ארבע שנים ל'חוק הרעלה' - פגיעה בזכויות יסוד מול מאבק על פניה של אירופה

ב-15 במרס מלאו ארבע שנים לכניסתו לתוקף של 'חוק הרעלה' בצרפת. חוק שנוי במחלוקת זה הטיל איסור על חבישת כיסוי ראש לנשים מוסלמיות במוסדות חינוך ציבוריים. חקיקתו עוררה דיון ער ותוסס בחברה הצרפתית בפרט ובאירופה בכלל, ובמוקדו המתח בין הזכות לחופש דת ולחירות אישית ובין הערכים הליברליים-חילוניים העומדים בלב החברה האירופית של המאה העשרים ואחת. מאמר זה סוקר את המאבק על חוק הרעלה בצרפת ומדגים כיצד מדינות אירופיות אחרות מתמודדות עם דילמות דומות.

תמורות חברתיות דמוגרפיות במערב אירופה

במדינות מערב אירופה יש בעשורים האחרונים שינויים חברתיים ודמוגרפיים מפליגים והם מציבים לפניהן אתגרים לא פשוטים. ההגירה הרחבה מארצות אסלאם ושיעורי ילודה גבוהים של המהגרים ביחס לאוכלוסיות המקומיות הפך את האסלאם לדת הגדלה בשיעור המואץ ביותר במערב אירופה. המדינות, בעלות מסורת מושרשת של ליברליזם והקפדה על זכויות אדם, מוצאות את עצמן בעשור האחרון מתחבטות בדילמה לא פשוטה לנוכח האתגר התרבותי-ערכי שחלק מהקהילות המוסלמיות מציבות להן.

בעשור האחרון יותר ויותר חיכוכים בין המדינות לבין המיעוטים המוסלמיים בתוכן פורצים החוצה וזוכים לתהודה ציבורית. הדוגמות לכך רבות:

במדינות רבות מתנהל דיון ציבורי נרחב בדבר מדיניות ההגירה. הרוח הנושבת היא לכיוון של הקשחת מדיניות ההגירה (ראו פרלמנט 38)

סולם הערכים של החברה האירופית, השונה מסולם הערכים בחברות אסלאמיות מסורתיות, מביא מדי פעם לפריצתן של תקריות. שתי המפורסמות התרחשו בדנמרק ובהולנד ונגעו במתח בין חופש הביטוי לערכי האסלאם. בדנמרק פורסמה ב-2005 סדרה של קריקטורות שבה הוצג הנביא מוחמד באופן מעליב לטענת חלק מהמוסלמים. הפרסום הביא לגל של תסיסה בתוך דנמרק וגלש אף מחוצה לה – שגרירויות דנמרק בארצות מוסלמיות הותקפו. בהולנד נרצח ב-2004 תיאו ון-גוך, במאי קולנוע שיצר סרט אשר יצא נגד הקוראן ונגד היחס של האסלאם כלפי נשים.

הסגירות והבדלנות התרבותית של מרבית קהילות המהגרים המוסלמים מביאות מדי פעם להתפרצויות. הבולטות בהן היו המהומות החברתיות שפרצו ב-2005 בפריז. מהומות אלו פרצו בעקבות התחשמלות למוות של שני מוסלמים צעירים במהלך מנוסתם מכוחות משטרה. הקהילה המוסלמית המקומית, החיה במעין גטו תרבותי בפרברי פריז, האשימה את המשטרה במותם של שני הצעירים וטענה כי הם ברחו מפני שניסו להימנע מהתנכלות השוטרים. לדבריהם התנכלויות והיטפלויות של המשטרה כלפי מוסלמים היו מעשים שבשגרה.

טבלה: קהילות מוסלמיות באירופה

מדינה	מספר מוסלמים (אחוז מכלל האוכלוסייה)
צרפת	5–6 מיליון (8%–9.6%)
גרמניה	3 מיליון (3.6%)
בריטניה	1.6 מיליון (2.8%)
ספרד	1 מיליון (2.3%)
הולנד	950,000 (5.8%)
איטליה	825,000 (1.4%)
בלגיה	400,000 (4%)
שווייץ	311,000 (4.2%)
שוודיה	300,000 (3%)
דנמרק	270,000 (5%)

מקור: אתר ה-BBC: http://news.bbc.co.uk/2/hi/europe/4385768.stm  

איסור על חבישת כיסויי ראש – הרקע ל'חוק הרעלה'

חקיקת 'חוק הרעלה' היא אחד מהביטויים המובהקים ביותר למתחים הקיימים בין ערכי האסלאם לערכים הליברליים האירופיים; בין המצדדים ברב-תרבותיות ובין האנשים העומדים על חשיבות שילובן של קהילות מהגרים בחברה האירופית הכללית.

כדי לרדת לעומקן של הסיבות לחקיקת החוק יש להבין כי אחד מעקרונות היסוד של הרפובליקה הצרפתית הוא ה'חילוניות' (laïcité), במובן של הפרדה קפדנית בין דת למדינה. לפי תפיסה חילונית זו של הרפובליקה הצרפתית, המדינה אינה רשאית להכיר בדת מסוימת או לסייע במימונה. כפועל יוצא, בתי ספר ממלכתיים (המופעלים מטעם רשויות המדינה) מנועים מלקדם וללמד דת כלשהי וחייבים להיות פתוחים לכל ילד, תהא דתו אשר תהא. התלמידים הפוקדים את בתי הספר הללו נדרשים להיכנס אליהם חפים מכל סממני לבוש דתיים. במשך שנים ארוכות גילו בתי הספר סובלנות כלפי תלמידים שהופיעו עם סממנים דתיים צנועים, שאינם צעקניים – הם בדרך כלל התעלמו מענידת צלב קטן או מחבישת כיפה.

המצב החל להשתנות בראשית שנות התשעים, כאשר יותר ויותר תלמידות מוסלמיות החלו להופיע לבתי הספר עם כיסוי ראש. בניגוד לחבישת כיפה או ענידת צלב, לבישת כיסוי ראש מוסלמי נתפסה בקרב רבים בחברה הצרפתית כביטוי מתריס נגד ערכי הרפובליקה וכאמצעי של בדלנות. בשל עמימותו של החוק פעולות הענישה מטעם בתי הספר נגד תלמידות שחבשו כיסויי ראש לא היו על פי כללים קבועים אלא כל מקרה נבחן לגופו: לעתים הורחקו מבית הספר תלמידות שהתעקשו להגיע עם כיסוי ראש, ובמקרים אחרים בתי ספר העלימו עין. לאורך כל שנות התשעים התנהלו דיונים בנושא במועצת המדינה (גוף המייעץ בעניינים חוקתיים), וב-2003 החליט הנשיא ז'אק שיראק למנות ועדה שתחקור את העניין ותמליץ על צעדים לפתרונו. הוועדה חיוותה את דעתה – לבישת סממני לבוש דתיים או נשיאתם בבתי ספר היא הפרה של עקרון החילוניות – והמליצה על חקיקת חוק בנושא.

שיראק אימץ את חוות הדעת ופעל לחקיקת החוק. 'חוק הרעלה', או בשמו הרשמי 'החוק בדבר חילוניות וסמלים דתיים בולטים בבתי ספר' עבר ברוב עצום בפרלמנט ונכנס לתוקף בספטמבר 2004. כפי שעולה משמו בחוק כלל אין אזכור מפורש לרעלה או לכיסויי ראש אסלאמיים אלא הוא נוקט לשון כללית: הוא מטיל איסור על חבישה, לבישה או ענידה של בגדים, תליונים ופריטי לבוש אחרים בעלי אופי דתי בולט בבתי ספר ממלכתיים.

התגובות לחוק היו נסערות: מחד גיסא עשרות אלפי מתנגדים (בעיקר נשים מוסלמיות) צעדו בתהלוכות מחאה נגד החוק, ומאידך גיסא סקרי דעת קהל הורו כי כ-75% מהציבור תומך בחוק. מעניין שהסקרים הורו כי גם כמחצית מהציבור המוסלמי תמכו בחוק. בשנת הלימודים הראשונה לאחר חקיקת החוק הופיעו תלמידות רבות בלבוש הנוגד את החוק. בחלק מהמקרים הן הורחקו מבתי הספר. ניכר היה כי רבים בוחנים את מידת ההקפדה על אכיפת החוק אולם משנוכחו לדעת כי האכיפה הדוקה וכי מועצת המדינה דחתה עתירות שהוגשו נגד החלטות של בתי ספר להרחיק תלמידים שעברו על החוק, מספר התלמידות שהופיעו בכיסוי ראש ירד באופן תלול.

חוק הרעלה – בעד ונגד 

המצדדים בהגבלות על לבישת רעלות וכיסויי פנים מציגים טיעונים אחדים. ראשית, כיסוי הראש הוא ביטוי מובהק למסורת אסלאמית שאינה תואמת את הערכים הליברליים המערביים של שחרור האישה ושוויון מגדרי. לפי תפיסה זו כיסויי הראש הם ביטוי לדיכוי מגדרי – הם מטיחים בפניהם של התומכים ברב-תרבותיות כי בנושא זה הם משרתים את הנצחת ההגמוניה הגברית המדכאת. שנית, יש הטוענים כי לבישת פרטי לבוש כה בולטים היא התרסה כנגד המודרנה והצהרת נאמנות ראשית לערכי האסלאם הרדיקלי ולא למדינה. כמו כן במקום שהמהגרים ישאפו להשתלב בחברה הקולטת ולקבל (לפחות) את מרבית ערכיה, פריטי הלבוש מעידים על סגירות ועל בדלנות תרבותית – גם לרב-תרבותיות יש גבולות.

על פי טיעון אחר לאיסור על לבישת רעלות יש הצדקה ביטחונית (אנטי-טרור). המצדדים בחוק מוחים כנגד הטענה שהם מביעים בכך עמדות אנטי-מוסלמיות: לטענתם נשים בקהילות מוסלמיות רבות (כגון המוסלמים בבלקן) כלל אינן עוטות רעלות, לכן ההתנגדות אינה כלפי האסלאם בכללותו אלא רק כלפי האסלאם השמרני המאפיין את ההגירה של שני העשורים האחרונים.

המתנגדים לחוק טוענים כי הוא מהווה הפרה צורמת של חופש הפולחן הדתי וחופש הביטוי ופוגע פגיעה חמורה בזכויות היסוד של הפרט. לדידם ההקפדה על ערך החילוניות צריכה לחול רק על עובדים בבתי הספר הממלכתיים (מנהלים, מורים ויועצים) ולא על התלמידים הפוקדים אותם. אחרים אומרים כי החוק עלול להשיג מטרה הפוכה: הורים של תלמידות שיימנע מהן ללבוש כיסויי ראש יוציאו אותן מבתי הספר הממלכתיים וישלחו אותן לבתי ספר מוסלמיים פרטיים. כתוצאה מכך שילובן בחברה הצרפתית ומידת פתיחותן לחברת הרוב הסובבת אותן ייפגעו. מוסלמיות רבות אף טוענות כי רעלות אינן כלל סמל לדיכוי אלא דווקא ביטוי לייחודה של האישה המוסלמית.

המצב במדינות אחרות 

טורקיה
בדומה לצרפת, גם הרפובליקה הטורקית חילונית ביסודה. מייסד הרפובליקה, כמאל אתאטורק, ראה בדת סממן לנחשלות ואויב הקדמה והמודרנה ולכן הקפיד על הדָרת הדת מהמרחב הציבורי. בהתאם נאסר על נשים לחבוש כיסויי ראש במקומות ציבוריים כגון אוניברסיטות ובתי משפט. איסור זה נשמר לאורך המאה העשרים, אולם עם התחזקותן הפוליטית של המפלגות האסלאמיות השמרניות במדינה החלו להישמע קריאות תיגר על האיסור. המתנגדים ריכזו את מאבקם בזירת האוניברסיטות וטענו כי האיסור מונע מנשים בעלות רקע דתי-מסורתי ללמוד באוניברסיטה ובכך חוסם את דרכן להתקדם בסולם החברתי – כך, בעקיפין, הכוח וההשפעה נשמר בידיה של האליטה החילונית. המאבק בין השמרנים לבין האליטה החילונית היה אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות האחרונה. במהלך מערכת בחירות זו (קיץ 2007) הבטיח ראש הממשלה ארדואן כי אם מפלגתו תזכה ברוב בפרלמנט הוא יפעל להסיר את האיסור על לבישת רעלות באוניברסיטות. לאחר שמפלגתו זכתה ברוב מימש ארדואן את הבטחתו, ולפני כחודש (פברואר 2008) האיסור אמנם בוטל, על אף התנגדויות ואי-שביעות רצון שהושמעו מחוגי הצבא, שנחשב למעוז החילוניות.

גרמניה
בניגוד לצרפת ולטורקיה, שבהן ערך החילוניות מושרש במשטר, בגרמניה אין הפרדה מוחלטת בין כנסייה למדינה. גורמים בה מביעים חשש שאיסורים גורפים על לבישת פריטי לבוש בעלי סממנים דתיים במוסדות ציבור עלול בסופו של דבר לפגוע גם ברוב הנוצרי. באיחוד הפדרלי של גרמניה ההסדרים בעניין הגבלות על לבוש במוסדות חינוך מוסדרים ברמת המדינה (Länder). עם זאת היום יש הגבלות לבוש רק על מורות ולא על תלמידות: ב-2003 פסק בית המשפט החוקתי כי המדינות רשאיות לאסור על מורות ללבוש רעלה או כיסוי ראש אחר וכי איסור מסוג זה אינו פוגע בזכות החוקתית של חופש הדת. עם זאת בית המשפט הוסיף כי האיסור צריך לבוא בחוק ולא בתקנה מנהלית ובכך הוא החזיר את הכדור למגרש הפוליטי. מאז כמחצית מהמדינות כבר חוקקו איסורים מסוג זה.

הולנד
בהולנד עומדת על סדר היום הציבורי כבר שנים אחדות יזמה להצעת חוק שתטיל איסור ברמה הלאומית על לבישת כיסויי ראש בציבור. את היזמה העלתה שרת ההגירה לשעבר ריטה ורדונק לפני כשנתיים, אולם לאחר הבחירות האחרונות לפרלמנט הממשלה החדשה מהססת בעניין חקיקתו עקב החשש שהוא יתנגש עם עקרון חופש הדת. בפועל כבר כעת בתי ספר ומוסדות ציבור אחרים (לרבות מקומות עבודה) רשאים להטיל הגבלות על לבישת פרטי לבוש אסלאמיים. ב-2003 נמנע משלוש סטודנטיות מוסלמיות להיכנס לשערי מכללה משום שעטו על ראשיהן כיסויים שהסתירו את פניהן. הסטודנטיות עתרו למועצת השוויון, אך שם התקבלה עמדת המכללה. הצידוק: במוסדות חינוך יש חשיבות וערך לקשר עיניים, וחשיבות זו גוברת על היבטים של חופש דת. כמו כן יש יזמות למנוע ממובטלות עוטות כיסוי ראש לקבל קצבאות רווחה בטענה שהלבוש מרתיע מעבידים להעסיק אותן.

בריטניה
בבריטניה אין איסור על תלמידות להופיע בבתי ספר עם רעלות וכיסויי ראש אחרים. עם זאת ועדת המשפט בבית הלורדים קבעה באופן עקרוני כי החירות להפגין אמונה דתית אינה מוחלטת ויכולה להיות מוגבלת מטעם המדינה. בעת האחרונה יש יותר ויותר מקרים שבהם נשים חובשות רעלה עתרו לערכאות משפטיות בתואנה שהופלו לרעה בשל לבושן. בתי המשפט פוסקים בדרך כלל כנגד העותרות. במקרה שנדון בבית משפט לעבודה פסקו השופטים כי בתי ספר רשאים לסרב לקבל לעבודה מורות העוטות כיסויי ראש. במקרה אחר עורכת דין שעטתה רעלה נפסלה מלייצג לקוח בבית המשפט.

כפי שעולה מהדברים, מדינות שונות נוקטות בסוגיה אמצעים שונים ופתרונות שונים. אפשר לחזות כי חבישת הרעלות, כמו נושאים אחרים הנוגעים בהתנגשויות בין תרבויות ובין ערכים, תמשיך לעורר מחלוקת ולהיות במוקד הדיון החברתי והפוליטי במערב אירופה.