בג"ץ וקיום בכבוד: אפשר גם אחרת

בשנת 2005 דחה בית המשפט העליון את העתירות בעניין הקיצוץ בגמלאות הבטחת ההכנסה, שזכו לכינוי "בג"ץ הקיום בכבוד". פסק דין של בית המשפט החוקתי בגרמניה מראה שאפשר גם אחרת. אבישי בניש משווה בין המקרים וטוען כי הקיצוץ הוא בלתי חוקתי בעליל, ולו בשל הדרך החפוזה בה הוא נעשה.

קיום בכבוד בישראל – אף אחד לא בא 

בדצמבר 2005 דחה בית המשפט העליון ברוב דעות את העתירות בעניין הקיצוץ בגמלאות הבטחת ההכנסה, שזכו לכינוי "בג"ץ הקיום בכבוד" (את העתירות הגישו עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" והאגודה לזכויות האזרח).בג"ץ 366/03 מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס (3) 464 (2005). ראו גם דפנה ברק-ארז ואייל גרוס, "הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות לכבוד" ספר דליה דורנר 189 (2009); אמיר פז-פוקס "כבוד לעניים: בין כבוד האדם והזכות לביטחון סוציאלי" ביטחון סוציאלי 75 9 (2007). ראו גם, באופן כללי, זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (יובל רבין ויובל שני, עורכים, 2004); אבי בן בסט ומומי דהן זכויות חברתיות בחוקה ומדיניות כלכלית (2004); גיא מונדלק "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם" ספר ברנזון (כרך ב) 183 (אהרון ברק, עורך, 2000); יובל אלבשן זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל (2006). DAPHNE BARAK-EREZ AND AEYAL M. GROSS, EXPLORING SOCIAL RIGHTS (Oxford, Hart Publishing, 2007). העתירות התייחסו לתיקון בחוק הבטחת הכנסה, שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2003, שבו הופחתה גמלת הבטחת ההכנסה בכ-600₪ בחודש בממוצע למשפחה. דעת הרוב, מפיו של הנשיא (דאז) אהרן ברק, גרסה שקיימת זכות חוקתית לקיום בכבוד, אך לא הוכחה הפגיעה בעותרים הספציפיים שבשמם הוגשה העתירה. עוד הוסיף הנשיא ברק כי דלתות בית המשפט פתוחות בפני כל מי שיכול להוכיח באופן קונקרטי ותוצאתי את הפגיעה בקיומו בכבוד, אבל אף אחד לא בא. מאז פסק הדין לא הגיע אף אדם החי בעוני לשערי בית המשפט בטענה שקיומו בכבוד נפגע. יהיו שיאמרו שהדבר נובע מכך שתמיכתה של המדינה בנזקקיה מספקת, ובמדינת ישראל אין מי שתנאי מחייתם – הפיזיים והחברתיים – מביאים לכדי פגיעה בקיומם בכבוד. ואולם כל מי שמסתכל סביב ורואה את התורים המתארכים בשערי העמותות המחלקות סלי מזון לקראת הפסח, וכל מי שקורא את הנתונים שלפיהם מדינת ישראל ממשיכה להוביל בשיעורי העוני והפערים החברתיים - מבין שתשובה זו אינה משכנעת. נראה כי הקבוצות הפגיעות ביותר מבחינה כלכלית ועורכי הדין החברתיים המייצגים אותם אינם סבורים שבית המשפט העליון הוא כתובת רלוונטית בשבילם, גם במקרים של פגיעה חמורה בזכויות חברתיות. על אף קביעותיו העקרוניות והחגיגיות של בית המשפט העליון בדבר החשיבות של הקיום בכבוד כעיקרון חוקתי, הנתיב שהלך בו בית המשפט הפך את האפשרות להעניק הגנה חוקתית של ממש לזכויות החברתיות לאפשרות דחוקה ובלתי מעשית, וזו מציבה את האנשים החיים בעוני במידה רבה בפני מבוי סתום בכל הנוגע לזכויותיהם החוקתיות.

קיום בכבוד בגרמניה – אפשר גם אחרת

פסק דין של בית המשפט החוקתי בגרמניה, שניתן לאחרונה, מראה שאפשר גם אחרת. בנסיבות דומות למדי קבע בית המשפט החוקתי הגרמני שתיקון חוק ששינה עד מאוד את מערך גמלאות הקיום בגרמניה, סותר את הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד לפי סעיפים 1.1 ו- 20.1 לחוקי היסוד בגרמניה. בית המשפט הורה אפוא למחוקק הגרמני לשנות עד סוף שנת 2010 את החקיקה באופן שיעלה בקנה אחד עם הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד.לתמצית פסק דינו של בית המשפט החוקתי הגרמני באנגלית ראו: http://www.bundesverfassungsgericht.de/en/press/bvg10-005en.html

עיקרי ההחלטה של בית המשפט החוקתי הגרמני

התשתית להחלטתו של בית המשפט הגרמני יכולה להיות בעלת חשיבות רבה גם לפיתוח ההגנה החוקתית על הזכות לקיום בכבוד בישראל, ולכן אעמוד על עיקריה.

פסק הדין עוסק בתיקון לחוק – שזכה לכינוי Hartz IV – שנכנס לתוקפו בינואר 2005 ושינה מאוד את מערך התמיכה במחוסרי העבודה. במסגרת התיקון שולב מערך הבטחת ההכנסה במערך דמי האבטלה, ונקבעו גמלאות קיום אחידות למעוטי אמצעים בהתאם למבנה המשפחה. גובה הגמלה נקבע באמצעות הערכת הצרכים של אדם בוגר על בסיס סקר הכנסות והוצאות של האוכלוסייה הגרמנית ובהתאמות מסוימות לצרכים שראוי לקחתם בחשבון. על בסיס גובה הגמלה למבוגר נקבעה תוספת של 60% לגמלה בעבור ילד עד גיל 14 ותוספת של 80% לגמלה בעבור ילד בן 15 18. מאוחר יותר, ביולי 2009, הועלתה התוספת לילד עד גיל 14 ל- 70% מהגמלה למבוגר, והוסף מענק שנתי חד-פעמי לצורכי הלימוד של ילדים בשנות בית הספר.

לאחר שבכמה הליכים שהתנהלו בבתי משפט בגרמניה נטען כי התיקון האמור אינו חוקתי, הועבר העניין להכרעתו של בית המשפט החוקתי הגרמני. במהלך בחינת חוקתיותו של התיקון קבע בית המשפט הגרמני כי הזכות הבסיסית לקיום מינימלי בכבוד מטרתה להבטיח לאנשים החיים בעוני את התנאים החומריים הדרושים לקיומם הפיזי ואת התנאים הדרושים להשתתפות מינימלית בחיים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים. בית המשפט ציין כי מאחר שהחוקה הגרמנית אינה קובעת גובה מסוים של גמלה, המחוקק הוא שאחראי לצקת תוכן קונקרטי בזכות זו באמצעות קביעת הצרכים הדורשים מענה ודרכי מימושם בהתאם לרמת ההתפתחות של החברה ותנאי החיים המקובלים בה. בית המשפט הדגיש כי המחוקק צריך להעריך את הצרכים הדרושים לקיום בכבוד בדרך שקופה ובהליך נאות, וכי הליך זה כפוף לביקורת שיפוטית של בית המשפט. במסגרת ביקורתו השיפוטית, על בית המשפט לקבוע אם הגמלאות הן בבירור (evidently) בלתי מספיקות, והכלי העיקרי המצוי בידיו לשם כך הוא בחינת התשתית ששימשה לקביעת גובה הגמלאות לאור המטרות של הזכות לקיום בכבוד. בית המשפט הדגיש כי את התשתית לקביעת גובה הגמלאות יש להצדיק הצדקה ממשית באמצעות נתונים מהימנים ועל בסיס שיטות חישוב מתקבלות על הדעת.

לצורך קיום הביקורת החוקתית, יצר בית המשפט הגרמני מבחן משפטי שכולל ארבעה מבחני משנה: המבחן הראשון הוא אם בהליכי החקיקה לקח המחוקק בחשבון את הזכות לקיום מינימלי בכבוד באופן שמכבד את ההוראה החוקתית; המבחן השני הוא אם במסגרת הגמישות המוקנית לו בחר המחוקק שיטת חישוב מתאימה לקביעת המינימום הדרוש לקיום בכבוד; המבחן השלישי הוא אם המחוקק בדק באופן מלא ומדויק את מהימנות התשתית העובדתית; והמבחן הרביעי הוא אם המחוקק פעל בהתאם לשיטת החישוב שבחר ולנוכח התשתית העובדתית המבוססת. בית המשפט הדגיש כי לצורך קיום הביקורת השיפוטית המחוקק חייב לחשוף בפירוט את אופן החישוב של גובה הגמלאות, וכי הפרת חובות הליכיות אלו – כשהיא לעצמה – היא בגדר הפרה של הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד.

ביישמו מבחנים משפטיים אלו קבע בית המשפט הגרמני כי המודל הסטטיסטי שעליו התבססה קביעת הגמלה למבוגר ניתנת להצדקה ועולה בקנה אחד עם הסטנדרט החוקתי. באשר לקביעת "סל הצרכים" של הנזקקים, הדגיש בית המשפט כי תהליך הבחירה של צרכים אלו מסקר ההוצאות וכן תהליך ההתאמה שלהם חייבים להיות מבוססים על תשתית אמפירית מוצקה, וכי השמטת אחד הצרכים החיוניים מחייבת הצבעה על מקור תמיכה חלופי שמבטיח צורך זה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי צרכים אחדים בסל הושמטו או הופחתו ללא בסיס מתודולוגי או אמפירי מספק. עוד קבע בית המשפט שהתוספת לגמלה לילדים כאחוז מסוים מהגמלה למבוגר אינה מבוססת על בסיס מתודולוגי או אמפירי הניתנים להצדקה, ואינה לוקחת בחשבון את הצרכים המיוחדים של ילדים לשם התפתחותם. בית המשפט ביקר בעיקר את העובדה שצרכים הקשורים ללימודים – כגון הוצאות על ספרי לימוד – שמבחינתו של בית המשפט הם בגדר הצרכים הקיומיים של הילד, לא נלקחו בחשבון. בית המשפט הדגיש כי אי-מילוי צרכים אלו של הילדים החיים בעוני מעמיד אותם בסיכון. יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי נוסף על הגמלה הסטנדרטית, המבוססת על הצרכים הטיפוסיים במקרים של נזקקות, הזכות לקיום בכבוד מחייבת טיפול גם במקרים של נזקקות מיוחדת שמקורה בנסיבות יוצאות דופן, וכי על המחוקק ליצור הסדרים לטיפול במקרים אלו.

לנוכח ההפרות הללו של אופן קביעת הגמלאות במסגרת התיקון לחוק, קבע כאמור בית המשפט החוקתי כי הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד הופרה, וכי על המחוקק לתקן את הדרוש תיקון עד סוף שנת 2010. בית המשפט הבהיר כי המחוקק אינו מחויב להעלות את גובה הגמלאות, אך עליו לקבוע באופן שקוף ומבוסס את גובהן בהתאם לצורכיהם של הנזקקים בחברה.

בג"ץ הקיום בכבוד לאור פסק הדין הגרמני – הצורך בחשיבה מחדש

השוואה בין פסק הדין הגרמני ובין פסק דינו של בית המשפט העליון הישראלי, לנוכח הרקע הדומה, מחדדת את הבעייתיות הרבה של פסק הדין הישראלי בכמה נקודות עיקריות. אעמוד עליהן כאן בקצרה.

מה כוללת הזכות לקיום בכבוד?

באשר לתוכן המהותי של הזכות, בפסק הדין הגרמני ההגדרה של הזכות – הכוללת הן היבטים קיומיים-פיזיים והן היבטים של השתלבות חברתית, תרבותית ופוליטית – מחדדת עד כמה "מודל המחסור הקיומי", שאימץ בית המשפט העליון, חסר. הנשיא ברק אמנם מתייחס בעקיפין בפסק דינו לסוגיות של שילוב חברתי, בדבריו על הקיצוץ בהנחות בתחבורה הציבורית ובאגרה לשידורי הטלוויזיה, אך שמו של המודל (שהציעה המדינה) וההתייחסות הכוללת אליו בפסק הדין של הרוב מבטאים הגנה מצומצמת מאוד על הזכות לקיום בכבוד. נראה כי הם מדגישים בעיקר את הצדדים הקיומיים-הישרדותיים של הזכות, בלי שהממדים החברתיים, ובראשם מניעת הדרה חברתית ודחיקתן של אוכלוסיות שלמות לשוליים, מקבלים ביטוי מספק (בשונה מדעת המיעוט החשובה של השופט לוי). בהגדרתו של הנשיא ברק בולט בעיקר היעדרם המוחלט של היבטים הקשורים לחינוך ולהשכלה. לא ברור אם השמטה זו מכוונות או מקרית, אבל היא ממחישה עד כמה הזכות לקיום בכבוד לפי "מודל המחסור הקיומי" עלולה להיות צרה: אדם בור וחסר השכלה אמנם יוכל לשרוד פיזית, אבל סיכוייו להשתלב באמת בחברה המודרנית נמוכים עד מאוד.

יתרה מזאת, לא בכדי רואה בית המשפט הגרמני בהליך לקביעת גובה הגמלאות חלק בלתי נפרד מהזכות עצמה. פסק הדין הגרמני מחדד את הטענה כי כדי שלזכות לקיום בכבוד יהיה תוכן ממשי, יש לחייב את המדינה שהתהליך של קביעת גובה הגמלאות יהיה שקוף ויישען על תשתית מתודולוגית ואמפירית מוצקה וניתנת לביקורת. זו היתה אגב רוח הצו שהוציאה השופטת דורנר, לאחר שהמדינה התחמקה מלצקת תוכן כלשהו לתוך הזכות לקיום בכבוד. הצו חייב את המדינה לפרט את הסטנדרט לקיום אנושי בכבוד המתחייב מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ואולם משרד האוצר נעמד על רגליו האחוריות וסירב בנחרצות לפרט סטנדרט כלשהו בדבר אופן הקביעה של גובה גמלאות הקיום מלבד האמירה הבלתי מחייבת בדבר הצורך למנוע מחסור קיומי. התנגדות נחרצת זו אינה מפתיעה, אך היא מטרידה ביותר. היא מבליטה את העובדה שמשרד האוצר – והדרג הנבחר – אינם מוכנים לתת לציבור דין וחשבון על גובה הגמלאות הנוכחי. היא מבליטה גם את היעדרה המוחלט של השקיפות בקבלת ההחלטות גם כשאלה נוגעות לזכויות אדם בסיסיות כגון הזכות לקיום מינימלי בכבוד. קשה להשתחרר מהרושם כי החלטות הרות גורל אלו בעניין הקבוצות הפגיעות ביותר בחברה מתקבלות כלאחר יד ובלי שיכולתן של המשפחות, על ילדיהן, להתקיים בכבוד נלקחת בחשבון. חוסר הסבירות הקיצוני של המציאות הישראלית בתחום זה בולט עד מאוד לנוכח המקרה הגרמני. כמו שניתן ללמוד מפסק הדין, בגרמניה – ברגיל ועוד בטרם ההתערבות השיפוטית – יש הליך מסודר לצורך קבלת ההחלטות בתחומים רגישים אלו. בית המשפט הגרמני אמנם ביקר את המתודולוגיה ואת התשתית האמפירית שנקט המחוקק הגרמני, אבל שם הוא לפחות קיים! בית המשפט העליון הישראלי, לעומת זאת, לאחר פרישתה של השופטת דורנר והחלפת ההרכב, נתן לעותרים "המלצה חמה" להחזיר את העתירה למסלולה המקורי (מתוך שמירת טענות העותרים לעניין הצורך בתשתית עובדתית ושקיפות). בסופו של דבר בחר בית המשפט העליון להתעלם לחלוטין בפסק דינו מהיבטים אלו ואף מהעובדה שהמהלך הדרמטי של הקיצוץ נעשה במסגרת הליך החקיקה החפוז מאוד של חוק ההסדרים (העומד בסתירה מוחלטת לרצינות הנדרשת מתיקון חוק שלו השלכות חוקתיות חשובות כל כך).

כיצד מוכחים פגיעה בקיום בכבוד?

אחת השאלות המשפטיות הקשות ביותר בהקשר של הזכויות החברתיות היא כיצד מוכיחים פגיעה בזכויות אלו, כתנאי להתערבות שיפוטית. החלטתו של הנשיא ברק בעייתית ביותר בהקשר זה בשני היבטים: ההיבט הראשון הוא שברק קובע כי ההוכחה של הפגיעה בזכות לקיום בכבוד היא לעולם "תוצאתית וקונקרטית". משמעות אחת של אמירה זו (המקובלת על דעת המיעוט ומוסכמת גם בפסק הדין הגרמני), היא שלצורך בחינת הפגיעה יש לקחת בחשבון את מכלול מערכות התמיכה והסיוע של המדינה, ולא רק את גמלאות הקיום. ואולם ההתמקדות בפן ה"קונקרטי" של הוכחת הפגיעה בזכות לקיום בכבוד מעקרת את הפן העקרוני והכללי שלה. היא מעבירה את הדיון מהמישור החוקתי והעקרוני למישור המנהלי והאישי, שבו כל מקרה נבחן לגופו כבעיה אישית וקונקרטית של הפרט. היא מתעלמת מהשאלה החוקתית האמתית: האם הקיצוץ החד בגמלאות הקיום במסגרת התיקון לחוק יצר בעיה מבנית-מערכתית של גמלאות שלא די בהן לקיום בכבוד. בית המשפט הגרמני, לעומת זאת, בוחן בראש ובראשונה אם המדינה פעלה להבטיח את הצרכים הטיפוסיים של "העני הסביר" (ולא רק של "עני קונקרטי").

יתרה מזאת, דרישת ההוכחה ה"קונקרטית" מחריפה את בעיית הנגישות לבית המשפט ואת המכשולים המעשיים העומדים בפני מימושה של הזכות לקיום בכבוד באמצעות עתירה פרטנית. היא מחייבת את העותרים החיים בעוני לעבור תהליך מייגע ומשפיל להוכחת מסכנותם ולהוכחת העובדה שמיצו את כל המאמצים למצוא עבודה (העתירה גם עשויה להתייתר אם "בטעות" יצליחו העותרים הספציפיים להשיג עבודה במהלך ההליכים הארוכים של הדיון בעתירה). אבל גם אם נניח שתימצא העותרת שיש לה את היכולת ואת המוכנות לעבור תהליך ארוך, מתיש ומשפיל זה, וגם אם נניח שהיא תצליח להוכיח כי במקרה הקונקרטי שלה נפגעה זכותה לקיום בכבוד – האם בשל קיומו של מקרה אחד כזה, שייתכן שנסיבותיו יוצאות דופן (שכן כל המשפחות העניות – עניות הן כל אחת על פי דרכה), יוכל בית המשפט לפסול את התיקון לחוק? או שמא מכוון ברק למתן סעד קונקרטי לעותר בלבד? (שאז לא ברור מה התשתית החוקית לסעד מסוג זה וספק אם תפקידו של בית המשפט להיות "פקיד סעד עליון", הבוחן כל מקרה לגופו).

וחשוב יותר, באשר לפן ה"תוצאתי" של הוכחת הפגיעה בזכות לקיום בכבוד, בית המשפט העליון אינו מציב תשתית כלשהי המאפשרת להבין כיצד תוכל העותרת – גם לאחר שפירטה בתצהירה באופן קונקרטי את רשימת הכנסותיה והוצאותיה, את מאמציה למצוא עבודה וכדומה – להוכיח כי נפגעה זכותה לקיום בכבוד. באופן קונספטואלי בחינה כזאת מחייבת רף חוקתי שאליו תיערך ההשוואה. השאלה כיצד יקבע בית המשפט רף זה היא שאלה מכרעת שבית המשפט העליון נמנע מלתת לה תשובה כלשהי. זו חולשה גדולה של פסק הדין. בשונה מהדרישה שהעמיד בית המשפט הגרמני למתווה ברור ושקוף לקביעת גובה הגמלאות, המתווה שהציב בית המשפט הישראלי עמום ביותר ומותיר את העותרים במידה רבה ללא אחיזה.

היבט בעייתי שני בפסק דינו של ברק בהקשר זה הוא קביעתו שנטל ההוכחה להוכחת הפגיעה התוצאתית והקונקרטית בזכות מוטל על העותרים ולא על המדינה (אחדים מהשופטים הסתייגו מקביעתו זו). קביעה זו בעייתית ביותר, שכן עצם הדרישה מהעותרים להוכיח את מה שהמדינה עצמה מתקשה להוכיח הוא בגדר הטלת נטל בלתי ראלי שברוב המקרים ייעקר פרוצדורלית את יכולתם של עותרים החיים בעוני (מיוצגים או בלתי מיוצגים) לטעון טענות חוקתיות. אין פלא שפסק הדין הגרמני מניח כמובן מאליו שנטל ההצדקה של גובה הגמלאות מוטל על המדינה, וזו גם רוחו והגיונו של המשפט הבין-לאומי בתחום ההגנה על הזכויות החברתיות.ראו מיכאל אטלן "מודל לדוגמה של הזכות לתנאי קיום נאותים" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 395 (יובל רבין ויובל שני, עורכים, 2004)

בעיות אלו של פסק הדין של בית המשפט העליון הישראלי – המודגשות לנוכח פסק דינו של בית המשפט החוקתי הגרמני – ממחישות עד כמה הדרך שבחר בית המשפט העליון לפסוע בה היא דרך שלא פעם תוביל את הזכויות החברתיות החוקתיות בישראל למבוי סתום.

איך יוצאים מהמבוי הסתום?

אני סבור כי אמות המידה החוקתיות שהציב בית המשפט החוקתי הגרמני ראויות לאימוץ גם בהקשר של פיתוח הזכות לקיום בכבוד במשפט החוקתי הישראלי. פסק הדין הגרמני אינו נקי כמובן מבעיות, ולמידה ממנו צריכה להיעשות בזהירות אגב לקיחה בחשבון של ההבדלים במבנה החוקתי ובמבנה מערכת הרווחה בשתי המדינות. ואולם נראה כי בית המשפט הגרמני מציג מתווה ראשוני נכון יותר לחלוקת העבודה בין המחוקק ובין בית המשפט בהגשמה של הזכות לקיום בכבוד. מצד אחד הוא קובע בבירור שיש מקום לביקורת שיפוטית חוקתית ובעלת השלכות תקציביות לא מבוטלות גם בתחום של הזכויות החברתיות. מן הצד האחר, מאחר שזכות יסוד זו - אף בהשוואה לזכויות חברתיות אחרות – מורכבת מאוד וקשה להגדרה, ההתמקדות בשלב הראשון בחובת המדינה להגשים את הזכות באמצעות הליך שקוף וניתן להצדקה היא נכונה ומעשית. היא מתמקדת בחוזקות של בית המשפט בקיום ביקורת שיפוטית.ראו למשל גיא דוידוב "ביקורת חוקתית בעניינים בעלי השלכה תקציבית" הפרקליט מט 345 (תשס"ח). אין בכך כמובן כדי לשלול בחינה חוקתית תוצאתית, ככל שהדבר מתחייב מנסיבות העניין, ואולם נראה כי בשלבים הראשונים של פיתוח הזכות יש יתרונות לבחינה ההליכית – ברוח הצו שהוציאה בזמנו השופטת דורנר. דומני שבית המשפט הישראלי מיהר מדי לזנוח נתיב זה.יש לציין כי חלק מהביקורת האקדמית על פסק הדין התמקד במגבלות של המושג "כבוד האדם" כבסיס לפיתוח הזכויות החברתיות ובצורך לפתח את הזכויות החברתיות באמצעות מושג השוויון (ברק-ארז ואייל גרוס, לעיל ה"ש 1; אמיר פז-פוקס, לעיל ה"ש 1). לביקורת זו יש בסיס, ולזכות לשוויון אכן יש יתרונות בנסיבות מסוימות. ואולם פסק הדין הגרמני ממחיש כי גם השימוש במושג "כבוד האדם" בהקשר של ההגנה על זכויות חברתיות בישראל טרם מוצה. מושג "כבוד האדם" – על אף מגבלותיו – מבטא יסוד מרכזי וברור של הזכויות החברתיות, ובכל הנוגע לפיתוח המשמעות החוקתית של מושג זה בהקשר החברתי, עדיין יש כברת דרך ארוכה לפסוע בה.

להערכתי, בחינת המקרה הישראלי לנוכח אמות המידה החוקתיות שהציג בית המשפט החוקתי בגרמניה מביאה לידי מסקנה שהקיצוץ החד בגמלאות הבטחת ההכנסה – שעומד על תלו עד היום הזה כמעט ללא שינוי –  הוא בבירור בלתי חוקתי, ולו בשל הדרך החפוזה ונעדרת הביסוס להצדקת גובה הגמלאות שבה הוא נעשה.

יש לקוות אפוא כי בית המשפט שלנו ילמד את הראוי ללמוד מהחלטה חשובה זו של בית המשפט הגרמני. דרישה מהמדינה להליך שקוף שמבוסס על תשתית מתודולוגית ועובדתית מהימנה ומוצקה היא הכרחית ליציקת תוכן של ממש בזכות החוקתית לקיום בכבוד ולגיבוש הגנה חוקתית אמתית על הזכויות החברתיות. דומה כי רק אז יהיו דלתות בית המשפט פתוחות באמת גם לטענות החוקתיות של האנשים החיים בעוני.

עו"ד ד"ר אבישי בניש מתמחה במשפט ציבורי ובמשפט עבודה ורווחה. בשנים 2003 2005 ייצג את עמותת "מחויבות" בבג"ץ הקיום בכבוד יחד עם עוה"ד אביגדור פלדמן.