבטיח את העצמאות. גם העצמאות, עם כל חשיבותה אינה יעד סופי. היא הבסיס החיוני לבנייתה של חברת מופת

ריבונות של עם במדינתו לא תסולא בפז. זו משאת נפשה של הציונות. עצמאות מעול זרים והיכולת שלנו לשלוט על גורלנו ולקבוע אותו בתנאים של חירות הם יסוד מהותה של המדינה היהודית והדמוקרטית. במקרה של העם היהודי - אין זה עניין פשוט או מצב רגיל ו"טבעי". הייתה זו שאיפת דורות שנבעה לא רק מזיכרון היסטורי אלא גם מצורך קיומי, שכן חייו של העם היהודי בגולה היו רצופי איבה/שנאה כלפיו, הפלייה לרעה, רדיפות, פוגרומים ואף השמדה טוטאלית שלא הייתה רחוקה מהשלמה. השגת העצמאות היהודית בישראל לא ניתנה על מגש של כסף. היא הייתה כרוכה במחיר דמים נורא. מכאן, נחישותנו לא להיות יותר מיעוט שגורלו בידי אחרים. מכאן, הצורך להכיר בערך ה"בלתי נורמלי" של הנורמליות בה זכינו, והצורך לטפח אותה ולשמרה. מכאן ההכרח שלא לפול שבי בידיהם של המואסים בנורמליות, המקלים בה ראש, המציעים להחליפה באב-נורמליות.  הביטחון הלאומי נועד להבטיח את עצמאותנו בארצנו. ומכאן, חשיבותו הרבה, אף כי אין הוא מטרה לעצמו.

מזה כחמישים שנה, מאז שכרון החושים שפקד את המדינה בעקבות הניצחון הצבאי הגדול במלחמת ששת הימים, פועלת ישראל נגד ביטחונה הלאומי, ובעוצמה הולכת ומתגברת. ממילא היא מסכנת את עצמאותה. העובדה שמלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו בהפתעה, שגבתה מחיר דמים כבד, כתוצאה מהאופוריה שמשלה בכיפה מאז מלחמת ששת הימים, לא סילקה את השיכרון ולא חיסלה את ההתנשאות כלפי הערבים.  השליטה המתמשכת של ישראל על גורלם של הפלשתינים בשטחים המוחזקים, מפעל ההתנחלות והפעולות לנישול פלשתינים מאדמותיהם, ולאחרונה- השלילה העקרונית של זכותם להגדרה עצמאית-לאומית - חותרים תחת יסודות הביטחון הלאומי. הם כורכים את המפעל הציוני באי צדק כלפי עם אחר, וממילא פוגעים בנכס ביטחוני שאין ערוך לחשיבותו- האמונה והביטחון בצדקת הדרך. הם מביאים אותנו לפתח ולגבש תשתית נפשית-חברתית, לפיה הפלשתינים הם אויב מהותני ונצחי שלנו, מאוחדים כולם בשאיפה להשמידנו. ובעוד שהם השטן בהתגלמותו, אנחנו מלאכי שרת ואין לנו שום השפעה, ושום תרומה, ולו גם קטנה, לסכסוך המתמשך בין הצדדים. התשתית הזו מבטיחה את הנצחת הסכסוך ואת הפיכתו לדרך ללא מוצא. היא מכחידה את חזון השלום ושוללת מתושבי המדינה את התקווה. במידה רבה היא גוזלת מאתנו את השליטה בגורלנו, כלומר את עצמאותנו. זאת ועוד, היא הופכת את יחסי היהודים והערבים-אזרחי המדינה-  ליחסים של חשד, ניכור ואיבה. היא קורעת בכך את הרקמה של אזרחות משותפת שהיא חיונית  לקיומה התקין של חברה. היא תוקעת חיץ בתוך הציבור היהודי בין חסידי המשך השליטה בפלשתינים לבין מתנגדיה.

התשתית האמורה מניעה את השלטון הישראלי להחרפה מתמדת ומתגברת של פגיעות בעצמאותנו. השלטון מתכחש למציאות של כיבוש ונישול ולהשלכותיהם המזיקות ופועל לדיכויים של מי שמעזים לומר אחרת. יתר על כן, הוא מגביל את התמיכה הציבורית בתרבות רק למי ששותף לתפיסות  המציאות והתפיסות הערכיות של השלטון. הוא פועל, בעזות מצח חסרת תקדים, להשתלטות פוליטית על השידור הציבורי. בכך מדכא השלטון את הרוח החופשית של העם. בכך ניטל טעם העצמאות הריבונית, שהיא כשלעצמה נועדה להבטיח חיים של חופש – לא רק לאומה אלא לבנותיה ולבנותיה.  ערכה של החירות החיצונית מצטמק מאד, כאשר היא משמשת לדיכוי החירות הפנימית זאת ועוד, ללא רוח חופשית , לא תיתכן יצירתיות ומקוריות בתרבות, באמנות, במדע, בתעשייה, בחינוך ובכלכלה. בכך, ובמאבק שהיא מנהלת נגד האליטות המשרתות ונגד המקצועיות והאיכות, פוגעת הממשלה בכוחה של ישראל. ביטחונה הלאומי של ישראל היה בנוי תמיד על עוצמתה הכוללת – לא רק הצבאית. עצמאותה הכוללת של ישראל הביאה חלק מאויבינו לקבל את קיומנו ולקשור עמנו יחסים; היא שמביאה לחלחול ההכרה בקרב אויבים אחרים שלנו שלא יעלה בידיהם להכריענו. פגיעה בעוצמתנו הכוללת, גם אם תתרחש לאט ובהדרגה, מסכנת את קיומנו.

בכך שהיא פועלת לדה-לגיטימציה של עמדות, גופים ואנשים שמעשיהם ועמדותיהם הם חוקיים, ולהצרת צעדיהם של המתנגדים למדיניות הממשלה, פוגעת הממשלה בנכס אסטרטגי של המדינה- אופייה הדמוקרטי, שאין ערוך לחשיבותו כלפי פנים וכלפי חוץ. בכך, ועקב כך שהיא מזהה יותר ויותר את מדינת ישראל עם מפעל ההתנחלות, עם הנישול של הפלשתינים ושלילת זכויותיהם הלאומיות, חותרת הממשלה תחת בסיס הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ומסכנת את מעמדה וקשריה הבינלאומיים. גם בכך פוגעת הממשלה בביטחוננו הלאומי.

לא ניתן לבסס ביטחון לאומי על שקר, כדוגמת השקרים שליוו את מפעל ההתנחלויות מתחילתו בדבר תרומתו לביטחון ובדבר זמניותו. לא ניתן לבנות ביטחון לאומי על הכחשת המציאות, בדבר  השפעת שליטתנו על גורל הפלשתינים על התנגדותם לשליטה זו. לא ניתן לקיים ביטחון לאומי באמצעות השתקת ביקורת ורתימת הניתוח המקצועי לטובת הנרטיב המושל בכיפה. לא ניתן להשיג ביטחון לאומי באמצעות קיפולו של דגל השלום. לא ניתן להונות את כול האנשים כול הזמן- להעמיד פנים בדבר מחויבות לחזון שתי המדינות ולעשות הכול כדי לסכל האפשרות למימוש החזון הזה. לא ניתן לקיים ביטחון לאומי על קידוש המצב הקיים, אינרטיות, חדלון אונים והעדר כול יוזמה. למעשה, שללה הממשלה את עצמאותנו בתפיסתה הנואלת, לפיה אנו כלואים במצב שאין ממנו מוצא. שכן אם זה המצב, גורלנו אינו עוד בידינו.

הביטחון הלאומי אמור, כפי שנאמר, להבטיח את העצמאות. גם העצמאות, עם כול חשיבותה אינה יעד סופי. היא הבסיס החיוני לבנייתה של חברת מופת. חברה כזו, שלא זה המקום להתוות את דמותה, חייבת להיבנות על אדנים של צדק, כבוד אנושי, חירות, שוויון הזדמנויות, חמלה ושלום. מבחנה העליון הוא ביחסה כלפי המיעוט הקבוע וכלפי החלשים. קיים  ניגוד חריף בין הראוי מבחינת החתירה לחברת מופת לבין התנהלותה של הממשלה. מה צריך להיות הצעד הראשון בדרך הארוכה שבפנינו? עלינו להחזיר לעצמנו את השליטה על חיינו וחיי הבאים אחרינו. בידינו הדבר.