מדיניות מפלה בהריסת בתים

מציאות שבה מדינת ישראל מורה על הריסת בתי מחבלים פלסטינים ודוחה על הסף את דרישת בני משפחתו של מי שנשרף למוות על ידי יהודים לעשות כן לקרובי רוצחיו, היא בלתי נסבלת, והיא זו שראוי שתעמוד לנגד עיניהם של השופטים הדנים בעתירה

ראשית יש לומר בבירור: הריסת בתיהן של משפחות שאינן מעורבות בעצמן בפעילות טרור כאקט של ענישה קולקטיבית, היא פעולה בלתי מוסרית בעליל. היא מענישה אדם על חטאו של אחר. הדבר נכון גם אם הדבר נעשה בתגובה לפעילות טרור פלסטינית, וגם אם הוא נעשה בתגובה לפעילות טרור יהודית. ואמנם, ב–2005, לאחר שהסוגיה הועלתה לדיון בין השאר בפורום צבא־חברה בהשתתפות ראשי צה"ל במכון הישראלי לדמוקרטיה, המליצה ועדה בראשות מנכ"ל משרד הביטחון להפסיק את הריסת הבתים, והטילה ספק ביעילותם. כל זאת, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה.

מומחים רבים הביעו כבר את דעתם, כי במציאות הטרור כיום, כאשר הפיגועים נעשים על ידי יחידים שפעמים רבות מונעים ממצוקה אישית, הסבירות שמדיניות הריסת בתי משפחותיהם אכן מרתיעה, נמוכה למדי. אפילו אם נניח שבטווח הקצר היא עשויה להיות אפקטיבית במקרים בודדים, הרי שבטווח הארוך, הנמדד כיום בחודשים ספורים, הכעס, השנאה, וההשפלה, המתודלקות על ידי אידיאולוגיות רדיקליות יותר מאלה של חמאס, יביאו דווקא להגברת הטרור.

חשוב לציין, כי הרתעה ניתנת למדידה בתוך ההקשר של מרחב האפשרויות שיש לאדם, וברוב המקרים השפלה מעגנת רצון לנקמה יותר מאשר מרתיעה. כך למשל, פורסם כי המחבל המוביל בפיגוע במתחם בשרונה ספג השפעה דאעשית בלימודיו בזרקא שבירדן, והוא זה שסחף את האחרים. זאת ועוד — אחד המחבלים בחוליה חווה בהיותו ילד את הריסת בית משפחתו, ואף על פי כן לא הורתע.

ואם כך הם פני הדברים, הרי שהריסת בתי משפחות מחבלים קרובה יותר לפעולת תגמול מאשר לפעולת מנע, וכשהיא מכוונת נגד מי שאינם המפגעים עצמם היא בלתי לגיטימית, כל עוד לא יוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר. זאת ועוד. מדיניות הריסת בתים, שנתפשת כצעד מרתיע העשוי למנוע את הפיגוע הבא אך מיושמת רק על האוכלוסייה הפלסטינית, מקוממת בגזענותה. גם אם היקף פעילות הטרור היהודי נמוך משמעותית מהיקף פעילות הטרור הפלסטיני, טרור זה הוא עדיין בגדר תופעה קיימת שאין עליה עוררין. לכן, מדובר לא רק בהפליה בין המגזרים, אלא גם בתפישה שלפיה חשוב פחות להרתיע מפני פעילות טרור המכוונת נגד ערבים.

מי שסבור שהריסת בתי משפחות מרצחים מרתיעה ומוצדקת, חזקה עליו שיהיה סבור כך ביחס לפעולת הריסה כזאת בשני הצדדים. לפיכך, מספיקה פעולת טרור יהודי אחת על מנת להצדיק את הריסת בתיהם של מפגעים יהודים.

נדגיש שוב: אין כוונתנו שעל השופטים להורות על הריסת בתי משפחות רוצחי אבו חדיר. אנו סבורים שהניסיון מעורר ספקות כבדים באשר לאפקטיביות, ובוודאי באשר להצדקה המשפטית, של הריסת בתי משפחות המפגעים הבודדים בגל הטרור הנוכחי. אבל מציאות שבה מדינת ישראל מורה על הריסת בתי מחבלים פלסטינים ודוחה על הסף את דרישת בני משפחתו של מי שנשרף למוות על ידי יהודים לעשות כן לקרובי רוצחיו, היא בלתי נסבלת, והיא זו שראוי שתעמוד לנגד עיניהם של השופטים הדנים בעתירה.

בשולי הדברים יש לומר גם זאת: המדיניות של הריסת בתי משפחות מחבלים גורמת למדינה נזק כבד בחזית הבינלאומית. זהו כמובן איננו הטעם המרכזי להימנע מצעדים בלתי מוסריים כאלה, אבל מי שמוטרד מהכתמתה של ישראל על ידי ארגונים לזכויות אדם, כדאי שיהיה ער גם להכתמתה על ידי מדיניות זו.

פורסם לראשונה בארץ.