בין כלכלה לביטחון: דעת הקהל בישראל 1969—2009

בשנים האחרונות נעשו סקרי דעת הקהל דבר שבשגרה, ואולם בתקופות של בחירות ההתעניינות בסקרים אלה גדולה במיוחד. בבחינה של סקרי דעת הקהל בישראל בשנים 1969- 2009 ניתן להצביע על כמה מגמות מעניינות, בין היתר על העובדה שבדומה לרוב הדמוקרטיות המערביות, גם בישראל התחזקה במשך השנים ההצבעה על פי הסוגיות שבמחלוקת, ונחלשה ההצבעה המסורתית על פי שסעים חברתיים-כלכליים. התגברות הנטייה בישראל להצביע בהתאם לסוגיות שכאלה, מקורה בבולטות הגדלה של סוגיות שקשורות בגבולות המדינה, בתהליך השלום והשטחים וכן בדילמת הזהות הפנימית העוסקת באזרחות, בלאום ובדת.

את המידה שבה עסק הציבור בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון או נושאי פנים אפשר לבחון לנוכח כמה התרחשויות מרכזיות בחברה ובפוליטיקה הישראלית: בשנים 1969 (במהלך מלחמת ההתשה), ב-1973 (לאחר מלחמת יום הכיפורים), ב-1988 (פרוץ האינתיפאדה הראשונה), ב-1996 (חודשים אחדים לאחר גל התקפות הטרור), וב-2001 (פרוץ האינתיפאדה השנייה) יותר מ 70% מהמרואיינים (יהודים בלבד) ציינו סוגיות של חוץ וביטחון כבעיה המרכזית שעל הממשלה לטפל בה. לעומת זאת, בשנים 1981, 1984 ו-1999 רק 30% מנשאלים או פחות הזכירו נושאים אלה, והרוב התמקדו בסוגיות הפנים. בשנים 1977, 1992, 2003 ו-2006 ההבדלים בין מידת החשיבות שיוחסה בדעת הקהל לסוגיות החוץ ולסוגיות הפנים לא היו גדולים.

בבחירות של שנת 1969 80% מהנשאלים הצביעו על נושאי חוץ וביטחון כבעיה החשובה ביותר שעל הממשלה לטפל בה. בתקופה זו הייתה מלחמת ההתשה בעיצומה, וגבתה 260 הרוגים. מטרתה של מצרים הייתה להפעיל לחץ על ישראל כדי שתיסוג מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ואף שהמלחמה נערכה הרחק מהעורף הישראלי, קרבנותיה השפיעו על המורל הציבורי בישראל. זאת הסיבה שעיקר תשומת הלב הוקדשה לנושאי הביטחון. מנגד, באותה שנה היה מצבה הכלכלי של ישראל טוב, האבטלה נמוכה יחסית לממוצע (כ-4.5%), וההוצאה הפרטית גבוהה באופן יחסי (עלייה של 10%) (Arian 1972, p. 9; Torgovnik 1972, p. 21).

בשנת 1973 אמרו 88% מהנשאלים שהבעיות החשובות שעל הממשלה לטפל בהן קשורות לנושאי חוץ וביטחון. זהו השיעור הגבוה ביותר במשך השנים של נשאלים הסבורים כי זו הבעיה המרכזית שעל הממשלה לטפל בה. ניתן להסביר נתונים אלה בכך שהסקר נערך בדצמבר 1973, כאשר תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה רובה למלחמת יום הכיפורים, לתוצאותיה ולהשלכותיה. מלחמה זו, שהייתה עקובה מדם וגבתה קורבנות רבים, פגעה באמונו של הציבור במערכת המדינית והצבאית. המלחמה שינתה את הלך הרוח הציבורי והסבה את תשומת הלב מנושאי הפנים והחברה, שניצניהם הראשונים הופיעו במחאתם של "הפנתרים השחורים", ודחקה אותם לשוליים (Arian 1975, pp. 9-11).

1977 הייתה הפעם הראשונה שבה שיעור גבוה יותר של משיבים טענו שעל הממשלה לטפל קודם כול בנושאי חברה ופנים  (60%). בשנה זו התנהלה מערכת הבחירות סביב נושאים שכאלה, והפערים החברתיים זכו לתשומת לב רבה. את הנושאים האלה העלה על סדר היום מנחם בגין, מנהיגה של מפלגת הליכוד, שנראתה כחלופה ממשית למפלגת השלטון. עוד עלו במערכת הבחירות נושאים של שחיתות, חשבון הדולרים של לאה רבין, אשת ראש הממשלה, ופרשת שר השיכון שהתאבד – נושאים שתרמו גם הם לעליית חשיבותם של נושאי הפנים. יתרה מזאת, עלייתה של מפלגת ד"ש, שעסקה בעיקר בנושאים מסוג זה, תרמה גם היא להתגברות הנטייה לראות בנושאים אלה את הבעיה החשובה שעל הממשלה לטפל בה (Arian 1979, pp. 61-62).

האינפלציה, ששיעוריה החלו לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. בתגובה נקטה ממשלת רבין מדיניות של "פיחות זוחל" – יצירת מנגנון אינפלציוני שהביא לירידת ערך הלירה אל מול הדולר בשיעור של 50% בתקופת כהונת הממשלה. האווירה הציבורית הקשה שנוצרה בציבור בעקבות מהלך זה הקשתה על פעילות הממשלה, והבחירות הוקדמו (Penniman 1979, p. II).

לקראת בחירות 1981 חלה עלייה חדה בשיעור המשיבים שראו בנושאי הפנים את הבעיה החשובה שעל הממשלה לטפל בה (80%). בחירות אלה התקיימו לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ואולם האופוריה שלאחר ההסכם חלפה זה מכבר, והקיפאון בשיחות האוטונומיה נמשך בשל חילוקי הדעות בין ישראל למצרים על רקע קבלתו של "חוק יסוד: ירושלים". בתקופה זו הלך והתפתח המשבר הכלכלי. שר האוצר יגאל הורביץ עשה כמיטב יכולתו לייצב את האינפלציה המשתוללת, שהגיעה לשיעור של 133%, וב 24-בפברואר 1980 הוחלף המטבע מהלירה לשקל, השווה עשר לירות. הורביץ ניסה לנהל מדיניות שכוונה להקטנת הצריכה הפרטית ולריסון כלכלי, אך לא זכה לתמיכתו של בגין. ב-11 בינואר 1981 התפטר הורביץ מתפקידו, בעילה כי הממשלה מתנגדת לדרישותיו לרסן את הוצאותיה. עוד התפרסמו באותה תקופה כמה פרשיות שחיתות שקשורות במפלגות החברות בממשלה, וכל אלה ריכזו את תשומת הלב הציבורית בענייני הפנים.

יורם ארידור, מחליפו של יגאל הורביץ כשר האוצר, החליט לממש את אמרתו של בגין ו"להיטיב עם העם", ואת מדיניות ה"אין לי" של הורביץ החליף במדיניות "הכלכלה הנכונה". במסגרת המדיניות הכלכלית החדשה הורדו המכסים והמסים על רוב מוצרי הצריכה, ואף שהאינפלציה ירדה באופן זמני לשיעור שנתי של 102%, פחתו גם יתרות מטבע החוץ של המדינה, מה שהביא בטווח הארוך לידי עלייה נוספת באינפלציה. הבחירות של 1981 עמדו גם בצלה של מערכת בחירות רוויה מתחים עדתיים בין הליכוד, שתמכו בו 'עדות המזרח', ובין המערך, שתמכו בו ה'אשכנזים' (Arian 1983, pp. 1-2; שחם 1991, עמ' 419—420, 424—426).

בבחירות של שנת 1984 רוב המשיבים אמנם סברו כי על הממשלה לטפל קודם כול בבעיות פנים (71%), אבל שיעור זה היה בגדר ירידה בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, ונושאי החוץ והביטחון זכו לחשיבות מחודשת. שינוי זה חל בעיקר עקב פריצתה של מלחמת לבנון והתהליכים שהניעה בעקבותיה: ועדת כהן שהוקמה בעקבות המלחמה, הסכם השלום עם לבנון ופרישתו של בגין מהפוליטיקה. עם זה, נושאי הפנים נותרו במוקד העניין הציבורי בשל המשבר הכלכלי, משבר הבנקים והאינפלציה המשתוללת.

בקיץ 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה, שהכניסה את המדינה למערבולת ביטחונית. בעקבות טבח סברה ושתילה, שאירע במהלך המלחמה, הוקמה ועדת כהן, והמלצותיה הביאו לידי העברתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון לתפקיד שר בלי תיק. ייתכן שמלחמת לבנון השפיעה גם על החלטתו של מנחם בגין להתפטר בשנת 1983 מתפקיד ראש הממשלה. בשנת 1984 עדיין ישב צה"ל עמוק בתוך לבנון. "הסכם השלום" שנחתם עם נציגים לבנוניים מהעדה המארונית ב-6 במאי 1983 נותר על הנייר בלבד, ולאחר אישורו בפרלמנט הלבנוני נסוג צה"ל לקו נהר האל-אוואלי. ההתנגדות לצה"ל בלבנון התחזקה, ושהיית צה"ל בקו האוואלי גבתה מחיר דמים יום יומי (שחם 1991, עמ' 450—453).

באותה תקופה ממש הייתה הכלכלה הישראלית נתונה במשבר חמור מאוד - משבר שבא לידי ביטוי בהיפר-אינפלציה, שהגיעה לשיעורים של מאות אחוזים בשנה. עקב המלחמה והגדלת תשלומי הרווחה הגיעו הוצאות הממשלה להיקף חסר תקדים. שר האוצר ניסה להעלות את היקף הפעילות הכלכלית על ידי הורדת מסים ומכסים בשיעור חד, ואולם תכנית זו יצרה "בהלת קניות", וזו העלתה את המחירים ולפיכך הגבירה את האינפלציה. בנוסף גבר היבוא והביא לגירעון גדול במאזן המסחרי ולירידה נוספת ביתרות מטבע החוץ של המדינה. החוב חיצוני הגיע לשיעור של יותר מ 200% מהתמ"ג — שיעור שלא היה לו אח ורע במדינה מודרנית אחרת - ומימון החוב התופח נעשה באמצעות "הדפסת כסף". לקראת סוף שנת 1983 קרסו שערי מניות הבנקים, והממשלה נאלצה להלאים אותם ולקזז כשליש מכלל חסכונות הציבור שהושקעו במניות. שר האוצר, יורם ארידור, שהניח למשבר מניות הבנקים להגיע לכדי אסון, התפטר כעבור זמן קצר (שחם 1991, עמ' 454—457).

במערכת הבחירות של 1988 שוב התהפכה המגמה, ונושאי החוץ והביטחון זכו לחשיבות רבה בדעת הקהל (75%). בתקופה זו שכך המשבר הכלכלי, שיעור האינפלציה חזר לרמה נורמלית, והאינתיפאדה הראשונה פרצה. אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא איננה מוכנה, ועל התנהלותה ספגה ביקורת הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. היעדרה של מדיניות מגובשת השתקפה הן בשיטות שננקטו לדיכוי המהומות, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה היה כי איש אינו יודע כיצד להתמודד עם הבעיה הפלסטינית הסבוכה ועם המצב הרגיש בשטחי איו"ש (שחם 1991, עמ' 460—465).

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה, בשיתוף פעולה של כל הגורמים הכלכליים, לרבות ההסתדרות, אבל התמשכות האינתיפאדה פגעה במשק הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (היעדר פועלים מהשטחים והפסקת המסחר עמם). האבטלה גברה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, המושבים היו בקשיים, ומפעלים כגון "אתא" נסגרו (שחם 1991, עמ' 475).

לקראת הבחירות של 1992 החלה האינתיפאדה לדעוך. נושאי החוץ והביטחון עדיין עמדו במוקד העניין הציבורי, ואולם נושאי הפנים זכו לעלייה מסויימת בתשומת הלב (42%). בשנה זו הגיעו אחוזי האבטלה לרמה חריגה (כ-12%), ומערכת הבחירות התנהלה בצלה של מלחמת המפרץ הראשונה וועידת מדריד, שהתקיימה באוקטובר 1991. ואולם, אף שכבר ב 1990 החלה האינתיפאדה לדעוך, חלה ירידה בתחושת הביטחון האישי בעקבות מעבר הפלסטינים מהפגנות עממיות נרחבות לפיגועי טרור (Elazar & Sandler 1995, p. 2).

בתקופה זו החלו הנושאים הפנימיים לעלות למרכז הדיון הציבורי מכמה סיבות: ראשית עלתה סוגיית היחסים בין חילונים לדתיים: ממשלתו של יצחק שמיר נתמכה על ידי המפלגות הדתיות, ועל כן קיבלו חבריהן תפקידי מפתח, ובכלל זה את תיק הקליטה – תיק חשוב בימים של עלייה גדולה מברית המועצות. בציבור הרחב רווחה התחושה כי המחזיקים בתפקידי מפתח אלה פעלו באופן סקטוריאלי לטובת מפלגותיהם, וכי מגמה זו מחמירה את המצב הכלכלי ככלל ואת מצבם של העולים בפרט. לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לידי תגובת נגד: בציבור החילוני נתפסו החוקים החדשים ככפייה דתית, ובעקבותיהם נוצר גל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991 עלה נושא 'הכספים הייחודיים' לכותרות, וכן גיוס הלומדים בישיבות לצה"ל. פרשיות השחיתות בש"ס, שהחלו להיחשף, תרמו גם הן לאווירת הקיטוב. כך למשל, ב 13 באוקטובר הוצתה מסעדה לא כשרה כחלק ממהומות על רקע דתי שפרצו בירושלים בעקבות פתיחת כביש מספר 1 שעוקף את מרכז העיר ממזרח (Elazar & Sandler 1995, p. 21; Reich 2005, pp. 168-169).

חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד-  חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו - לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות. על רקע השינוי הדמוגרפי המתקרב, שבו חיזקה העלייה מברית המועצות את היסודות החילוניים במדינה, ועל רקע ההקצנה בין הימין לשמאל ושיוכם של הדתיים למחנה הימין, הייתה להקצנה ביחסי הדתיים והחילוניים משמעות של ממש בתקופה זו (זיסר וכהן 1999).

גם הנושא הכלכלי עלה בעוצמה רבה. בשנים אלה החל כאמור גל העלייה הגדול מברית המועצות, וזה דרש היערכות מיוחדת - רבים מן העולים היו בעלי עיסוקים אקדמאיים אך לא יכלו להשתלב בהם בתקופה הראשונה לעלייתם. האבטלה גדלה אפוא והגיעה לשיעור שיא של יותר מ 12%, נוסף על המיתון במשק שנוצר עקב המצב הכללי הקשה – הביטחוני והכלכלי. תקציב המדינה לשנת 1992 אושר בכנסת רק לאחר דיונים סוערים, שכן על רקע פרשות השחיתות ודו"ח מבקר המדינה הקשה, חשו רבים כי התקציב נועד לשפר את מצבם של המגזרים המקורבים למפלגות השלטון, אך אין בידו לשפר את האבטלה ולהביא לשיפור במצבם החמור של העולים. בציבור רווחה התחושה כי לא נעשה די לקלוט אותם, וכי הם מושלכים אל שולי החברה הישראלית. לראשונה נעשו העולים מרכיב חשוב בבחירות, ובסופו של דבר נראה כי חלק ניכר מהצלחתו של רבין יש לייחס להצבעת המחאה שלהם נגד מפלגת השלטון - הליכוד (Elazar & Sandler 1995, pp. 5-6, 10-12).

בבחירות של שנת 1996 חלה עלייה חדה בשיעור הסבורים כי הבעיה החשובה שעל הממשלה לטפל בה קשורה לסוגיות חוץ וביטחון (74%). את עליית חשיבותם של נושאים אלה אפשר להסביר באירועים שקדמו לבחירות: הסכמי אוסלו היו סוגיה שנויה במחלוקת בקרב הציבור והפוליטיקאים, ואולם ההתנגדות להסכמים הגיעה לשיאה ב-4 בנובמבר 1995, כשיגאל עמיר, מתנקש יהודי איש הימין הקיצוני , רצח את ראש הממשלה יצחק רבין (Reich 2005, pp. 175-177, 182-183).

ב-22 בנובמבר 1995 הושבע שמעון פרס כראש הממשלה. הבחירות אמנם תוכננו להיערך כשנה לאחר מכן, ואולם כשלושה חודשים בלבד לאחר הרצח, ב 3 בפברואר 1996, הודיע פרס על הקדמתן ל29- במאי ועל המשכו של תהליך אוסלו (Reich 2005, pp 184). בינואר 1996 חוסל איש חמאס, יחיא עיאש, והתנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזבאללה הודיעו כי ינקמו את מותו. ב 25 בפברואר החל גל פיגועים שעשרות אנשים נהרגו בו ומאות נפצעו. הפיגועים שינו את האווירה הציבורית מן הקצה אל הקצה (Reich 2005, p. 189).

יתרה מזאת, באותה תקופה פתח חזבאללה חזית טרור נוספת מלבנון, וב 11 באפריל 1996 הורה פרס על מבצע מקיף למיגור הטרור שהפעיל ארגון זה. את מבצע "ענבי זעם" ניהל פרס באופן אישי ומקרוב, דבר שבעקבותיו האשים הימין כי המבצע נועד בעיקרו לצורכי תעמולת בחירות. המבצע הסתבך כשב 18 באפריל פגע צה"ל, שלא במתכוון, בבניין בכפר קנא שבו הסתתרו אזרחים לבנונים. כמאה אזרחים נהרגו בתקרית, וב 27 באפריל, בלחץ בינלאומי, הסתיים המבצע טרם זמנו. תמונותיהם של ההרוגים בכפר קנא יצרו ניכור בין ערביי ישראל ובין פרס (Reich 2005, p. 187).

מערכת הבחירות של 1996 עסקה בעיקר בתחושת חוסר הביטחון שמקורה בפיגועי ההתאבדות שקדמו לבחירות, והשלום והביטחון היו הנושאים העיקריים שאליהם התייחסו המתמודדים. נושאי הכלכלה לא זכו לתשומת לב רבה, שכן המצב הכלכלי היה טוב ונושאי ביטחון משכו את תשומת הלב.

בבחירות 1999 חלה ירידה מסוימת בחשיבותם של נושאי החוץ והביטחון, ורק 60% מהנשאלים סברו שהבעיה המרכזית שעל הממשלה לטפל בה קשורה לנושאים אלה. מערכת בחירות זו עמדה בצל משבר פנימי בימין, אשר התנגד להסכם חברון ולהסכם וואי, שעליהם חתמה מפלגת הליכוד. במערכת בחירות זו עלו מחדש נושאי פנים ובכללם המתחים הבין-עדתיים: נתניהו זכה לביקורת רבה על אמירתו ש"בשמאל שכחו מה זה להיות יהודים", והשחקנית תיקי דיין כינתה את תומכי נתניהו "אספסוף מהשוק". ב-17 במרץ 1996 הורשע דרעי בעברות של שחיתות ונדון לארבע שנות מאסר. פרשה זו העמיקה את השסע העדתי, שכן היו שטענו כי הרשעתו של דרעי נעשתה על רקע מוצאו ולא משיקולים עניינים. מנגד, ניתן במערכת בחירות זו גם משקל גדול לנושאי חוץ, ובעיקר לנושא חלוקת ירושלים, המשך תהליך השלום וההתמודדות עם מעשי הטרור (Elazar & Mollov 2001, pp. 2-5).

לקראת בחירות 2001, חלה עלייה בשיעור הנשאלים שסברו שסוגיות של חוץ וביטחון הן הבעיה המרכזית שעל הממשלה לטפל בה (79%). לפני הבחירות, בתקופת כהונתו של אהוד ברק, חודשו שיחות השלום עם סוריה ועם הפלסטינים. ברק סבר שהסיכויים להסכם שלום עם סוריה קלושים, ולכן ריכז את עיקר מאמציו במסלול הפלסטיני. תכניתו של ברק הייתה להגיע להסכם שלום סופי עם הפלסטינים, וביולי הזמין הנשיא קלינטון את ברק ואת ערפאת לקמפ דיוויד. בתום 15 ימי דיונים הגיעו הצדדים למבוי סתום בשאלות של זכות השיבה וירושלים, והשיחות נפסקו. בספטמבר הוביל ח"כ אריאל שרון משלחת של חברי סיעת ליכוד לביקור בהר הבית. בעקבות הביקור פרצו מעשי אלימות, והאינתיפאדה השנייה החלה (אריאן ושמיר 2002, עמ' 8—9).
בבחירות אלה הייתה הריבונות באתרי הקודש בירושלים סוגיה מרכזית: הן נערכו בעקבות התפטרותו של ברק על רקע חוסר התמיכה של חברות הקואליציה בניהול משא ומתן לשלום עם הפלסטינים, ומנגד עוררה כוונתו להגיע לוויתורים בירושלים ביקורת רבה, וזו הלכה וגברה לנוכח ההתקוממות הפלסטינית והתגברות פיגועי הטרור. סוגיות של ביטחון ושאלת השטחים הניעו אפוא את הבחירות של 2001 ועמדו במרכזן.

בבחירות 2003 נראתה ירידה מסוימת בשיעור הנשאלים שסברו כי בעיות החוץ והביטחון הן הבעיות החשובות ביותר שעל הממשלה לטפל בהן (53%), אף שבחירות אלה התקיימו לאחר יותר משנתיים שבהן התחוללה האינתיפאדה השנייה, ובתקופה זו הגיעו פיגועי הטרור ומספר האזרחים הנפגעים לשיא חסר תקדים. נתון מפתיע זה אפשר להסביר בכך שהאלימות המתמשכת השפיעה באופן הרסני על הכלכלה, והשפל הכלכלי השפיע על רבים מהאזרחים באופן ישיר. בסקר בחירות שערכו אריאן ושמיר השיבו 72% מהישראלים כי המצב הכלכלי בישראל רע או רע מאוד. זאת ועוד, שערוריות שחיתות שבהן היו מעורבים מפלגת הליכוד השלטת ושרון עצמו השתלטו על סדר היום הציבורי, וגם מערכת הבחירות עצמה לוותה בהאשמות כי תהליך הרכבת רשימת הליכוד לכנסת היה מלווה במכירת קולות, בשוחד ובמעורבות פעילים בעלי עבר פלילי. גם מועמדי מפלגת העבודה הואשמו בעברות. כך, על אף האלימות ומתקפות הטרור, שהיו לשגרת טרור מפחידה, ומספר הקרבנות הגבוה, לא היו סוגיות הביטחון, הטרור, השטחים, ההתנחלויות, הפלסטינים וירושלים דומיננטיות בסיקור התקשורתי. זה התמקד דווקא בסוגיות הכלכליות, החברתיות ובשחיתות (Shamir & Arian 2004, pp. 3-4).

בבחירות לכנסת ה-17, במרץ 2006, סברו 67% מהנשאלים שנושאי פנים וחברה הן הבעיה המרכזית שעל הממשלה לטפל בה, אף שהבחירות עמדו בצל מאורעות דרמטיים: הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה והפינוי חסר התקדים של יישובי מתנחלים יהודים באוגוסט 2005, וכן התזוזות הגדולות של המצביעים בין המפלגות הפוליטיות ובתוכן בעקבות מהלך זה. את הלך הרוח בציבור ניתן להסביר ברגיעה היחסית במצב הביטחוני, בסיומה של האינתיפאדה השנייה ובעובדה שההתנתקות עברה ללא אירועים ביטחוניים דרמטיים. ההתנתקות זכתה לתמיכה ציבורית ובניגוד לחששות לא הובילה לידי התנגדות אלימה מצד המתנחלים. וכך, אף שהמשך האלימות שיצאה משטחי עזה וניצחונו של חמאס בבחירות המשיכו לעניין את הציבור הישראלי, לא הוצג סדר היום הביטחוני בחזית מערכת הבחירות (אריאן ושמיר 2008, עמ' 11) .

בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה העלתה לדיון את סדר היום החברתי. התקשורת והקמפיינים של המפלגות התמקדו בבעיות חברתיות - בעוני, בחינוך, בבריאות וברווחה - ונראה היה שמערכת הבחירות מתאימה את עצמה להלכי הרוח של הציבור (אריאן ושמיר 2008, עמ' 19).

בנוגע לבחירות 2009 ימים יגידו. התקופה שקדמה לבחירות אופיינה בעיסוק רב בהאשמות בשחיתות של בכירים בקדימה, מפלגת השלטון - עיסוק שהגיע לשיאו בהתפטרותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט ב-21 בספטמבר 2008. ציפי לבני, שנבחרה לעמוד בראש המפלגה, לא הצליחה להרכיב קואליציה, והבחירות הוקדמו ל-10 בפברואר 2009. מערכת בחירות זו נפתחה בעיסוק אינטנסיבי בנושאי כלכלה בשל המשבר הכלכלי העולמי שמסתמן כמשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז המשבר הכלכלי של 1929 ( http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3162604,00.html). סימניו של המשבר החלו להופיע ולהשפיע על הציבור בישראל, דבר שעורר דיונים סוערים בנוגע למדיניות הכלכלית הדרושה להתמודדות עמו. נראה היה כי מערכת בחירות זו תעמוד בסימן בולט של נושאי פנים, ואולם המשך שיגורי הטילים מעזה אל יישובי הדרום ואי-חידוש הפסקת האש על ידי חמאס, הביאו לפתיחתו של מבצע "עופרת יצוקה". במהלך המבצע ספגו יישובי הדרום - מבאר שבע ועד גדרה - נפילות טילים רבות, ואלה לא אפשרו לקיים חיים סדירים. גיוס המילואים והמערכה המתמשכת בעזה, תוצאותיה והשלכותיה צפויים להסב אפוא את תשומת הלב הציבורית לנושאי חוץ וביטחון. בשל עוצמתו של המשבר הביטחוני מצד אחד והמשבר הכלכלי מן הצד האחר, קשה לדעת מה יהיו עמדותיו של הציבור ביחס לסוגיות המרכזיות שעל הממשלה לטפל בהן לאחר הבחירות.

רשימת מקורות 

 אריאן, אשר ומיכל שמיר, 2002. "מבוא", בתוך: הנ"ל (עורכים), הבחירות בישראל: 2001, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 7—27.

אריאן, אשר ומיכל שמיר, 2008. "מבוא", בתוך: הנ"ל (עורכים), הבחירות בישראל: 2006, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 11—22.

זיסר, ברוך ואשר כהן, 1999. "מדמוקרטיה הסדרית לדמוקרטיה משברית", פוליטיקה, 3: 9—30.

שחם, דוד, 1991. ישראל 40 השנים, תל אביב: עם עובד.

Arian, Asher, 1972. "Introduction", in: idem (ed.), The Election in Israel: 1969, Jerusalem: Jerusalem Academic Press, pp. 9-20.

Arian, Asher. 1975. "Introduction", in: idem (ed.), The Election in Israel: 1973, Jerusalem: Jerusalem Academic Press, pp. 9-20.

Arian, Asher, 1979. "The Electorate: Israel 1977", in: H. R. Penniman (ed.), Israel and the Polls. Washington DC: American Enterprise Institute for Public Policy Research, pp. 59-89.

Arian, Asher, 1983. "Introduction", in: idem (ed.), The Election in Israel: 1981, Tel Aviv: Ramot, pp. 1-12.

Elazar, Daniel, J. & Shmuel Sandler, 1995. "Introduction", in idem. (eds.), Israel at the Polls: 1992, London: The Jerusalem Center for Public Affairs, pp. 1-24.

Elazar, Daniel, J. & Ben M. Mollov, 2001. "Introduction", Israel Affairs, 7 (2): 1-17.

Penniman, Howard. R., 1979. "Preface", in: idem (ed.), Israel at the Polls, Washington DC: American Enterprise Institute for Public Policy Research, pp. I-VII.

Reich, Bernard, 2005. A Brief History of Israel, New York: Facts on File.

Shamir, Michal & Asher Arian, 2004. "Introduction", in: idem (eds.), The Election in Israel: 2003. London: Transaction Publishers, pp. 1-12.

Torgovnik, Efraim, 1972. "Party Factions and Electoral Issues", in: Asher Arian (ed.), The Election in Israel: 1969, Jerusalem: Jerusalem Academic Press, pp. 21-40.

פורטוגלי, אמנון. "המשבר הכלכלי הגדול". כלכליסט