פקודת השירות המשותף
בשנים האחרונות אנו עדים לסערות חוזרות ונשנות סביב 'פקודת השירות המשותף' בצה"ל. מדובר בפקודה שבמקור נועדה להסדיר את כלל שירותם המשותף של גברים ונשים בצבא, לאו דווקא בהקשרים דתיים והלכתיים. העימות נוצר בשל שילוב בו-זמני של שני תהליכים חברתיים, שיצרו התנגשות הדדית: מצד אחד, עליית משקלם של החיילים הדתיים בצה"ל, וביניהם גם כאלה המקפידים על הפרדה מגדרית מוחלטת. מנגד, בשני העשורים האחרונים גם עלה בהדרגה ובהתמדה משקלן של הנשים ביחידות הקרביות – אם כמדריכות (ירי, הפעלת כלים וכד'), ואף כלוחמות של ממש.
בשנים האחרונות אנו עדים לסערות חוזרות ונשנות סביב 'פקודת השירות המשותף' בצה"ל. מדובר בפקודה שבמקור נועדה להסדיר את כלל שירותם המשותף של גברים ונשים בצבא, לאו דווקא בהקשרים דתיים והלכתיים. זאת, במיוחד לאור העובדה שלא רק שירותם של הגברים בצה"ל הוא שירות חובה, אלא גם שירות הנשים; חובה שאין לה מקבילה בכל העולם המערבי. וכך, כוללת הפקודה סעיפים שלא זכו מעולם לשום ערעור, כדוגמת עצם ההפרדה המגדרית במגורים והאיסור המוטל על בני מין אחד להיכנס למתחם מגורי המין השני (בפועל, כמובן שהאיסורים הללו מופרים שוב ושוב על-ידי חיילים וחיילות המעוניינים הדדית בקשר, אבל לא ההפרות הללו הן שהביאו את הפקודה לסדר היום הציבורי).
העימות סביב הפקודה נוצר בשל שילוב בו-זמני של שני תהליכים חברתיים, שיצרו התנגשות הדדית: מצד אחד, עליית משקלם של החיילים הדתיים בצה"ל, וביניהם גם כאלה המקפידים על הפרדה מגדרית מוחלטת, ובוודאי מקפידים שלא לגעת באשה שלא נישאו לה, לא לראות נשים בלבוש חשוף (כזה המקובל במד"סים), ואף לא להימצא ביחידות עם אשה.
מנגד, בשני העשורים האחרונים גם עלה בהדרגה ובהתמדה משקלן של הנשים ביחידות הקרביות – אם כמדריכות (ירי, הפעלת כלים וכד'), ואף כלוחמות של ממש. התהליך הזה כשלעצמו נבע גם כן מצירוף של שני תהליכים אחרים: מחד, עליית האתוס הפמיניסטי בחברה כולה; אתוס הגורס שנשים רשאיות למצוא את מקומן, אם רצונן בכך, בכל תחום אנושי, ובכלל זה יחידות צבאיות קרביות, ומאידך, המחסור הכללי בלוחמים ביחידות קרביות, שבחלקו נובע כשלעצמו מריבוי הדתיים שאינם משרתים כלל (חרדים), או כאלה המשרתים שירות מקוצר (תלמידי הישיבות הדתיות-לאומיות).
קיומם של שני התהליכים בו-זמנית – דתיים שאינם רוצים כלל בשירות נשים לצידם, לעומת נשים הרוצות מאוד להשתלב בתפקידים "גבריים" – הוא שיצר עימות בלתי נמנע.
על רקע זה נוסחו בשנים האחרונות כמה וכמה גירסאות של 'פקודת השירות המשותף', שביקשו להסדיר את האופן שבו יוכלו נשים וגברים דתיים לשרת בכל זאת אלו לצד אלו. הגירסה הלפני אחרונה, שפורסמה בספטמבר 2016, כבר הלכה הרבה מאוד לכיוון הדרישות הדתיות. היא אמנם קבעה שבטקסים רשמיים לא תינתן לחיילים שאינם מעוניינים בשירת נשים אפשרות לוותר על הטקס, אבל איפשרה הימנעות כזו באירועי יחידה שאינם רשמיים. מנגד, הפקודה איפשרה לכל חייל דתי להימנע מכל פעילות עם בני המין השני, בכל מצב של "חשש סביר למגע גופני, לייחוד או לפעילות בלבוש חשוף".
יתר על כן: חייל ששובץ ליחידה מעורבת אמור להישאל האם הדבר בעייתי מבחינת אורח חייו הדתי, ואם תשובתו חיובית – על המפקדים לשבצו ביחידה "מגדרית", כלומר כזו המורכבת מבני מינו בלבד.
יוצאי הדופן היחידים בפקודה ההיא היו הקצינים והנגדים, שלגביהם לא ניתנה אפשרות אוטומטית לסרב לשרת ביחידה מעורבת. הסיבה לכך היתה שיש הגיון לדרוש מהצבא להתחשב ברגישויותיהם של חיילי החובה, אותם הוא מגייס בכפייה בכח החוק, מה שאין כן לגבי מי שבחרו מרצונם בשירות קבע, מתוגמלים עליו כראוי, ולפיכך הצבא הוא שרשאי לקבוע עבורם היכן ישרתו.
החרגת הקצינים והנגדים המשיכה להסעיר את רבני הציונות הדתית. אלה ראו בכך 'כפייה חילונית' שעלולה למנוע מצעירים דתיים המקפידים על הפרדה מגדרית מלאה – אלה כשלעצמם מהווים מיעוט, לפחות כשמדובר בציונות הדתית – לבחור בשירות קבע, ולממש את הייעוד שבחרו לעצמם. הרבנים, ובראשם הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם-צבאית בעלי (חלוצת המכינות הקדם-צבאיות; סדן עצמו זכה בפרס ישראל על מפעלו החלוצי), המשיכו לבקר את הצבא על כך שהוא פוגע בחופש הבחירה של משרתי הקבע הדתיים. סדן אף הגדיר את הפקודה כ"גזירת שמד".
לפני כשבועיים ויתר הצבא ויתור נוסף בנקודה זו. בפקודת השירות המשותף המעודכנת שפורסמה ב-12 בדצמבר, נקבע כי תינתן גם לקצינים ונגדים אפשרות לערער על הצבתם ביחידה מעורבת, "מתוך התחשבות באמונתו של הקצין או הנגד". אמנם, אין מחויבות אוטומטית לצבא לקבל את עמדת משרתי הקבע, וראש אכ"א אמור להיות הפוסק הסופי בעניין, אבל עמדתו של ראש אכ"א אמורה להתחשב בעמדת הרב הצבאי הראשי, שמן הסתם תתמוך בבקשה לשירות ביחידה נפרדת.
למעשה, השיגו הרבנים כמעט את כל מבוקשם לגבי זכויות החיילים הדתיים. הצבא התחייב לאפשר לחיילים המעוניינים בכך הימנעות מנורמות שבחברה הישראלית הכללית, וממילא גם בצבא, הן נחשבות כעניין טבעי ומובן מאליו - כמו שהייה משותפת של גבר ביחידות עם אשה או ראיית אשה בלבוש חשוף, מצב שאותם חיילים חשופים אליו בכל יום כשהם הולכים ברחוב הישראלי. לא במקרה, התייצב הרב סדן עצמו לאחר פרסום הנוסח המעודכן והביע תמיכה בו. אם יש רבנים שעדיין כועסים על הצבא שלא הלך מספיק לקראתם, ולא איפשר גם למשרתי הקבע שירות אוטומטי ביחידה נפרדת, טעות בידם. בצדק תובע הצבא דין שונה למשרתים בחובה ולאלה שבחרו בשירות קבע. עצם הנכונות לאפשר להם ערעור ולהתחשב בעמדת הרבצ"ר בעניין זה היא כאמור כבר ויתור גדול.
הכעס הרבני נמצא אפוא במקום אחר. חלק מרבני הציונות הדתית מאמינים זה מכבר שהרפיון פשה בשורות צה"ל, והאתוס של מערכת החינוך הצבאית מושפע יותר מדי מרוחות ליברליות קיצוניות המנשבות בשוק האזרחי – כמו למשל בחשיפת החיילים ליותר מדי דילמות מוסריות בסדרות החינוך שהם עוברים, במקום להקנות להם אהבת הארץ ומוטיבציה קרבית. מתוך כך ביקשו הרבנים לדאוג לא רק לזכויות החיילים הדתיים, אלא גם לרוח הלחימה של כלל צה"ל ולעודד אותה, בהתבסס על אמונה דתית ומקורות הלכתיים ודתיים. את הפעילות הזו קיוו הרבנים ליישם באמצעות 'ענף תודעה יהודית', שהוקם ברבנות הצבאית.
את הפעילות הרבנית בכיוון הזה הצבא הולך ובולם בשנים האחרונות, לאור ביקורת גוברת והולכת שנשמעה כלפיה בשיח הציבורי. ענף תודעה יהודית הוצא מן הרבנות הצבאית, וסמכויותיו ניתנו לראש אכ"א, בדיוק כמו כלל מערכת החינוך הצבאית. רוצה לומר: הצבא מוכן להתחשב מאוד באמונות הפרטיות של החיילים הדתיים ולאפשר להם לממש אותן, אבל הוא הולך ומצמצם את סובלנותו כלפי נסיונות להשליט על כלל המערכת הצבאית את אמונותיהם. דומה שזה המפתח שצריך להנחות את הצבא גם בעתיד, לעימותים שמן הסתם עוד יבואו: התחשבות מקסימלית באמונות ותפישות החייל הדתי, כל עוד אלה אינן פוגעות בשאר חבריו וחברותיו ליחידה – לצד התנגדות מוחלטת לכך שאותן אמונות יכתיבו את הנורמה הכלל-צה"לית; למשל, בהימנעות משירת נשים, או מגיוס נשים ליחידות לוחמות.