סיפוח הוא הרבה יותר מהחלת החוק הישראלי
מאבק בסיפוח אינו יכול להתמצות רק בהתנגדות להחלת החוק הישראלי. המשך המצב החוקי הקיים תוך האצת הפעולות של סיפוח דה-פקטו לא יהיה הצלחה אלא כישלון מהדהד של מי שמתנגדים לסיפוח. התנגדות אפקטיבית להם היא צו השעה
Flash 90
הממשלה המוקמת בימים אלו הציבה לעצמה כיעד מרכזי לספח 30% משטחי הגדה המערבית. כדי להבין את המשמעויות האמתיות של המהלך חובה עלינו להכיר בכך שהוא כלל אינו מתמצה באקט פורמלי של החלת החוק הישראלי על שטחים שישראל כבשה. מה שייתן תוכן ומשמעות לסיפוח דה-יורה אם חלילה יצא לפועל הוא האופן שבו ייושם לאחר האקט הפורמלי. כלומר, הדרך שבה ישראל תפעל בשטחים שיסופחו והאופן שבו מעשיה ישפיעו על האוכלוסייה הפלסטינית שתחת שליטתה.
היבטים מעשיים אלו חשובים ביותר בבואנו לדון בהשלכות של הסיפוח המתוכנן. הם אלו שהופכים מילים כגון כיבוש, דמוקרטיה ולאומיות מעניין מופשט שבתחום האידאולוגיה או החוק לתופעות מוחשיות אשר משפיעות באופן עמוק על כל היבט בחייהם של מיליוני האנשים שחיים כאן. ונכון להיום קיים פער אדיר בין חשיבותה של השאלה כיצד ייראו בפועל הסיפוח והשפעתו על חייהם של אנשים, לבין היעדרותה המוחלטת כמעט של שאלה זו מהשיח הישראלי.
כדי לשקול את השפעת הסיפוח עלינו לרדת לפרטים. למשל, מה יעלה בגורלה של האוכלוסייה הפלסטינית שתסופח לישראל? האם הם יהפכו לאזרחים ישראלים או, כמו תושבי מזרח ירושלים, יהיו במעמד תושבות נחות? ואולי יישוביהם לא יסופחו אלא יישארו כמובלעות של שטחי C מוקפות בשטח המסופח?על פי תכנית טראמפ ישובים פלסטינים בשטח שמיועד לסיפוח ישראלי יהפכו למובלעות של מדינת פלסטין. אלא שבתסריט הנוכחי של סיפוח ללא משא ומתן וכמובן בהיעדר מדינה פלסטינית לא ברור איך מובלעות כאלו יוכלו לתפקד במתווה של סיפוח חד-צדדי. יתר על כן, ברחבי השטח המסופח פזורים לא רק כפרים פלסטינים אלא גם עשרות קהילות פלסטיניות קטנות יותר. קשה להאמין שישראל תגדיר קהילות כאלו כמובלעות ובכל מקרה אין לקהילות אלו (שנסמכות למשל על מרעה בשטחים פתוחים) יכולת קיום כמובלעות. כך או כך, צריך להיות ברור שכל מנגנון שייבחר להסדרת מעמדה האזרחי של האוכלוסייה המסופחת עלול גם להיות מנוצל בידי ישראל למטרה ההפוכה: ישראל תוכל למשל להציב תנאים ומכשולים לקבלת מעמד אזרחי שלפחות חלק מהתושבים לא יעמדו בהם, ויאלצו לכן לעקור אל שטחי A ו-B. כלומר, בכסות בירוקרטית כזו או אחרת ישראל תפעל לדחיקת הפלסטינים מהשטח שסיפחה: דחיקה בירוקרטית ללא רובים ומשאיות; גירוש ללא גירוש.
האיומים על יכולתה של האוכלוסייה הפלסטינית להישאר במקומה רבים ורחבים יותר מעניין המעמד האזרחי. אחרי עשורים שבהם ישראל מסרבת לאשר היתרי בניה בשטחי C, המגורים של חלק ניכר מהאוכלוסייה הפלסטינית שם מאוימים בצווי הריסה. חאן אל-אחמר באזור מעלה אדומים מזרחית לירושלים היא הקהילה הפלסטינית שהאיום עליה זכה לתהודה הרבה ביותר. אולם כמוה מאוימות בצווי הריסה עשרות קהילות אחרות במרחב שבין ירושלים ליריחו, בבקעת הירדן וברחבי הגדה. מדובר בקהילות פגיעות מאוד. מכיוון שעל פי החוק הישראלי המגורים של משפחות אלו הוקמו ללא היתר, ישראל תוכל – ויש גם מי שיבקש להציג זאת כחובה – להרוס את מבני המגורים. זאת, ללא שתוצע למשפחות כל חלופה. כלומר, אפילו אם מעמדם האזרחי של התושבים יוסדר, ישראל תוכל לאלץ אותם לעקור אל שטחי הרשות הפלסטינית תחת הכותרת המכובסת של אכיפת חוקי התכנון והבניה. לא קשה לדמיין איך סיפוח יביא להגברת הנחישות הישראלית לממש צווי ההריסה כאלו ויחליש את האפקטיביות של ההתנגדות שכיום מונעת את הוצאתם לפועל.
זאת ועוד, החוק הישראלי – במיוחד אחרי חוק קמיניץ ששינה את חוק התכנון והבניה בשנת 2017תיקון מספר 116 לחוק התכנון והבניה אשר הובל על ידי המשנה ליועמ"ש ארז קמיניץ נועד להגביר את האכיפה נגד עבירות בניה. הוא צמצם מאוד את היכולת של מי שבנו ללא היתר לקבל סעד מבית המשפט ובה בעת החמיר מאוד את הענישה בגין בניה כזו. על פי שרים וחברי כנסת שתמכו במהלך הוא נועד להיות מופעל בעיקר נגד האוכלוסייה הערבית בישראל. זאת למרות שהישובים הערביים סובלים מהיעדר חריף של תכניות מתאר שיתנו מענה לצרכי הדיור בהן. – הוא זה שיחול באזורים המסופחים והוא מכיל אמצעי אכיפה נגד בניה ללא היתר שהם חריפים בהרבה מאלו החלים תחת השלטון הצבאי בגדה. מי שמכיר את החנק התכנוני מחד והיקף הנרחב של הריסות בתים מאידך במזרח ירושלים, ואת הלחצים הנמרצים לביצוע הריסות של ארגוני ימין דוגמת רגבים, מצטמרר אפוא מהמחשבה על הצפוי לקהילות שיסופחו.
סיפוח יוליד איומים נוספים על הקהילות הללו שבעצם תלויות לקיומן בקשר יומיומי עם היישובים והאוכלוסייה הפלסטינית בשטחי A ו-B: מרגע שקהילות אלו יסופחו למדינה, הרי שאותם ישובים פלסטינים שבהם הן תלויות כלכלית, לקבלת שירותי חינוך ובעצם לכל היבט של החיים, יהפכו להיות "מעבר לגבול".
היבט חשוב ביותר שנדמה שכלל לא נותנים עליו את הדעת הוא שלסיפוח יהיו השלכות ישירות ומרחיקות לכת לא רק על הפלסטינים שיסופחו, אלא גם על האוכלוסייה הפלסטינית שלא תסופח. זה המקום להזכיר שהסיפוח המתוכנן ייעשה בתיאום עם האמריקאים וזקוק לאישורם. המתווה האמריקאי מדבר על סיפוח במכה אחת של 30% משטח הגדה המערבית ומאז פרסום תכנית טראמפ האמריקאים הבהירו שוב ושוב שהם מתנגדים לסיפוח מדורג. הם מעוניינים שכל השטח שתכנית טראמפ מסמנת כמיועד לריבונות ישראלית יסופח בבת אחת. יש אירוניה בכך שהסיפוח שאמור להיות ביטוי שיא של ריבונות המדינה כפוף בעצם לאישורה של מדינה זרה, ארצות הברית, ומותנה בתמיכתה.
מבחינה מעשית מדובר אם כן בסיפוח של שטח שהוא גדול בהרבה משטחן הבנוי של ההתנחלויות (על פי נתוני שלום עכשיו 1.5% משטח הגדה המערבית לא כולל הבניה הישראלית במזרח ירושלים) ואפילו מתחומי השיפוט הנדיבים שנקבעו בצווי אלוף (9.4% משטח הגדה). ממה מורכב הפער הזה בגודל השטח? השטח המיועד לסיפוח כולל למשל שטחים חקלאיים נרחבים של אוכלוסייה פלסטינית שמתגוררת באזורים שלא יסופחו. מרגע שקרקע חקלאית של תושבי הרשות תסופח לישראל יחולו בה כמובן חוקי המדינה. למשל, החוק שאוסר על תושבי הרשות – ובכללם בעלי הקרקע והעובדים שלהם – להיכנס אל תחומי ישראל. למשל, חוק נכסי נפקדים שמתוקפו מדינת ישראל תוכל ליטול לעצמה את הקרקע. בתמונת מראה ל"נפקדותם" של בעלי הקרקע הפלסטינים (שכמובן כלל אינם נפקדים ויישארו בישוביהם בסמוך לאדמות אבל מחוץ לגבול הסיפוח), ההתנחלויות יהפכו ל"סתם" ישובים בשטח המדינה. כך ישראל תוכל סופסוף להיפטר מעולו של בג"צ אלון מורהבג"צ 390/79 דויקאת נגד ממשלת ישראל. בעלי קרקע פלסטינים עתרו נגד צו תפיסה שהוציא המפקד הצבאי של איו"ש לצורך הקמת התנחלות אלון מורה. בית המשפט פסק שהפקעת קרקעות פרטיות בשטח שתחת ממשל צבאי שלא לצרכי ביטחון אינה עולה בקנה אחד עם אמנת האג. מאז פסק דין תקדימי זה נעצרה הפקעת קרקעות פרטיות לצורך הקמת התנחלויות. ההשתלטות על קרקעות פלסטיניות – פרטיות ואחרות – לא פסקה כמובן. ולהפקיע קרקע פלסטינית לצרכיהן. בנוסף, עם סיפוחן של ההתנחלויות למדינה יתחילו לחצים גוברים והולכים להעתיק את גדר ההפרדה מזרחה על מנת שהן יהיו מצידה הישראלי. שכן, היעלה על הדעת שגדר תחלק את מדינת ישראל לשניים ושאזרחים יצטרכו להיבדק במחסומים כשהם נוסעים בתחומי המדינה? הקמה מחדש של הגדר תהיה כמובן כרוכה בעלויות עתק ותעורר התנגדויות מסוגים שונים (למשל של ארגוני סביבה). מצד שני אפשר לשער שלא רק הלובי המתנחלי החזק ידרוש את בנייתה מחדש של הגדר אלא גם לחצים נדל"ניים ישחקו תפקיד.
כך או כך, ההשתלטות על האדמות שיסופחו בין אם דרך הפקעתן ובין אם בגלל חסימה פיזית של הגישה אליהן תהיה פגיעה כלכלית אנושה וגם פגיעה רגשית נוראה בחקלאים ובקהילות שלמות שהאדמות שטיפחו כל חייהם נגזלות מהם. זהו שוד אדמות בהיקף כה גדול עד שקשה אולי להאמין שהוא יצא לפועל. אלא שהניסיון מלמד שגם אם סילוק החקלאים מהקרקע ונטילתה מידי בעליה לא תבוצע מיד עם הסיפוח הרי שזה מה שיקרה בהליך הדרגתי לאורך מספר שנים. כך התרחש במזרח ירושלים וכך מתרחש בחמש עשרה השנים האחרונות באדמות שנותרו מהצד הישראלי של גדר ההפרדה.
חשוב להבין שגם אחרי חמישים ושלוש שנים של קביעת עובדות בשטח, ואחרי 25 שנים של חלוקה לשטחי A, B ו-C הגדה המערבית – לפחות חלקיה שמהצד הפלסטיני של גדר ההפרדה – נותרה יחידה טריטוריאלית אחת. למרות ההבדלים האדמיניסטרטיביים ביניהם אין לשטחי A ו-B קיום בנפרד משטחי C. חיי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בשטחי A ו-B תלויים בחופש הגישה לשטחי C. לסיפוח ששובר את האינטגרליות של הגדה המערבית יהיו לכן השלכות הרסניות על כל האוכלוסייה הפלסטינית.
כיצד למשל תתאפשר התנועה בין הישובים הפלסטינים השונים? צירי תנועה מרכזיים רבים נמצאים בשטח שמיועד לסיפוח בידי ישראל, ולכן, על פניו אמורים להפוך לאסורים בנסיעה לפלסטינים. אמנם במפה של תכנית טראמפ ישובים פלסטינים רבים נראים כחלק מאותו רצף טריטוריאלי גם בניכוי השטח שמיועד לסיפוח ישראלי, אך בפועל עורקי התחבורה בין הישובים הללו אינם נמצאים בתוך הרצף הטריטוריאלי שעל המפה אלא מחוצה לו - בתוך השטח שמיועד לסיפוח ישראלי.
לסיום, חשוב להתייחס לחלק מהתגובות הרווחות בקרב המחנה שמתנגד לסיפוח. התגובה הנפוצה היא התעלמות מהסוגיות כבדות המשקל שסקרנו למעלה. איך יתכן למשל שהסכנה של גירוש של עשרות אלפי אנשים נעדרת מהשיח הישראלי? לתומכי המהלך, אכן אין שום אינטרס לעורר דיון על ההשלכות הבעייתיות של הסיפוח ובוודאי שאין להם כוונה לחשוף את תכניותיהם כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. אבל מדוע הגורמים שמתנגדים לסיפוח לא מדברים על העניין? הדבר קשור בוודאי למוטיבציה של חלק ניכר מהאופוזיציה – ודאי זו הממסדית והקרובה למרכז הפוליטי - למהלכי הסיפוח: רצון בהפרדה בין ישראלים ופלסטינים, חשש מהשלכות דמוגרפיות של סיפוח ובאופן כללי יחס שנע בין פחד לאיבה כלפי ערבים. כשאלו הן המוטיבציות אזי אין מקום לדיון בטובתה ובזכויותיה של האוכלוסייה שישראל מתעקשת לספח אליה. ספק אם אופוזיציה שכזו יכולה בכלל להיקרא אופוזיציה: לא רק מההיבט המוסרי אלא אף מההיבט המעשי. מה שמשתק את המחנה שמתנגד לסיפוח הוא לא דורסנות או אסטרטגיה מוצלחת של תומכי הסיפוח, אלא הסתירות הפנימיות וחוסר העקיבות המוסרי והאידאולוגי שלו עצמו.
תגובה מקובלת אחרת היא הטענה שהסיפוח לא ישנה דבר. ממילא כבר היום ישראל מתעמרת באוכלוסייה הפלסטינית; הריסות בתים והשתלטות על קרקעות הן המציאות בשטחים הכבושים מאז 1967. אני מקווה שהדברים שהבאתי לעיל מצליחים לשכנע שסיפוח יביא להאצה והחמרה דרמטית של מעשים אלו. די להסתכל בירושלים המזרחית שסופחה ולהשוות את הנעשה בה למצב בגדה המערבית: למעלה משליש מאדמות מזרח ירושלים הופקעו וכיום מתגוררים בהם ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית כולל הספקטרום השמאלי שלה. הריסות הבתים במזרח ירושלים הן בהיקף מחריד ויחד עם החנק התכנוני על השכונות הפלסטיניות חלקים ניכרים מהאוכלוסייה המזרח ירושלמית נאלצת לעקור במה שזכה לכינוי טרנספר שקט. הנעשה בימים אלו בשכונות כמו סילואן שם הממשלה משקיעה תקציבי עתק בייהוד השכונה מראה עד כמה מדובר בתהליך עמוק ומרחיק לכת.
ולבסוף, יש להתייחס גם ל תגובה שגורסת שהסיפוח לא יצא לפועל. בין אם בשל היותו מסובך ובין אם מפני החשש מההשלכות על יחסים עם ירדן ומצרים, ואולי אפילו בשל התעשתות אמריקאית של הרגע האחרון. כאן חשוב לחזור אל העובדה הבסיסית שסיפוח דה-יורה הוא רק היבט חלקי של מה שישראל עושה. לא פחות חשוב מכך ומה שמשפיע בצורה הישירה על חייהם של אנשים הן הפעולות של רשויות המדינה בשטח. הצהרת הכוונות לגבי החלת החוק הישראלי בחלק מהגדה מלווה גם בקידום דרמטי של עובדות בשטח: סלילת כבישים עוקפים אל התנחלויות מבודדות, פרסום מכרזי בניה במקומות כמו גבעת המטוס וקידומן של תכניות בניה ב-E1 – כל אלו מהלכים שבמשך שנים היו מוקפאים. כל אחד מהצעדים הללו ישפיע במוקדם או במאוחר על זכויות האדם הבסיסיות של הקהילות הפלסטיניות החיות בסביבתו.
לכן מאבק בסיפוח אינו יכול להתמצות רק בהתנגדות להחלת החוק הישראלי. המשך המצב החוקי הקיים תוך האצת הפעולות של סיפוח דה-פקטו לא יהיה הצלחה אלא כישלון מהדהד של מי שמתנגדים לסיפוח. מהבחינה הזו מתבצעים כבר היום מהלכים מדאיגים מאוד. התנגדות אפקטיבית להם היא צו השעה.
*חוקר בעמותת עיר עמים ועמית בפורום לחשיבה אזורית