המפגש בין מה שצריך לבין מה שאפשר בסוגייה הפלסטינית
שני מישורי התייחסות קיימים באשר לסוגיה הפלסטינית, האחד מתמקד בשאלת האינטרס הלאומי הישראלי והשלכות הסדר חלוקה, אם יהיה, והשני עוסק בשאלת הנכונות בצד הפלסטיני להגיע להסדר מדיני או לא. התשובה לשתי השאלות הללו היא חיובית בהחלט, ושני המישורים אף יכולים להתלכד
Flash 90
לנוכח הגלישה הנוכחית הנמהרת למהלכים חד-צדדיים של סיפוח (כאמור בהסכם לכינון "ממשלת חירום"בין נתניהו לבין גנץ) עולה על המדוכה שאלת היתכנותו של הסכם מדיני דו-צדדי בסוגיה הפלסטינית.
שני מישורי התייחסות קיימים באשר לסוגיה הפלסטינית. המישור הראשון מתמקד בשאלה העקרונית, מהו האינטרס הלאומי הישראלי: הסדר חלוקה או אי-הסדר על כל השלכותיו. זהו המישור של מה ראוי ומה צריך. המישור השני, שצריך לבוחנו בנפרד, הוא השאלה אם יש נכונות בצד הפלסטיני להגיע להסדר מדיני או לא. זהו המישור של מה שאפשר. במאמר זה אבקש לטעון כי התשובה לשתי השאלות הללו, היא חיובית בהחלט, וכי שני המישורים יכולים להתלכד.
אחת הטענות העולות תדיר בדיון, לטובת מהלכים חד צדדיים של סיפוח, היא כי שהצד הפלסטיני המיוצג על ידי אש"ף והרשות הפלסטינית, מתנגד ביסודו לעצם קיומה של מדינת יהודים בחלק כלשהו של פלסטין. כך למשל טוען זאב ב. בגין במאמרו "אלף פעמים: לא לא לא" ("הארץ", 06.03.20), בו הוא מפנה, כתמיכה לטענה זו, לאי היענותו של אבו מאזן להצעת התוכנית לפתרון הסכסוך של ראש הממשלה אהוד אולמרט לאבו מאזן (ספטמבר 2008).
אמנם, מקרה המבחן של שיחות אולמרט-אבו מאזן מאפשר לבחון את העמדה הפלסטינית ואת נכונותה לפתרון מדיני. ואולם, כפי שאבקש להראות להלן, אני סבור כי בחינה זו מובילה למסקנה הפוכה מזו של בגין, הבוחר להתעלם מפרטים מרכזיים בשיחות אלה.
בשנת 2011 נחשפו והודלפו על ידי רשת "אל-ג'זירה" והעיתון הבריטי "גארדיאן" אוצר בלום של 1,600 מסמכי המו"מ הסודיים של הצד הפלסטיני. מסמכים אלה כוללים פרוטוקולים של כל פגישות הצד הפלסטיני עם נציגי ישראל וארה"ב, אך מעל לכל בולטים בהם סטנוגרמות וסיכומים של דיוני הצד הפלסטיני בינו לבין עצמו בחדרי-חדרים, לרבות הנחיות מפורטות של אבו מאזן לנציגיו בשיחות (ובראשם צאיב עריקאת ואבו עלאא). ניתן בהחלט לקבוע שלא היה עוד מו"מ בתולדות הסכסוך הישראלי-הערבי, שבו נחשפו בעירומם לעיני כול צפונות הצד הערבי וחישוביו האסטרטגיים והטקטיים.
מסמכי "אל-ג'זירה" חושפים בעליל את נכונות הצד הפלסטיני ואת נחישותו, להגיע להסדר מדיני על בסיס של חלוקה לשתי מדינות. דעה זו זהה לזו של תום פרידמן, הכתב המדיני הבכיר של ה"ניו יורק טיימס", שבעקבות חשיפת תיקי המו"מ ציין כי "עתה ברור לכול עד כמה הרחיקו הפלסטינים לכת".
אתמקד בכמה מסמכי-מפתח מתיקי "אל-ג'זירה" כדי לנמק את מסקנתי.
עיקרי הצעת אולמרט לאבו מאזן היו ידועים לאחרון עוד לפני פגישתם האחרונה ב-16 בספטמבר 2008, וזאת על יסוד פגישותיהם התכופות במשך שלושה חודשים לפני כן. על כך מלמד במפורש מסמך פנימי המסכם את הצעת אולמרט כבר ב-31 באוגוסט 2008. המסמך אף מציין כי כבר בשלב זה הראה אולמרט לאבו מאזן מפה המציגה את הצעתו הטריטוריאלית, אך סירב להפקידה בידיו לצורך עיון מעמיק. על בסיס זה הכינה "יחידת התמיכה למו"מ" בראשות צאיב עריקאת מסמך הקרוי "נקודות לדיון (“Talking Points”) ושאלות" וכן מפה משוערת המשקפת את ההצעה הישראלית ,וזאת לצורך הפגישה המיועדת ב-16 בספטמבר 2008. במסמך זה, המנוסח בגוף ראשון, ביקש אבו מאזן הבהרות עקרוניות לעיקרי התוכנית שהוצגו לו בפגישות קודמות. אנו למדים ממנו בבירור שאבו מאזן כלל לא דחה את תוכנית אולמרט, אלא ביקש ללבן את משמעות עיקריה בסוגיות המו"מ החשובות, בעיקר לנוכח הסירוב הישראלי לספק לו את עותק המפה. יש להניח כי נקודות אלה הנחו את אבו מאזן בדיון עצמו . כבר בתחילה מדגיש אבו מאזן כי הוא מתייחס לאולמרט כפרטנר לכל דבר למרות מצבו הפנימי הסבוך. באשר לסוגיה הטריטוריאלית הוא מבקש לוודא שאכן דרום ים המלח, עמק הירדן ומזרח ירושלים כלולים בתחום המדינה הפלסטינית העתידה. מאחר שהשטח הבנוי של ההתנחלויות הוא 1.2% מכלל הגדה המערבית, הוא מבקש להבין מדוע אולמרט דורש 6.8% מכלל הגדה, והאם 5.5% שישראל תיתן משטחה במסגרת חילופי השטחים הם שווי-ערך בתמורה לוויתור הפלסטיני. כמו-כן מבקש אבו מאזן הבהרות לגבי המעבר הבטוח בין הגדה לבין עזה. באשר לסוגיית הפליטים מאשר אבו מאזן כי כמות הפלסטינים השבים לתחום מדינת ישראל תתחשב ביכולתה לקולטם, אך בה בעת הוא מדגיש כי הצעת אולמרט לקלוט 1000 בכל שנה למשך חמש שנים איננה מקובלת עליו. בעניין ירושלים מביע אבו מאזן התנגדות לדחיית הדיון בה ותובע לדון בכול סוגיות הליבה, לרבות ירושלים. הוא חותם את דבריו בהדגשת מחויבותו להמשיך בשיחות בלא להתחשב במצב הפנימי, אך בה בעת מבקש להקפיא את הפעילות ההתנחלותית, בעיקר בסביבות מזרח ירושלים במהלך המו"מ. הוא חוזר ומבקש, כי תוגש לו מפה, וכי התשובות לשאלותיו יינתנו בכתב על ידי ישראל.
סוגיות הליבה טעונות אפוא, דיון נוסף והבהרה. אין זה סביר לטעון שאם בר-הפלוגתא שלך איננו מאמץ את הצעתך המנוסחת כתכתיב בבחינת "כזה ראה וקדש" ,הרי הוא מסרב למו"מ. הצד הפלסטיני בראשותו של אבו מאזן היה נכון להמשיך ביתר-שאת במו"מ למרות התערערות מעמדו של ראש הממשלה אולמרט בישראל.
בפגישתו באוגוסט 2008 עם אולמרט מיאן אבו מאזן לחתום מייד בראשי תיבות, ומבלי להיוועץ במומחיו, על מפה ששורטטה חד-צדדית על ידי ישראל. מן המסמך הפלסטיני אנו למדים כי נותרו עדיין סוגיות-ליבה פתוחות. הזהות, שיש המבקשים ליצור, בין סירוב אבו מאזן לחתום על מפה, בעוד המו"מ עדיין בעיצומו, לבין סירובו העקרוני, כביכול, להמשך המו"מ, היא אפוא חסרת-שחר. אין ספק אכן כי לאולמרט אצה הדרך לקצור הישגים במו"מ. הוא כבר הצהיר לפני-כן, כי לנוכח בעיותיו המשפטיות הוא יפנה את מקומו כראש ממשלה. לכן הוא דחק באבו מאזן לחתום מיד, בבחינת "עתה או לעולם לא".
עד כמה היה אבו מאזן נחוש להגיע להסכם מעיד מפורשות מסמך-מפתח פלסטיני נוסף מ-24 במרץ 2009, ימים ספורים לפני תחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השנייה, מכיל תרשומת מפורטת של פגישה בחדרי-חדרים בין אבו מאזן לבין יועציו הקרובים ביותר, ובראשם – צאיב עריקאת. בפגישה זו חולק אבו מאזן עימם את לקחיו האסטרטגיים מן המו"מ עד כה ומציג את הנחות-היסוד של הגישה המדינית הפלסטינית.
כבר בתחילת דבריו מדגיש אבו מאזן, כי גישתו המדינית מיוסדת על שני אדנים: "מפת הדרכים" של הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, האו"ם) ויוזמת השלום הערבית, שאומצה גם על ידי הארגון המאגד את 57 מדינות האסלאם. בניגוד ל- 14 "ההערות" (לשון נקייה ל"התנגדויות" או ל"התניות") של ממשלת ישראל בראשות שרון בשנת 2003, אימץ הוועד הפועל של אש"ף בראשות ערפאת את "מפת הדרכים" ללא כול תנאי וסייג, והדגיש בהודעתו הרשמית כי "הכרח ליישמה על כל מרכיביה, תוך נכונות ליישם את ההתחיבויות הפלסטיניות במקביל ליישום ההתחייבויות הישראליות". במסגרת תוכנית "מפת הדרכים" התחייב אש"ף להכיר ב"זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון ולהסדר שלום סופי וכולל לסכסוך הישראלי-הפלסטיני", שבעקבותיו תסכמנה מדינות ערב ל"נורמליזציה מלאה של היחסים עם ישראל". לעומת זאת, בין 14 "ההערות" של ישראל נכללה דרישה מפורשת של ישראל "לבטל את כל ההתייחסויות [ב"מפת הדרכים"] ליוזמה הסעודית וליוזמה הערבית שאומצה בביירות". כידוע, קוראת היוזמה הערבית בפה מלא לסיום הסכסוך, לגניזת האמצעים הצבאיים, לנורמליזציה ולפתרון מוסכם על שני הצדדים של סוגיית הפליטים הפלסטינים. ביוזמה הסעודית המקורית, שבאימוצה בליגה הערבית הורחבה ליוזמה כלל-ערבית, אף לא נכלל שום אזכור לעניין הפליטים הפלסטינים(ואף על פי כן היא זכתה להסכמת אש"ף). אולם גם אותה תבעה ממשלת שרון להשמיט מ"מפת הדרכים".
לאחר שאבו מאזן הדגיש בפני יועציו הקרובים את חשיבות היוזמה הערבית ומפת הדרכים, הוא ציין כי הוא ממתין להסכמת הממשלה הבאה בראשות נתניהו לפתרון שתי המדינות. הוא הציג בפניהם את הפערים שנותרו בסוגיה הטריטוריאלית והצר על כך שלא נפתרו בתקופת אולמרט, שכן פתרונם היה יכול ליישב את סוגיות הגבולות, ההתנחלויות וירושלים. לגבי סוגיית הפליטים הוא אומר כך: "אמרנו שכמה ישובו למה שהיא עכשיו ישראל, אך לא כולם. כל הפליטים יוכלו לקבל אזרחות פלסטינית, אם הם ירצו בכך. למשל, פליטים פלסטינים בירדן אולי לא ירצו, בעוד שלפליטים בלבנון יש צורך בכך. כך [עם קבלת האזרחות הפלסטינית] הפליטים הפלסטינים [במדינות ערב המארחות] לא ייחשבו כחסרי מדינה, אלא כזרים". הוא מוסיף בהמשך:"לגבי מספרי הפליטים, אין זה הגיוני לדרוש מישראל לקלוט 5 מליון או אפילו מליון אחד – משמעות הדבר קיצה של ישראל. הם אמרו 5000 במשך 5 שנים. זהו פחות מאשר איחוד משפחות, ואין הדבר מקובל, יהיה פיצוי... ואני מבקש מכם לברר ולשאול בעניין זה. כן צריך להיות פיצוי למדינות ערב המארחות". אחד היועצים שואל את אבו מאזן: "אני פלסטיני מנצרת ויש לי אזרחות ישראלית. האם תינתן לי אזרחות פלסטינית במדינה (הפלסטינית) העתידית?". תשובת אבו מאזן נחרצת: "אני פליט מצפת. התשובה לשאלתך היא – לא. אתה חייב להישאר היכן שאתה, להגן על זכויותיך ולשמור על קהילתך. אינך זקוק לדרכון [פלסטיני] כדי להוכיח שאתה פלסטיני...איננו רוצים שאתה תשתתף באינתיפאדות. הרם שני דגלים: שיוויון ומדינה עצמאית לאחיך בשטחים הכבושים".
ועתה לשאלה מה ראוי ומה צריך מבחינת גישת ישראל בסוגיה הפלסטינית. הנושאים עיניהם לסיפוח שטחי C חותרים ליצירת מרחב אחד, שבו כלולות מובלעות אוטונומיות פלסטיניות תחת פיקוחה של ישראל. בדרך זו, הם מקווים, תפטור ישראל את עצמה מן המעמסה המדינית-הכלכלית והחברתית של ניהול חיי היום-יום של רוב רובם של הפלסטינים. הם גורסים כי תחומי אחריותה של ישראל יחולו רק על השטחים שהיא עתידה לספח ולהחיל את חוקיה, ולא מעבר להם, קרי תחומי המובלעות האוטונומיות הפלסטיניות. אין מרתיעה אותם העובדה ששטחי C אינם רציפים מבחינה גאוגרפית, וכי הם זרועים איים יבשתיים של שטחי A ו- B הקוטעים את רציפותם. גם העובדה, שנגזר על המובלעות הפלסטיניות להיות מכותרות על-ידי ריבונות או שליטה ישראליות מכל עבריהן, איננה מרתיעה אותם. הנחתם היא שבאין לפלסטינים מוצא אחר, הם יסתגלו לחיים במובלעותיהם כרע במיעוטו. הם מתעלמים מן האפשרות שבהעדר כל תקווה, ייקלעו הפלסטינים למצב שאין בו מה להפסיד ויפנו – בלית ברירה – להקצנה רבתי ולאלימות, מה גם שהרשות הפלסטינית וכל שלטון פלסטיני אוטונומי אחר נידונים להתפורר במקרה זה. דפוס חשיבה זה נגוע בכשל לוגי וגם מציאותי: אם נבצר מלהשיג הסדר עם הפלסטינים בעטיין של עמדותיהם הקיצוניות המובנות, כיצד יגיעו להשלמה עם תכתיב ישראלי הדוחק אותם לחיים נטולי מרחב-מחייה? ולא זו בלבד אף זו: מהלכי סיפוח מצד ישראל (בתוספת בקעת הירדן אך אפילו בלעדיה) יקרינו באופן הרסני על יציבות הסכם השלום עם ירדן ואף יסכנו את עצם קיומו. ככלל, מהלכי סיפוח יגזרו כליה על ההישג הגדול ביותר של ישראל בסכסוך הישראלי-הערבי – הסכמת מדינות ערב והאסלאם לסיום הסכסוך במסגרת יוזמת השלום הערבית (המוצגת לפתחנו מאז שנת 2002, מידי שנה בשנה).
אחת דעתם של ראשי הרשות הפלסטינית כי הדגם של מדינה אחת דמוקרטית ובעלת שוויון זכויות הוא בבחינת אשליה גמורה. כישלון הדפוס של חלוקה לשתי מדינות יוביל, לדעתם, את הפלסטינים להשתעבד לעליונות הכוחנית הדורסנית של ישראל. המשטר שיכון הוא, בלשונם, "מדינה בעלת שני משטרים" ("דולת אל-נט'אמין") המבוססת על "הפרדה גזעית" בדומה למשטר ה"אפרטהייד" בשעתו בדרום-אפריקה. הצד הפלסטיני מזהה מעבר ברור בגישת ישראל מ"סיפוח זוחל" ושקט וככל האפשר במחשך ל"סיפוח חוקי" לאור היום, שימחיש בעליל את קיום שתי מערכות החוקים, האחת בישראל והאחרת – בגדה המערבית. מכלל בחינתם את האפשרויות השונות האלה מתחזקת נחישותם לדבוק בדגם של חלוקה לשתי מדינות.
הזרם המרכזי בקרב הפלסטינים גורס, אפוא, כי מגיעה השעה שבה יש להמחיש לישראל מה רב נטל הכיבוש ומחירו. כלשונם, "יש לשים קץ למצב הנלעג שבו ישראל משמרת ומרחיבה את כיבושה, אך פטורה מן המעמסה היומיומית שלו". בהקשר זה עולה על סדר היום השאלה של המשך קיומה של הרשות הפלסטינית, משום שהיא מקלה על ישראל את נטל הניהול והשליטה הביטחוניים והכלכליים בקרב האוכלוסיה הפלסטינית. גם בדרך ניהול המאבק בישראל חייב, לדעת הזרם המרכזי הפלסטיני, לחול שינוי, ומרכז הכובד שלו צריך לעבור ל"שיח זכויות אדם וזכויות אזרח". מעתק זה יביא לכך ש"לא רק הלגיטימציה (של ישראל) תאוים, אלא גם עצם קיומה כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי". רק אם תרחף מעליה חרב דמוקלס זו על כל איומיה, יש תקווה כי ממשלת ישראל תתעשת ותסכין עם הסדר חלוקה אמיתי לשתי מדינות. והיה אם לא תתפכח ישראל, יהפוך דפוס מאבק זה לכורח המציאות. פרופ' עלי אל-ג'רבאוי, שכיהן כשר התכנון ברשות הפלסטינית, סיכם את מהות הגישה בדרך הבאה: "לו הבחירה המוצגת הייתה בין מדינה עצמאות לצד ישראל לבין המדינה האחת, הייתי מעדיף בברור את הראשונה על השנייה. אולם הבחירה הכפויה עלינו עתה היא בין הסכמה ל-'מדינת קנטונים' לבין מדינה אחת כדי להרתיע את ישראל מן האופציה 'הקנטונית'. במקרה זה (של האופציה הקנטונית) הבחירה היא במדינה אחת" (מאמרו בכתב העת מג'לת אל-דראסאת אל-פלסטיניה, מס' 58, אביב 2004).
תמוה, כיצד תומכי הסיפוח בישראל מתעלמים כליל מלקחי היורה הרותחת הפוקדת את העולם הערבי מסביבנו מאז שנת 2011: אם כך נוהגים מוסלמים במוסלמים וההבדלים העדתיים פורצים כלבה, כיצד יוכלו להתקיים מוסלמים ויהודים בכפיפה אחת (הווה אומר – בכפוף לשליטה ישראלית) כנווה שאנן?
גישת תומכי הסיפוח בישראל יוצרת, אפוא, מרחב כאוטי שבקרבו מתכתשים ומתרוצצים שני לאומים. כמו ברחמה של אם התאומים רבקה, כדבר המדרש, זה אוחז בגרונו של זה "וכשזה קם – זה נופל". הייאוש מן המצב הנוכחי והכמיהה לשינויו עלולים לסחוף דווקא דורשי טוב לאמץ כל שינוי, ואפילו הוא, מבלי דעת, שינוי לרעה (דוגמת ההצעות להפרדה חד-צדדית המנותקת מהקשר של הסדר ומקבעות שליטה ישראלית חד-צדדית). אולם רק על בסיס חלוקה, ורק לאחריה (ולא במקומה), ניתן יהיה לבנות שיתוף פעולה ובהמשכו אפילו דגם קונפדרטיבי ישראלי-פלסטיני בצרוף ירדן.
מציאות היסטורית נבחנת בהקשר של מרחב אפשרי של אופציות, והתמקדותם של משמיעי טענת "אין פרטנר" בשלילה (בלא להתייחס לשאלה מה כן לעשות), מותירה את ישראל במרחב אחד דו-לאומי ודו-דתי, שבו כבר בטווח הקרוב יגדל הפער הדמוגרפי לטובת הפלסטינים. כבר כיום קהילת-הרוב בתחום השיפוט של ירושלים היא פלסטינית בהשוואה לקהילה החרדית ולקהילה החילונית (אם נתייחס אליהן כמקשה אחת). אכן הכול מתכנס לשאלה מהותית ומוחשית אחת המקיפה את ישראל כולה-ממשלה כציבור: האם ישראל בשלה להסדר מדיני של הסוגיה הפלסטינית על יסוד תוכנית הקוורטט ויוזמת השלום הערבית? וזאת לדעת, אין ולא יהיה הסדר מדיני דו-צדדי אחר,ואילו הסדר מדיני חד-צדדי,כדוגמת סיפוח, הוא דבר והיפוכו.
עובדות היסטוריות אינן כאבנים וכסלעי-יסוד שאין להם הופכין. משקלן ומשמעותן של עובדות היסטוריות משתנים על פי הקשר המציאות ההיסטורית בשני המישורים של מה צריך ומה אפשר. היסטוריה אנושית שונה בתכלית מן הגאולוגיה. לאבנים ולסלעים אין כוונות, מניעים ומשמעויות.
*ד"ר מתי שטיינברג הרצה בתחום לימודי המזה"ת והאסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים וכיהן כפרופ' אורח באוניברסיטאות פרינסטון והיידלברג. במשך שנים רבות מילא תפקידים בכירים בתחום המחקר הביטחוני. בתפקידו האחרון שימש יועץ לראשי שירות הביטחון הכללי בין השנים 1996-2003