זו פצצה מתקתקת?

הסיפור של עהד תמימי אינו בראש ובראשונה סיפור משפטי, אלא שיקוף של מציאות אבסורדית של יותר מחמישים שנות שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית. אולם בד בבד, אין להתעלם מהצורך להחיל בקפדנות, גם בסיטואציה אבסורדית זו, את העקרונות הבסיסים הבאים להגן על קטינים.

חוק הנוער הישראלי קובע את העקרון הבסיסי – המעוגן גם באמנה הבינלאומיות בדבר זכויות הילד – לפיו כליאתו של קטין אמורה להיות בבחינת מוצא אחרון. משמעות הדבר שאין לעצור קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת, ובאותם מקרים קיצוניים בהם אין כל ברירה, יש לפעול על מנת להבטיח ששלילת חירותו תהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש.

בהחלטתו מלפני כשבועיים להאריך את מעצרה של עהד תמימי עד תום ההליכים המשפטיים נגדה, בית המשפט הצבאי לנוער ציין – תוך הפניה לפסיקה צבאית קודמת - כי על אף שחוק הנוער אינו חל בשטחים, אין הוא רשאי להתעלם מהעקרונות העומדים ביסודו; שכן, "בסופו של דבר, קטין הוא קטין הוא קטין." אולם לצד השאלות הפוליטיות, המוסריות, והאסטרטגיות הרחבות יותר, העולות מפרשת עהד תמימי, נראה כי החלטת המעצר מהווה גם ביטוי לבעייתיות יישום עקרונות אלה במערכת המשפט הצבאית בשטחים, ולפערים החריפים הממשיכים להתקיים בין הטיפול בקטינים פלסטינים וישראלים – לרבות ישראלים, החיים אף הם בשטחים.

במבט ראשון, כתב האישום נגד תמימי מרשים בחומרתו. הוא מייחס לה שורה של עבירות ממספר אירועים נפרדים שהתרחשו בשנה וחצי האחרונות במהלך ההפגנות השבועיות בנבי סאלח: תקיפה של חיילים, זריקת אבנים, הסתה, ובמקרה אחד - אף שימוש בקלע דוד. אולם בחינה מעמיקה יותר של השתלשלות העניינים חושפת, כי מדובר בתיק שנולד כל כולו לאחר הפצת הסרטון המפורסם - או אז הוחלט לגבות ראיות לגבי אירועי עבר ולגבשן לכדי תיק פלילי. קשה להשתחרר מהחשש שמא החלטה זו - הבאה לאחר ששרים בממשלת ישראל קראו לנקוט יד קשה נגד תמימי - הושפעה מהמבוכה הציבורית ששררה בעקבות הסרטון. האישום בנוגע לשימוש בקלע דוד, למשל, מתייחס לאירוע מאפריל 2016, שקודם לכן לא הניב כל צעדי אכיפה. אילו היתה תמימי קטינה ישראלית, המועמדת לדין בבית משפט אזרחי, ספק אם אישום זה בכלל היה יכול להיות מוגש; שכן, חוק הנוער קובע את הכלל החשוב, כי אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין אם עברה שנה מיום ביצועה, אלא באישור חריג של היועץ המשפטי לממשלה. כלל זה חל, בין היתר, על קטינים ישראלים המתגוררים בשטחים. הדין הצבאי המחמיר יותר החל על קטינים פלסטינים, לעומת זאת, מאריך את תקופת ההתיישנות לשנתיים במגוון רחב של עבירות.

בית המשפט הצבאי קבע בהקשר זה, כי אין לתמימי להלין אלא על עצמה על כי בעת מעצרה צפו עדויות וראיות על אירועים קודמים – לגביהם נהגו הרשויות כלפיה קודם לכן בסלחנות. אולם אף אם היתה הצדקה להעמדתה לדין בגין חלק מאירועים קודמים אלה (וחומר הראיות אינו מונח בפניי), הקביעה כי כעת הפכה כה מסוכנת, עד כי אין כל מנוס מהצעד הקיצוני של מעצרה עד תום ההליכים, מעוררת סימני שאלה משמעותיים. יש לזכור, כי מעצר עד תום ההליכים אינו אמור להוות עונש, אלא אמצעי מניעתי לנטרול סכנה ממשית הנשקפת מהנאשם.

מנתונים שפרסמה האגודה לזכויות האזרח עולה, כי לא פחות מ-72% מהקטינים הפלסטינים שהועמדו לדין בבתי המשפט הצבאיים במהלך שנת 2015 – עליהם גם חלות תקופות מעצר ארוכות יותר ממקביליהם הישראלים - נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. שגרת מעצרים זו פוגעת בזכויות הקטינים ומרתיעה רבים מהם מניהול משפט להוכחת חפותם.

הסיפור של עהד תמימי אינו בראש ובראשונה סיפור משפטי, אלא שיקוף של מציאות אבסורדית של יותר מחמישים שנות שלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית. לא ניתן לבחון את התנהגותה של תמימי, או את הטיפול בה, בכלים הרגילים המתאימים למשטר דמוקרטי, שבו נערות בנות 16 אינן מוצאות עצמן באופן שוטף מול חיילים הניצבים בפתח ביתן. אולם בד בבד, אין להתעלם מהצורך להחיל בקפדנות, גם בסיטואציה אבסורדית זו, את העקרונות הבסיסים הבאים להגן על קטינים.