אלימות של חיילים בצה"ל בשטחים – חריגים או שיטה?

סגן אדם מלול, קצין ומפקד בצה"ל, נשפט בעוון תקיפת פלסטיני בנסיבות מחמירות. במשפטו העיד לטובתו מפקדו, אלוף משנה איתי וירוב - מפקד החטיבה הפועלת בשטחים זה שנתיים ובמסגרתה מבצעים חיילי הגדודים מעצרים, עיכובים ופעילות מבצעית אחרת. בעדותו טען המפקד כי אלימות - גם לצרכים שאינם מבצעיים וגם כלפי מי שאינם בגדר איום - לגיטימית כאשר היא ננקטת לשם הרגעה. מדובר בסטירות, במכות, בחניקות וב"ברכיות". עדותו של המפקד, ההערה הפיקודית שקיבל בעקבותיה מאלוף פיקוד המרכז, והכעס שהערה זו עוררה בסנגוריה הצבאית (באופן אירוני לא על האלימות, אלא על ההתערבות בהליך השיפוטי) – כל אלה "נבלעו" בזרם החדשות, ואולם חשוב שלא לתת להתבטאויות כאלה לחמוק מעמדה ביקורתית.

דבריו של וירוב משקפים התנהלות אלימה ובלתי חוקית – הן בתיאור המציאות והן כהענקת לגיטימציה – כלפי התושבים הפלסטינים בשטחי הפעילות של החטיבה שלו. האלימות שתיאר אל"מ וירוב, הננקטת "לצורכי הרגעה", כשאין סכנה לחייל המכה, פוגעת בזכות אדם בסיסית לשלום הגוף, והיא בלתי חוקית ובגדר עבֵרה פלילית. אם יתברר שהיא ננקטת באופן שיטתי, היא עלולה להגיע לכדי הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית, העוסקת ביחסו של כוח כובש לתושבים בשטח שמוחזק תפיסה צבאית. לפן בעייתי זה התייחס אלוף פיקוד המרכז כאשר נזף בווירוב על התבטאותו.

עדותו של וירוב מעניינת שכן היא שופכת אור על שאלה מטרידה – האם גילויים של התנהגות עבריינית או בלתי חוקית של חיילי צה"ל בשטחים הם בבחינת חריגים מקומיים, מעשים של מי שעושים דין לעצמם, "תפוחים רקובים", או שמא הדברים שנחשפו הם רק קצה הקרחון של מכלול שלם של מעשים בלתי חוקיים שזוכים לאישור מראש או לפחות לגיבוי בדיעבד של דרגי הפיקוד. המדיניות הרשמית – שאמינותה מוטלת בדרך כלל בספק – היא לתאר מעשי עברה שמתגלים לציבור כחריגים שאינם מעידים על הכלל. והנה, מעדות המח"ט עולה כי התמונה האמתית הפוכה. מהבחינה הזאת ומהערך של מחויבות לאמת עדותו של אל"מ וירוב ראויה להערכה חיובית. מפקד שמעיד אמת ומגבה את חייליו בכל הנוגע למעשים שהם נורמטיביים מבחינתו עדיף ממפקד שמאשר מעשים בלתי חוקיים – בפה מלא, בקריצת עין או בהתעלמות מודעת – ואחר כך מתנער הן מהאמת, הן מאחריותו האישית והן מחובתו הפיקודית לגבות את פקודיו. ואולם בדברים אלה אין כמובן כדי להצדיק את עצם גישתו של אל"מ וירוב לגופא.

כאשר מתגלה תופעה מעין זו - של התנהגות אלימה שזכתה וזוכה לגיבוי פיקודי - תהיה זו אשליה לחשוב שדי בהערה של אלוף הפיקוד ובהודעה של הפרקליט הצבאי הראשי כדי לעקור תופעה כזאת מהשורש. אם הצבא מבקש באמת ובתמים לשים קץ למעשים מעין אלה, עליו להיערך לפעילות נמרצת, שאת עיקרה חייבים לעשות בעלי הסמכות כלפי החיילים - כלומר המפקדים בכל הדרגים – כדי להבהיר את מה שמותר (למשל במסגרת הגנה עצמית או במסגרת הדינים החלים על פיזור הפגנה או התקהלות הנוגדות את החוק) ואת מה שאסור – פגיעה בגופו של אדם שלא במסגרת הסייגים שהוזכרו לאחריות הפלילית. צריך גם לזכור שבכל הנוגע לתרבות הארגונית מה שקובע אינם הדברים הנאמרים, אלא התגובות של המפקדים להתנהגויות בלתי חוקיות.

מבחינה ציבורית-אזרחית יש להיות מודאגים מעדותו של אל"מ וירוב מטעמים נוספים. קשה להתנהג באלימות כלפי מי שמתייחסים אליו כאל אדם שווה ערך. קל יותר להתנהג כך כלפי מי שרואים בו אדם נחות, תת-אדם. כך ניתן להבין את שיעורי האלימות הגבוהים במשך ההיסטוריה כלפי נשים וכלפי ילדים - על יסוד תפיסות מעוותות של ערך האדם שלהם. המרחק בין תפיסה כזאת בנוגע לתושב הפלסטיני בשטחים - עם כל החומרה שיש בה כשהיא לעצמה - ובין תפיסה דומה כלפי האזרח הפלסטיני בישראל אינו גדול. זאת ועוד, נוסף על הבעייתיות שב"יצירת" אנשים שמקלים ראש באלימות כלפי בני עם אחר, יש חשש ממשי מ"זליגת" הנורמות הללו לתוך ישראל, לשטחים אזרחיים לחלוטין. אם אלימות לצורכי הרגעה מותרת כאשר מדובר בתושבי השטחים, ההרגל להשתמש בה עשוי שלא להיעצר גם כשידובר בחיכוך בתוך ישראל במועדון ריקודים; אלא שבתוך ישראל היא עלולה להביא אף לידי שפיכות דמים של ממש. כך אנו עלולים להידרדר (או שמא כבר הידרדרנו) לחברה שבה "מרגיעים" את הזולת באלימות. יש לעצור את הכרסום המתרחש בצה"ל, ויפה שעה אחת קודם.