הבלוג ״סיווג ביטחוני״ פועל בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה ומהווה פורום מקוון לניתוח סוגיות העומדות בתפר שבין ביטחון לאומי ודמוקרטיה, ומטרתו לתרום לדיון האקדמי-ציבורי בתחום הביטחון הלאומי מנקודות מבט שונות, ביניהן: משפט, אתיקה ומדעי החברה.
>התכנית לביטחון לאומי ודמוקרטיה ע"ש אמנון ליפקין-שחק
> עורכת הבלוג: ד"ר עידית שפרן גיטלמן
מודל "צבא העם" הנשען על מודל גיוס החובה לצה"ל, מלווה את ימי החברה הישראלית מאז יסוד המדינה, והוא נתפס כאבן יסוד ביחסי הצבא והחברה בישראל. עם זאת, לנוכח תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים ממושכים המושפעים מהלכי רוח הישגיים, חומרניים ותחרותיים , הדבקות במודל זה ובאתוס הכרוך עמו, כבר איננה יציבה כבעבר. הירידה הברורה בשיעור המתגייסים לצה"ל, בעיקר לאור הגידול בהיקף הגברים החרדים שאינם משרתים בצה"ל, וכן מגמת הפיחות במוטיבציות הכלליות לשירות קרבי מלמדות על שחיקה גוברת באתוס שירות החובה. תהליכים אלו ואחרים מעוררים לאחרונה שיח ציבורי ער והצעות לחלופות למודל הגיוס. לצד דיון זה, גם שאלות על אודות מודל השירות ותפקידיו המסורתיים של צה"ל עולים על סדר היום.
לאחרונה, ובעקבות מבצע צוק איתן, התעוררה השאלה מה מדינת ישראל צריכה לעשות כדי להשיב את שרידי גופותיהם של חיילי צה"ל שנפלו בשבי. האם עליה לנהוג באופן שונה כאשר ידוע שאותם חיילים אינם בין החיים? האם האחריות שלנו מוחלטת? ומה קורה כאשר השיח הציבורי מתייחס לחיילים אלה כעל ״הילדים של כולנו״
בשיטת המשפט שלנו מעצר עד תום ההליכים הוא צעד שנועד להיות אמצעי של מוצא אחרון, כשאין כל דרך אחרת לנטרול מסוכנות ממשית הנשקפת מנאשם. ואולם במקרה שלפנינו בית המשפט סיכם את החלטתו לעצור את ח'טיב עד תום ההליכים בקביעה הנחרצת, ש"הגיע העת לאמירה חדה וברורה, של חברה דמוקרטית מתקדמת... יש לחדול מהסתה ושיסוי. העובר על איסור זה ימצא עצמו מאחורי סורג ובריח"
ההתמודדות עם מגיפת הקורונה הביאה עמה, בנוסף לאתגרים הבריאותיים, התמודדויות בתחומים שונים. חלקם של האתגרים שהציבה המגיפה עניינם בנושאים ביטחוניים וצבאיים ובממשק שביניהם לסוגיות חברתיות ומדיניות. החל מהיקף מעורבותם של גופי הביטחון במאבק במגיפה וכלה בחובותיה של ישראל כלפי תושבי שטחי איו"ש בכל האמור לטיפול במגיפה.
עוד בטרם ניתן גזר הדין באחד המשפטים המרכזיים בתולדות המדינה, החלו להישמע קולות הקוראים לחון את החייל שהורשע בהריגת מחבל מנוטרל.
מה משמעותה של חנינה כזו? האם יש לה צידוקים מוסריים או אחרים? ואיך בכלל מתנהל הליך כזה תחת חוק השיפוט הצבאי?
השבוע דחה בית המשפט את עתירתה של משפחת הנער אבו ח׳דיר בבקשה להריסת בית משפחתו. בית המשפט התמקד בנושא שיהוי העתירה. בפסק הדין הדגישו השופטים כי העיקרון שבבסיס פסיקת בימ"ש העליון הוא שוויון מלא, וכי לא ניתן להצדיק הבדל באכיפה על בסיס אתני. האם סנקציית הריסת הבתים איננה פסולה? האם, למרות ההכחשות הנמרצות של בית המשפט, אין מדובר בענישה קולקטיבית אסורה הפוגעת בצורה בלתי מדתית בכבוד האדם?
במעצר המנהלי כרוכות בעיות לא פשוטות. ביניהן ניתן למנות, למשל, את המתח עם עיקרון ההליך המשפטי ההוגן; הקושי ביישום מבחן הסתברותי ובהסקת הסכנה העתידית ממעשי העבר, תוך שימוש בחזקת "המסוכנות הנמשכת"; תלותו המשתנה של רף המעצר בנסיבות הזמן והמקום וסכנת "המדרון החלקלק" הנגזרת ממנה; עניינים שונים הנוגעים למידע המודיעיני עליו מבוסס המעצר (רמת הקונקרטיות, המהימנות, ההיקף המצומצם המובא לידיעת העצור, מגבלות אפשרות בחינתו במסגרת הביקורת השיפוטית); משך המעצר הראשוני והכולל; יעילותו המוגבלת לאורך זמן (סוגיית "היום שאחרי") ועוד.
מערכת הביטחון חייבת לבחון את עצמה - האם לא פשה בה נגע של דיווחי שקר. בחינה כזו מתחייבת גם לאור הגילויים מהזמן האחרון על דיווחי הצבא, על אודות חיילים שאינם חרדים כעל חרדים. גילויים אלה מתווספים לשורה של אינדיקציות אחרות. אין זו רק שאלה של טוהר מידות, מנהל תקין ופיקוח על הצבא. זהו עניין הנוגע לליבת הביטחון עצמה, שכן לא ניתן לבנות ביטחון על שקר
לאחרונה פורסם בהרחבה בכלי התקשורת, כי שר הביטחון נפתלי בנט, הנחה את גורמי הביטחון להיערך ל"עצירה מוחלטת של שחרור גופות מחבלים", זאת, ללא קשר לשיוכו הארגוני של המחבל ולאופי הפיגוע שביצע, או שניסה לבצע. הובהר, כי שינוי מדיניות זה יובא בקרוב לאישור הקבינט. על פי הפרסום, מבקש שר הביטחון להותיר בידו אפשרות צרה בלבד, לשחרור גופות מחבלים במקרים חריגים, על פי שיקול דעתו בהתאם לנסיבות.
לאחרונה דווח כי בצה"ל דנים בהצעה להוסיף לקוד האתי המהווה את מסמך "רוח צה"ל", את הערך "ממלכתיות". מהו בעצם תוכנו של מושג הממלכתיות, האם הכוונה להוסיפו לרשימת הערכים משקפת מדיניות חדשה? מה השתנה במהלך השנים שהביא להצעה הנדונה, והאם קיימת הצדקה לפתוח את המסמך המכונן, על מנת להוסיף לו ערך, שכולם מדברים בשמו, אבל לא לגמרי ברור, למה אנו מתכוונים כשאנו קוראים לו.
סוגיית גיוס החרדים והשוויון בנטל היא מהעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית, ואחד הגורמים המעמיקים את השסע הדתי-חילוני במדינה. הפער בין הרוב המשרת בצבא לבין המיעוט החרדי מערער את יציבותו של מודל שירות החובה בישראל ומאתגר את היותו של צה"ל "צבא העם".
מודל צבא העם, יציר כפיו של דוד בן גוריון, היה מושתת על כמה אדנים: השירות האוניברסלי השוויוני של כל צעיר או צעירה המגיעים לגיל שמונה עשרה; "כור ההיתוך" המאחד חברה רבת פנים ושבטים לכלל אומה; וצבא הרואה את ייעודו לא רק בשמירה על הביטחון אלא גם במשימות חברתיות כגון קליטת עליה ויישוב הארץ. אך זמן רב עבר מאז, וכור היתוך איבד מקסמו, ולכן נדרש לחשוב מחדש על "צבא העם"
בעקבות הפיגוע בהר אדר, הודיע ראש הממשלה בפתח ישיבת הממשלה כי האירוע עדיין נחקר ואולם ניתן להצביע כבר כעת על נקיטת שלושה אמצעים: אחד – בית המחבל ייהרס. שניים – צה"ל כבר הטיל כתר על הכפר. שלוש – שוללים עכשיו את כל היתרי העבודה של המשפחה המורחבת של אותו מחבל.
האם האמצעים עליהם הכריז ראש הממשלה הם בגדר ענישה קולקטיבית אסורה, האם ניתן להצדיקם? מהי בכלל ענישה קולקטיבית ומה הבעיה עמה?
שעה שהערכאות האירופיות דנות בהתאמה הראויה של דיני המעקב המקוון הלאומיים להתפתחויות הטכנולוגיה תוך איזון ראוי בין צרכי הביטחון הלאומי לבין שמירה על זכויות הפרט, פרקטיקות המעקב המקוון בישראל כפופות לגוף דינים מיושן, שהורתו בשלהי שנות השבעים ומידת התאמתו למציאות המודרנית לוטה בספק. יש ליזום דיון ציבורי ומקצועי בנושא ולא להמתין כדי לפתוח ברפורמה.
בתקופה האחרונה אנו עדים להצטברות מדאיגה של מקרים, בהם פעילים בארגונים פוליטיים ובארגוני חברה אזרחית – מהצד השמאלי של המפה - מעוכבים בשדה התעופה או מוזמנים ל"שיחות אזהרה" עם אנשי שב"כ. לשיחות אלה דפוס חוזר: המוזמנים/מעוכבים נשאלים על מעורבותם הפוליטית, ובמקרים רבים מתבקשים למסור מידע על פעילים אחרים. על אף שמובהר להם, כי אין חשד כלשהו שעברו על החוק, הם "מוזהרים" לבל ישתתפו בעתיד בפעילות בלתי חוקית תיאורטית.
שתי התפתחויות חלו בארץ לאחרונה במסגרת המאבק בעינויים. האחת היא הוראה על פתיחה בחקירה ראשונה כנגד חוקר שב״כ בחשד לשימוש באמצעי חקירה אסורים, והשנייה היא תחילת היישום של המלצת ועדת צ'חנובר בנושא מעקב אודיו-ויזואלי על חקירות שב"כ. מה משמעותן של התפתחויות אלה? האם הן צעדים ראשונים בכיוון הנכון להגבלת חקירות פסולות? ומה יש לעשות כדי לתעל אותן?
פסק-הדין שיצא לאחרונה מבית-המשפט העליון מתיר את חוק ההדחה המאפשר לכנסת להדיח ח״כ בגין הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזויין נגד ישראל ברוב של 90 ח״כים. האם אין בהכשרה זו משום התעלמות מודעת מכוונות המחוקק לפגוע בנציגי הציבור הערבי בכנסת ובציבור הערבי בכללו?
השבוע דווח כי הנשיא טראמפ ימשיך את הסכם הגרעין עם איראן ולא יחדש את הסנקציות עליה. כזכור, ההסכם מסדיר את פעילות הגרעין של איראן, את המגבלות החלות עליה ואת הפיקוח עליה באמצעות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א-IAEA). אולם, גם תחת ההנחה שההסכם אכן ממומש, האם יש בו די כדי להשיג את מטרתו ולמנוע מאיראן את היכולת לייצר נשק גרעיני בטווח זמן קצר?
דו"ח המבקר בעניין העמידה בכללי המשפט הבינלאומי במבצע צוק איתן המתפרסם כעת, יותר משלוש וחצי שנים לאחר מבצע צוק איתן, מצייר תמונה מורכבת של היישום של המשפט הבינלאומי על ידי צה"ל
משרד המשפטים פרסם לאחרונה תזכיר לתיקון חוק יסוד: הממשלה המציע להרחיב את סמכות הממשלה בענין פתיחה במלחמה גם להחלטות היכולות להוביל למלחמה, וכן לאפשר לממשלה לאצול את הסמכות לקבינט המדיני הבטחוני. המאמר דן בהצעות אלו, ובתיקונים נדרשים נוספים בנוגע לסמכויות הממשלה והקבינט ביחס ליציאה לפעולות בטחוניות
סוכנויות הביון בישראל נהנות מחקיקה המעניקה להן סמכויות נרחבות של איסוף וגישה לנתוני תוכן ותקשורת בכפוף למספר מצומצם של הגבלות ובקרות מוסדיות. כיצד ניתן אם כן לשפר את ההגנה על זכותם של אזרחי ישראל לפרטיות, מבלי לפגוע בביטחון המדינה?
מאז כניסתו לתפקיד, מערער הנשיא טראמפ באופן עקבי את יציבותם של הבנות והסכמים בינלאומיים, ובמקביל אינו מציב להם תחליף ראוי. תוצאות מדיניות זו עלולות לגרום נזקים כבדים בכמה רבדים לארה״ב וכן לבנות בריתה. אך האם מדיניות זו מיוחדת לנשיא השנוי במחלוקת או שהוא ממשיך בכך נשיאים קודמים אחרים?
בשבועות האחרונים שב ועלה לכותרות עניין מעצרה מעצרה עד לתום ההליכים המשפטיים של עאהד תמימי, לאחר העימות המתועד בינה ובין חיילי צה״ל. אולם, לפי נתונים שהתקבלו משירות בתי הסוהר ומצה"ל, בכל זמן נתון מאז תחילתה של ההסלמה, בספטמבר 2015, מצויים כ-150- 200 קטינים פלסטינים במעצר עד לתום ההליכים. מה אומר החוק הישראלי לעניין מעצר קטינים? מה בינו לבין תחיקת הביטחון בשטחים? והאם אמנם מיושם העקרון המעוגן גם בחוק הנוער הישראלי ובאמנה הבינלאומיות בדבר זכויות הילד, ולפיו כליאתו של קטין אמורה להיות בבחינת מוצא אחרון?
בשנים האחרונות אנו עדים לסערות חוזרות ונשנות סביב 'פקודת השירות המשותף' בצה"ל. מדובר בפקודה שבמקור נועדה להסדיר את כלל שירותם המשותף של גברים ונשים בצבא, לאו דווקא בהקשרים דתיים והלכתיים. העימות נוצר בשל שילוב בו-זמני של שני תהליכים חברתיים, שיצרו התנגשות הדדית: מצד אחד, עליית משקלם של החיילים הדתיים בצה"ל, וביניהם גם כאלה המקפידים על הפרדה מגדרית מוחלטת. מנגד, בשני העשורים האחרונים גם עלה בהדרגה ובהתמדה משקלן של הנשים ביחידות הקרביות – אם כמדריכות (ירי, הפעלת כלים וכד'), ואף כלוחמות של ממש
בשבועות האחרונים שוב עלתה לדיון הציבור שאלת עונש המוות בישראל. לאחר הפיגוע המזעזע בחלמיש וגם בהקשר לערעורו של אלאור אזריה, שבו ונשמעו הקולות הקוראים להחלתו של עונש זה. לראשונה, התבטא בעניין גם ראש הממשלה כשאמר כי יש להוציא אל הפועל את האפשרות לגזור עונש מוות על המחבל שרצח בדקירות שלושה בני משפחה. אולם, האם מעבר לתחושת נקם המחפשת מענה, ישנה הצדקה למדיניות כזו בישראל? האם עונש מוות עולה בקנה אחד עם ערכיה של המדינה? והאם הוא בכלל כדאי?
בתאריך 12.12.17 נדחתה עתירה שהגיש פעיל חמאס על החלטת היועמ"ש שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד חוקרי שב"כ שהיו מעורבים בחקירתו. בג״ץ זה מספק הזדמנות טובה לחזור ולבחון את האופן בו האיסור נגד עינויים מיושם הלכה למעשה במשפט הישראלי כמעט עשרים שנה לאחר הקביעה בבג"ץ הועד הציבורי נגד עינויים (1999) כי אין לשירותי הביטחון סמכות חוקית להפעיל לחץ פיסי על נחקרים
לפני כשבועיים פורסמו ברשומות החוקים ליישום ההסכמים בין ישראל לבין יוון וקפריסין בנוגע למעמד כוחותיהם. הסכמים כאלה נועדו להסדיר שורה של סוגיות משפטיות המתעוררות כאשר כוחות צבא של מדינה אחת מצויים בשטחה של מדינה אחרת לצורכי הכשרה, אימונים או שיתוף פעולה מבצעי. מי ישפוט חייל זר שחרג מן השורה? האם מותר לו לשאת נשק? לנהוג ברכב צבאי? מה קורה כאשר נגרם נזק בפעילות של הכוח הזר? כיצד תיחקרנה תאונות קטלניות ואחרות? מה הכללים שיחולו באשר לאבטחת מידע? אלה ושאלות רבות אחרות מיושבות בהסכמים מסוג זה
עמדתה של מדינת ישראל ביחס לסוגיית הלגיטימציה הבינלאומית נעה מאז ומתמיד בין אמירתו של דוד בן גוריון לפיה "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים", וכי "רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת 'אוּם-שמוּם'", לבין ההכרה בכך שזכות העם היהודי לתקומה לאומית בארץ ישראל התאפשרה בזכות שורה של הצהרות בינלאומיות. 70 שנה להחלטת עצרת האומות המאוחדות - האם אמנם הכרה זו ״אינה ניתנת להפקעה", כנאמר בהכרזת העצמאות? מהי אותה לגיטימציה בינלאומית, ומדוע היא בכלל חשובה.
בסוף החודש שעבר תקף צה"ל מנהרה התקפית שנחפרה על ידי הג'יהאד האסלאמי משטח עזה לשטח ישראל. לאחר התקיפה הודיע צה"ל כי הוא מחזיק בגופות חמישה פעילי טרור ששהו במנהרה. המדינה חזרה והבהירה כי הגופות תוחזרנה רק בתמורה להתקדמות בסוגיית החללים והאזרחים הישראלים המוחזקים ברצועת עזה.
האם פעל צה"ל כדין? אילו חובות מטיל המשפט הבינלאומי במצב כזה ומה ניתן ללמוד מפסיקת בית המשפט העליון במקרים דומים?
בהחלטה יוצאת דופן, שנעשתה מכוח תיקון לחוק האזרחות שנחקק בשנת 2008, הורה לאחרונה בית-המשפט המחוזי על שלילת האזרחות של עלאא זיוד, שהורשע בעבירת טרור. האם שלילת אזרחותו של אדם מהווה צעד הרתעתי לגיטימי, או שמדובר בסנקציה עונשית קיצונית ופסולה? האם העובדה שמדובר בערבי מקרית? ומה עשויות להיות ההשלכות של החלטה כזו?
המציאות של המאה ה-21 מתבטאת בטשטוש גבולות בין מלחמה ושלום. רוב הסכסוכים המזוינים בעולם היום אינם בין מדינות בלבד, אלא מערבים ארגונים חמושים שאינם מדינתיים. הגבול בין מלחמת אזרחים לעימות בינלאומי ובין מלחמת אזרחים למהומות והפרות סדר נרחבות אינו תמיד חד. שדה הקרב מזמן כבר אינו שדה של ממש מחוץ לעיר ולחימה מתנהלת גם בממדים נוספים. טשטוש זה מעורר קשיים בקביעת המסגרת המשפטית המתאימה למצבי הביניים. האם יש לגזור את הכללים בה מדיני הלחימה? או דווקא מהכללים לאכיפת חוק?
השבוע מלאו 11 שנה למלחמת לבנון השנייה. במלחמה זו נהרגו 121 חיילי צה"ל והיא הותירה פצעים מדממים בלב החברה הישראלית. מהו גבול הסיכון של המדינה להטיל על חייליה? מה היחס בין תועלתן הצבאית של המשימות אליהן נשלחו ובין הסיכון שעליהם לקחת על עצמם, והאם סיכון זה צריך להילקח רק על מנת להגן על אזרחי מדינתם או גם על מנת להימנע מפגיעה באזרחי האויב?
אין ספק שהאוכלוסייה האזרחית ברצועה סובלת בשל מאבק זה. סבל זה מצער. עדיף היה אם אמצעי הלחץ של הרשות הפלסטינית היו מופנים ישירות כלפי מנהיגי החמאס ולא משפיעות על כל האוכלוסייה ואולם ייתכן, כי סנקציות ממוקדות יותר אינן מעשיות
לפני מספר שבועות, לאחר מאבק משפטי של שבע שנים, קיבל בג"ץ את עתירתם של ארגוני זכויות האדם לקיצור תקופות המעצר המופרזות והמפלות החלות על פלסטינים בשטחים והורה לקצרן. אולם, למרות השינויים הצפויים, תקופות המעצר אינן צפויות להיות שוות בין אזרחים פלסטינים ויהודים והמציאות בגדה אינה צפויה להשתנות באופן מהותי. מה אם כן ביקשו העתירות לתקן ומהן משמעויות פסק הדין שניתן בעניינן?
ביום שישי ה-12 במאי 2017, התעורר העולם למתקפת סייבר מסיבית שפגעה במשתמשים בלמעלה מ-150 מדינות. המתקפה חזרה ועוררה שאלות על האופן בו ההסדרים המשפטיים הקיימים במישור הבינלאומי מספקים כלים יעילים למנוע או ליירט מתקפות מסוג זה והאם הם מאפשרים להעניש את מבצעיהם של המתקפות ולפעול נגד המדינות התומכות בהם, או לכל הפחות אינן את פעולתם
הידיעה על המידע המודיעיני הרגיש שהעביר הנשיא טראמפ לשר החוץ הרוסי, שלפי דיווחים שונים, מסכן את חיי הסוכן שסיפק אותו, עוררה השבוע מהומה תקשורתית. אולם, לצד חוסר הנוחות שידיעה כזו מעוררת באופן אינטואיטיבי, ראוי ראשית להבין מה בעצם קרה, והאם אמנם כל כך ברור שכצעקתה.
השר לביטחון פנים גלעד ארדן פועל על פי הדיווחים, להקמת מאגר מידע על אזרחים ישראלים שפעילים בקידום תנועת החרם נגד ישראל (BDS). מאגר זה מעלה שאלות משפטיות סבוכות רבות, ואולם, לצד שאלות אלה, ראוי גם לבחון את הקשר שבין הפניית משאבים לפרויקטים מסוג זה, לעצמה לאומית.
מדינת ישראל חוגגת בימים אלו 69 שנות עצמאות, בהן היא מתקיימת כמדינה יהודית דמוקרטית. כבר דובר רבות על יחסי הגומלין שבין שתי כנפיה אלו של המדינה. ואולם מה בין עצמאות, ביטחון לאומי ודמוקרטיה? האם צלעות אלה עומדות בסתירה זו לזו? האם הן מאתגרות אחת את השנייה, או שאולי קיימת ביניהן תלות.
העולם כולו הזדעזע למראה תמונות הילדים שנפגעו מתקיפה כימית בסוריה. ארה״ב תחת הנהגתו של הנשיא טראמפ מיהרה לתקוף בתגובה, ואולם האם תקיפה זו עולה בקנה אחד עם הנחיות הדין הבינלאומי וכללי השימוש בכוח?
דו״ח מבקר המדינה בעניין צוק איתן חשף כי הקבינט המדיני בטחוני, גוף קבלת ההחלטות האזרחי העליון של מדינת ישראל בנושאי בטחון, כמעט ולא היה מודע לאיום המנהרות. מה בין חשיפה זו לכשל בדמוקרטיה ולפתחו של מי מונחת האחריות לתקן?
