האביב הליטאי

אם היה עוד מישהו זקוק להוכחות בדבר הפער התודעתי בין העולם החרדי ובין "שאר העולם", באה פרשת המהפך בעיתון הליטאי יתד נאמן וסיפקה את המבוקש. העיתון - שנחשב אחד מבסיסי הכוח של העמדה החרדית השמרנית - עבר מהפכה רבתי ונפל לידיהם של בעלי הקו המתון. כבר כמה שבועות שהדרמה סביב העיתון מסעירה ומטלטלת את העולם החרדי.

אם היה עוד מישהו שזקוק להוכחות בדבר הפער התודעתי בין העולם החרדי ובין "שאר העולם", באה פרשת המהפך בעיתון הליטאי יתד נאמן וסיפקה את המבוקש. העיתון - שנחשב אחד מבסיסי הכוח העיקריים של העמדה החרדית האידאולוגית, השמרנית - עבר מהפכה רבתי ונפל לידיהם של בעלי הקו המתון. כבר כמה שבועות שהדרמה סביב העיתון מסעירה ומטלטלת את העולם החרדי, ובעיקר את המגזר הליטאי, ויותר מכול את מי שהכירו את "ימי הרב שך העליזים" (נאמר בני 45 ומעלה). פרצי רגשות - רובם, יש לציין, של שמחה לאיד ושל אופטימיות-של-סוף-עידן - ממלאים את כל הבמות החופשיות (כלומר האינטרנטיות) של העולם החרדי, מאתרים ופורומים ועד יומני רשת (בלוגים) אישיים. ובתקשורת הישראלית? את מי זה מעניין... שתיקה מפוהקת או אזכורים שוליים.

אבל יתד נאמן בהחלט צריך לעניין את הציבור: ראשית כ"סיפור טוב" על מאבק סוער בשילוב מנצח של אידאולוגיה, כסף, שליטה, כבוד ויצרים אחרים; ושנית זהו גם מקרה חשוב לבתי הספר לתקשורת, בייחוד בכל הנוגע ליחסי הון ועיתון; אבל יותר מכול זהו ציון דרך היסטורי בתולדותיה של החרדיות הישראלית, שלו משקל עצום בקביעת המשך דרכה. לא פחות מכך. ומכיוון שהיהדות החרדית בכללה הולכת ותופסת מקום נכבד בחיי המדינה והציבור בכלל, זה בהחלט נוגע לכולנו.

אז מה קרה כאן?

יתד נאמן נוסד בקיץ 1985 בתמיכתו של "גדול הדור" דאז הרב אלעזר מנחם שך (1898-2001) ובעידודו של "גדול הדור" שבו נתלה - רבי יעקב ישראל קנייבסקי, המכונה "הסטייפלר" (1899-1985). בראש העיתון הועמד עורכו ומי שעיצב את דמותו - נתן זאב (נתי) גרוסמן. הרב שך, שהנהיג אז את המגזר הליטאי, הגעיש את העולם החרדי בעשרות סכסוכים, אידאולוגיים בעיניו, נגד כל מי שהעז לסטות מדעת תורה - דעתו. בשל אי-נחת מעיתונה הרשמי של אגודת ישראל, המודיע, שבו היה משקל רב ליריביו, חסידי גור, החליט הרב שך לייסד עיתון ל"בני תורה" (כלומר לליטאים), שיסור למרותם של "גדולי התורה" (כלומר שלו עצמו) ויבטא בקול צלול את "דעת תורה" (כלומר את דעתו שלו) ואת "ההשקפה הטהורה" (כלומר את השקפתו שלו). השם לקוח מפסוק בישעיהו: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" (ישעיהו כב, כג), אך המילה יתד היא גם ראשי תיבות של "יומן דעת תורה".

ואמנם לרב שך הייתה השקפה. גם אם מנהיגותו הייתה הרסנית, כמו שרבים סבורים כיום, הוא היה אידאולוג מאתגר. ביסוד השקפתו עומדת האמונה כי התורה (בעיקר לימוד התורה, אך גם קיום מצוותיה) היא יסוד קיומו של עם ישראל, וכי כל האידאולוגיות האנושיות הן הבל הבלים. כל המשאבים האפשריים צריכים להיות מגויסים אפוא למען "עולם התורה" - מערכת הישיבות והכוללים. השקפה זו מצדדת בגישה קרירה ומסויגת כלפי המדינה והעולם החילוני בכלל, אך עם זה מעודדת פעילות במסגרתה למען השגת היעדים החרדיים. בראש היעדים הללו היא מציבה כאמור את בניית "עולם התורה", וכמעט כל מהלך היא מודדת על פי התועלת או הנזק שהוא יביא לעולם זה. עולם התורה, מצדו, אמור להיות אמון על הערך של "תורה בלבד", ללא כל לימודי חול או שיקולי פרנסה, להעלות על נס את אידאל המצוינות הלמדנית ולבלום כל שינוי בדרכי הלימוד והחינוך המקובלות. הדימויים החילוניים על האופי הנצלני, האינטרסנטי והמגזרי-המצומצם של "עולם התורה" החרדי מנוגדים מאוד לאופן שרואה אותו "ההשקפה הטהורה". בעיניה, לומדי התורה עושים שירות לעם ישראל כולו - גם לאלה שאינם מכירים להם טובה על כך - משום שהם אלה המשמרים את לוז קיומו של העם, ומוכנים למסירות נפש (הקרבה) למען אידאל זה.

יתד נאמן נועד להיות שופרה ושליחה של השקפה זו, והוא יצר סטנדרטים חדשים של עיתונות חרדית. מצד אחד הוא היה כתוב בלשון עכשווית יותר ומושחזת יותר מזו של המודיע, ומן הצד האחר הוא העמיד בראשו "ועדה רוחנית" שתפקידה לצנזר כל ניסוח בעייתי מבחינה הלכתית או "השקפתית". נאומיו הטריים של הרב שך הודפסו בחגיגיות, וגם דבריהם של "גדולים" ליטאים אחרים זכו להבלטה רבה יותר מכפי שזכו בהמודיע. גם מבחינה רעיונית ביסס יתד נאמן את דוקטרינת דעת תורה והעלה את חשיבותה בסולם הערכים החרדי למעמד של ערך עליון. הוא עשה שימוש הולך וגובר במונח "מעתיקי השמועה" כדי לציין את שרשרת המסירה של התורה - וממילא גם של ההנהגה הרוחנית - בעם ישראל, שרשרת שראשיתה, כמו שקובעת המשנה הפותחת את מסכת אבות, בקבלת התורה מסיני: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה" (אבות א, א). יתד נאמן הזכיר לקוראיו שאותה שרשרת ממשיכה ועוברת דרך גדולי ליטא, החזון איש והרב מבריסק, ומהם הלאה אל הסטייפלר ובעיקר אל הרב שך. המסר ששידר העיתון הוא שכל המערער על החוליה האחרונה בשרשרת כמוהו כמי שמערער על השרשרת כולה, ובשם תפיסה זו ניהל יתד את כל מאבקיו של הרב שך בלשון פולמוסנית מצליפה.

הרב שך היה כאמור אידאולוג חשוב, אך לא בעל כושר ביטוי רהוט. את נאומיו לא הכין מראש, שפתו הייתה דלה, מבטאו היה משובש משהו, לעתים גלש ליידיש, ומשפטיו נקטעו לא אחת. ואולם בגליונות השבת של יתד נאמן, שבהם הובאו נאומיו בתוך מסגרת בולטת, הם נראו פתאום כנאומים נאים וסדורים. אני זוכר לפחות פעמיים שבהם נכחתי בנאומים של הרב שך בפתיחת "ירחי כלה" בישיבת פוניבז' ולאחר כמה ימים השוויתי את מה ששמעתי עם מה שנכתב ביתד. זו הייתה מלאכת מחשבת, אמנות של ממש: מצד אחד נדהמתי עד כמה השתנה הנאום המגומגם למאמר רהוט ובהיר; מצד אחר נדהמתי לא פחות עד כמה למרות הכול הוא נשאר נאמן למקור. שום תוכן לא נוסף, ואפילו המילים צלצלו כמו אלה של הרב שך; אלא שאיכשהו הטקסט נערך, ונערך היטב, וכביכול נברא מחדש.

אם יכולנו לצפות שפריצת המונופולין של המודיע תביא לידי חדירתם של ערכי העיתונות החופשית אל החברה החרדית, יתד נאמן ייצג מגמה הפוכה. רק העיתונים ה"לא רשמיים" שהחלו לפרוח באותה תקופה הביאו עמם במידה מסוימת מגמה זו. בציבור החרדי עצמו היו שרכשו מינוי לעיתון בעיקר כדי להציל את כבודו של הרב שך. קוראים חרדים לא מעטים אמרו שהוא "מעצבן", בעיקר בגלל מגמת ה"איפכא מסתברא" של כמה מבעלי הטור הבולטים בו, כלומר הנטייה להראות כי האמת היא "בדיוק להפך" ("פונקט פארקערט", ביידיש) מהנטייה האינטואיטיבית של הציבור, בבחינת "דעת בעלי בתים היפך דעת תורה". בעיני אחרים, לעומת זה, דווקא דרך כתיבה זו היא שהפכה את הפובליציסטיקה של יתד למאתגרת ומעניינת.

יתד צבר עוצמה רבה. משופרם של ה"גדולים" הוא נעשה בהדרגה גם למי שמכתירם. העיתון פיתח לדרגות חסרות תקדים את תרבות התארים הרבניים ויצר באמצעותם הייררכיה של כבוד. בשפת קודים זו רק הרב שך והסטייפלר זכו בתואר "מרן" (השמור לגדול הדור), ולאחר פטירת הסטייפלר זכה בכך הרב שך לבדו. כשירד הרב שך מעמדת ההנהגה, באמצע שנות התשעים, עלו שני שמות עיקריים של מועמדים להנהגה: הרב יוסף שלום אלישיב (נולד 1910), השמרן והנוקשה משהו, והרב אהרן לייב שטיינמן (נולד 1914), שנתפס כמתון יותר. יתד נתן את התואר "מרן" לרב אלישיב, ונראה שלמהלך זה היה משקל רב בהכתרתו. עם פטירתו של הרב שך (2001), נעשה הרב אלישיב "גדול הדור" וכונה בתואר "פוסק הדור".

הרב אלישיב לא היה איש "השקפה", לא נאם בציבור ולא סיפק התבטאויות אידאולוגיות, אך גם בתקופה זאת עשה יתד את עבודתו וניסח את העמדה המצופה ממנו - התנגדות לכל שינוי ביחסם של החרדים לתעסוקה, לשירות צבאי או ללימודים לא-תורניים, ציות מוחלט ל"גדולי ישראל" (בעיקר לרב אלישיב) וביקורת מושחזת על הציבור החילוני והדתי-ציוני. לצד אלה הוא לגלג לא אחת על מערכות השלטון של המדינה, ובכלל זה על מערכת המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט. מסרים אלה כבר לא נתקבלו באדיקות אצל הדור הצעיר החרדי, שחלקים הולכים וגדלים ממנו פיתחו רגשות של סרקזם, ולעתים אף עוינות, כלפי "ההשקפה הטהורה" וכלפי כלי מבטאה העיקרי. גישתו הכוחנית נתפסה כברוטלית, ורבים מחו על שהוא פוגע בכבודם של גדולי תורה שלא הלכו בגישתו, ובכלל מלחמותיו נמאסו על חלקים נרחבים בציבור שאליו יועד. החשיפה לאינטרנט, שנעשה להיט בעולם החרדי, האירה את יתד כשריד של עידן אחר. נראה שגם בחברה החרדית, שאחוז הצעירים בה עצום, החלה להתעורר ציפייה למתן לגיטימציה רבה יותר לפתיחות ולתמורות שכבר החלו להתרחש. הרב אלישיב עצמו אמנם התנגד להן, אך הוא לא היה איש מלחמה כרב שך, ולא יצא לקרב על השלטת עמדותיו. כך יכלו התמורות להמשיך ולהתרחש חרף התנגדותו המוצהרת לכיוון של היפתחות הדרגתית.

הרב שטיינמן גילה לכאורה קו אוהד יותר לתמורות אלה. כשהתבטא לעתים התבטאויות מתונות יותר, דאג לאזן אותן בהתבטאויות שמרניות או מסייגות. גישה פייסנית זו לא עזרה לו ביתד, והעיתון השתדל ככל יכולתו להצניע את דמותו ולמעט בהשמעת קולו. ואולם סביב הרב שטיינמן הלכה והתלכדה אופוזיציה של כל מאוכזבי האליטות הקיימות. אליטות אלה כללו את הרב אלישיב ו"חצרו", את העסקנים הפוליטים, את רבני השורה השנייה ההולכים בתלם וכמובן את יתד. בני חוגו של הרב שטייינמן לא יצאו למאבק חזיתי בהם, אבל המתינו לבוא שעתם.

ושעתם באה. לפני חודשים אחדים אושפז הרב אלישיב ולמעשה חדל לתפקד. היו מי ששיערו (ואני בכללם) שהרב שטיינמן בן ה-98 כבר הפסיד את ההנהגה בסיבוב הקודם וכי לעת הזאת יתפתח מאבק השליטה בין רבני "הדור הצעיר", בני השמונים והתשעים (הרב חיים קנייבסקי, הרב ניסים קרליץ, הרב שמואל אוירבך, הרב גרשון אדלשטיין); ואולם למרבה הפתעתם ההנהגה הועברה אליו כמעט בלא התנגדויות. ההתמודדות הגדולה נדחתה בעוד כמה שנים. הציבור הליטאי נראה כמקבל את מרותו של הרב שטיינמן, עסקנים עלו אליו לרגל, ואפילו יתד בלע את הצפרדע והחל לכנותו בתואר מרן. ואולם בכך כנראה לא היה די. יתד עדיין נתפס כגרעין הקשה של "ההשקפה הטהורה", ובהתמדה ניסה לקדם להנהגה את מועמדו, הרב שמואל אוירבך, לשלב שלאחר הרב שטיינמן. הן מתוך "חיסול חשבונות" על העבר והן (ובעיקר) כדי להבטיח את שלטונו של הרב שטיינמן בעתיד, החליטו נאמניו לעשות מעשה ולהשתלט על העיתון.

ב-31 במאי 2012 יצא אתר האינטרנט החרדי בחדרי חרדים בכותרת מרעישה: "המפץ הגדול של 'יתד נאמן' • בעלים חדשים ופיטורים". שמעון גליק, גביר עשיר ממונסי, ארצות הברית, ממקורבי הרב שטיינמן, רכש את השליטה בעיתון, פיטר בין לילה את ההנהלה הוותיקה ואת המערכת המכהנת ומינה מערכת חדשה, אוהדת את "גדול הדור" החדש ואת מגמותיו. לא ברור כיצד התאפשר המהלך, אך מסתבר שמישהו בהנהלה הקיימת נרדם בשמירה.

הכותרת של בחדרי לא הייתה הגזמה. בנימה אישית אני חייב לציין שכאשר קראתי את הכתבה נסערתי, ובתוך כמה דקות נוכחתי שלתחושתי זו שותפים רבים, בעיקר חרדים "בוגרי" עידן הרב שך. אתרי האינטרנט החרדיים, וכן תיבת הדוא"ל האישית שלי, מלאו עדכונים נרגשים על המהפך ונקיטת עמדות בנוגע לו. כמה כתבו ברשת שזהו "סוף עידן ההשקפה הטהורה". בתוך כמה ימים התרוצצו מסמכים של תומכי המהלך ושל מתנגדיו. מקצתם, יש לציין, נראים כמו קינתו של הבריון השכונתי שתש כוחו וכעת מנסה לשכנע את הבריות: "ראו כמה טוב היה כשאני שלטתי בעניינים".

מי שטרפו את הקלפים היו הרבנים שטיינמן וקנייבסקי, שתמכו במהפך והודיעו על כך בפומבי. הרב חיים קנייבסקי הוא חתנו של הרב אלישיב (וגם בנו של הסטייפלר ואחיינו של החזון איש), ולפיכך לעמדתו היה כאן משקל מכריע. בעבר הוא נפגע מיחסו של יתד אליו, אך נראה כי בעיקר הרגיש צורך להגן על מנהיגותו של הרב שטיינמן במבחנה הראשון. מנגד, רבנים חרדים בכירים פחות נזעקו נגד המהלך: באינטרנט נפוצה שיחה של רבי שמואל אריה לוין שבה הוא מעורר בבכייה את המאזינים ומעמידם על חשיבות העיתון (גם כאן מתוך ניסיון להעלות באוב את הרב שך ואת ה"גדולים" של פעם). ההקלטה נפוצה חיש מהר ועוררה תגובות קוטביות. על פי שמועה שהגיעה לידיי ארגן הרב משה מרדכי קארפ, מנאמני "ההשקפה הטהורה", אמירת תהלים ציבורית (מהלך הנעשה בעתות צרה קשים) "למען עולם התורה", ותומכיו חילקו את ההקלטה למשתתפים.

ואולם במצב החדש שנוצר, אנשי יתד המודחים ותומכיהם, שכל העת יצאו בגרון ניחר למען סמכות "גדולי התורה", מצאו את עצמם כעת במאבק נגד "גדולי התורה" של היום, לאחר ששני הבולטים שבהם התייצבו נגדם. ואם לא די בכך, אנשי מערכת יתד המודחים פנו - לא פחות ולא יותר - לבית משפט חילוני בתביעה נגד מחליפיהם. מהלך זה עצמו הוא כבר כמעט קריקטורה. האנשים שעסקו כל ימיהם בתקיפת מערכת המשפט החילונית מבקשים כעת את הצדק שלהם דווקא בה ומנסים לעשותה לכלי להצלת "ההשקפה הטהורה"! ומי הנתבע? - אלה שעשו את רצון ה"גדולים"! - לא לחינם הכתיר בחדרי חרדים את המהלך בכותרת האירונית "תובעים את גדולי ישראל"...

אולי מוקדם מדי להספיד את ה"שכניקים" (נאמני דרכו של הרב שך) ואת "ההשקפה הטהורה", אבל לפי כל הסימנים, בסיבוב הזה הם הובסו במהלומה מהירה וכואבת. ייתכן ש"הגדול" הבא יהיה משלהם, אך כעת האפשרות הזאת נראית רחוקה מתמיד. וכאן עולה מפלס התדהמה עוד יותר: הייתכן? הייתכן שכל השנים הללו שבהם חתו הכול מאימתה של "דעת תורה" הם  בעצם פחדו מנמר של נייר (תרתי משמע)? הייתכן שכל כוחה של "ההשקפה הטהורה" עמד על עיתון אחד, תוקפני ומרגיז אך חסר משאבים, שאפשר היה לקנותו בנזיד עדשים?

אכן המגזר הליטאי כמרקחה, ולא לחינם. זו איננה עוד סערה בשלולית המקומית. זהו אכן מאבק בין שתי דרכים שיקבעו את יחסו של העולם החרדי אל כל מה שמחוצה לו. וחשוב להזכיר: המגזר הליטאי הוא עמוד חשוב בקביעת דרכה של היהדות החרדית בכללה, בייחוד בסוגיות בעלות נגיעה אידאולוגית; גם החסידים וגם הספרדים מושפעים ממה שקורה בו. המהפך ביתד נאמן הוא כנראה סימן לרוח חדשה ההולכת וקונה אחיזה במגזר זה. אחד העיתונאים מצא למהפך הזה מונח קולע ומבריק, שפשט גם הוא באינטרנט החרדי. הוא קרא לו 'האביב הליטאי'.