לא צה"ל מדאיג את הרבנים. זה הפחד מפמיניזם

פקודת השירות המשותף, שנועדה להסדיר שירות חיילות לצד חיילים ובמיוחד חיילים דתיים, אמנם עודכנה סופית לא מזמן, אך התבטאויות של נציגי המגזר הדתי-לאומי מלמדות כי גם אם הסערה שככה מעט, השקט שלאחריה עוד רחוק מלהגיע. אסור להתבלבל: זוהי לא מלחמה פנים-מגזרית אלא מאבק לאומי.

ההתבטאות הראשונה היא של הרב שלמה אבינר, הנמנה עם בכירי הרבנים בציונות הדתית, שיצא נגד שירות משותף ואף קרא לא להתגייס לצה״ל ״עד שתתוקן הבעיה״. אבינר, שבעבר כבר הכריז על שירות משותף לנשים וגברים כגזירה שיש לנהוג כלפיה על פי הכלל ״יהרג ובל יעבור״, חזר והדגיש את אהבתו ואהבת המגזר לצה״ל, אך הזכיר שעם אהבה לא קונים נקודות בצבא השם.

לדבריו של אבינר הצטרפו ח"כ בצלאל סמוטריץ', שבמקום לשמוח על מינוי אשה למפקדת טייסת תעופה ראשונה, בחר להדגיש את "ההבדלים בין נשים לגברים", והגדיל לעשות הרב שמואל אליהו, שקרא לפטר את הרמטכ"ל. דברים דומים נאמרו גם על ידי לא אחר מאשר הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי לשעבר, שבראיון לערוץ 7 סיפר שהוא מנחה את תלמידיו לסרב לשרת ביחידות מעורבות: "אם נצטרך ללכת ליחידות מעורבות, על גופתי תלכו. לא הולכים לשם".

אולם, מה שמטריד באמת בדברים הוא לא החשש מפגיעה אפשרית באמון בצה״ל בעקבות דבריהם, או מקרע עתידי בין הציונות הדתית לצבא, וגם לא יחסם המקומם לנשים שכשלעצמו יכול היה להיות בעיה מגזרית פנימית. לדברים אלו יש תשובה במציאות: התגייסות מוגברת של נשים דתיות והמשך השירות של בני הציונות הדתית. הבעיה האמיתית שצריכה להדליק נורות אזהרה גם בקרב מפקדי הצבא, היא שהתבטאויותיהם מחזקות את החשד שהמוטיבציה האמיתית של רבני ונציגי הציונות הדתית העומדת בבסיס התנגדותם לשירות נשים, לא נובעת מדאגתם לרווחת החיילים הדתיים, אלא מחשש לקריסת המבנה המסורתי המוכר ותפקידן של הנשים בו.

ישנו קשר ישיר בין נאומו של ראש מכינת עלי, הרב יגאל לוינשטיין, שטען כי אשה המשרתת בגדוד קרקל איננה חמה, לבין האמירות האחרונות לגבי השירות המשותף. לוינשטיין אולי ספג ביקורת קשה בעקבות דבריו, אך לאורך כל תקופת העיסוק בפקודה שבה ועלתה הדאגה מפני התקלקלותן של הנשים המשרתות, המאבדות את רכותן ואת זהותן הנשית לכאורה. כך בסרטון שהפיץ ארגון חותם, ובו מואשמת החיילת הדתית שנהייתה ״מחוספסת״, וכך בהתבטאויות כמו זו של הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות: "אנו צריכים לשמוח ולברך על ההזדמנות והאתגר לברר מהו התפקיד של בת ישראל בימינו, ומה אנו כחברה ציונית דתית מצפים ממנה... החברה הכללית תובעת בשם השוויון, שבנות תוכלנה להשתלב בצה"ל כלוחמות. אנו מאמינים ומכריזים שהאשה נבראה עם תפקיד שונה, אופי אחר ומשימה ייחודית חשובה וגדולה יותר״.

העיסוק הבלתי פוסק במקומה ובתפקידה החברתי של האשה, במסגרת הקמפיין הציבורי כנגד שילוב נשים בצבא, והצגתן של הפמיניסטיות כמי שמבקשות לפגוע בצה״ל ולהחלישו, מחזקים את הסברה לפיה באצטלת טענות דתיות מבקשים סמוטריץ׳, אבינר ונציגים אחרים של הציונות הדתית, להילחם במהפכה המגדרית שחילחלה גם למגזר הדתי-לאומי ושקוראת תיגר על סדרי העולם המקבעים את מקומה ותפקידה המסורתי של האשה.

אסור להתבלבל: זוהי לא מלחמה פנים-מגזרית אלא מאבק לאומי. במסגרת הדיון הציבורי סביב עדכון פקודת השירות המשותף תפסו נציגי הציונות הדתית בעלות על מכלול הטענות נגד שילוב נשים בצבא, ונוצר מצג בשטח לפיו הדיון מול כלל הטיעונים צריך להיות מובא לפתחם. זאת על אף שמרבית הטענות המועלות על ידי נציגי המגזר אינן קשורות בענייני דת והלכה. מדוע אותם יש לשכנע, למשל, שמבצעיותו של צה״ל איננה נפגעת כתוצאה משילוב נשים ביחידות לוחמות? הדאגה לכשירות צה"ל איננה נחלתו של הציבור הדתי-לאומי. הדברים האחרונים מלמדים שאין מדובר רק בחוסר תקינות טכני. מדובר בבלבול שנוגע בהיותו של צה״ל צבא העם ובתפקידו, גם אם זה אינו מוצהר, כמעצב חברתי.

לכן, כשהצבא מנהל דיאלוג עם הרבנים כנציגיהם של החיילים הדתיים, עליו לברר היטב מהם הערכים והעקרונות האמיתיים שנציגים אלו מבקשים לקדם. עליו לוודא לבל יהא כלי שרת בידיהם לקידום אג׳נדות פסולות, שאין בינן לבין שירות בכבוד של כלל משרתיו ולא כלום.

פורסם לראשונה בהארץ.