האם טיפחנו "אח גדול"?

בעוד מספר חודשים יסיים בשעה טובה המבקר הנוכחי את המשמרת שלו בלשכת מבקר המדינה. ערב פירסומם של עוד דוחות "מהחמורים ביותר שידענו", התמודדות עם השאלה - עם מה ניוותר כשילך  - עשויה לשמש חומר למחשבה ומצע ראשוני לפעולה לבא אחריו. על הפרק עומדות סוגיות הנוגעות גם לגבי אופני התיפקוד של המבקר העומד לצאת וגם לגבי המקום והנפח שתיפקוד זה תפס בתודעה הציבורית.

לינדנשטראוס מתנהל באופן שונה מכל קודמיו בתפקיד. התנהלותו שונה בהיקף הביקורת, בשיטותיה ובסגנונה. לנוכחותו החריגה בתקשורת השלכות שליליות על יכולת התפקוד של המבוקרים על ידו וחמור מכך על האחריות שציבור במדינה דמוקרטית צריך לשאת. אחת התוצאות היא שעוד לא היה מבקר כה שנוי במחלוקת. התנהלותו החריגה מתבטאת בשתי אמירות המיוחסות לו:  האחת, המשרד לביקורת המדינה הוא "רשות רביעית" והשניה, "הכל בקיר" (על משקל "הכל שפיט"). בו בזמן שאף אחת מאלה איננה נכונה, כל אחת מהן מעידה על הדרך שהוא תופס את תפקידו וגם על איך שהיה רוצה להיתפס בעיני הציבור. מבקר המדינה על פי חוק משמש זרוע עצמאית של אחת מבין שלושת הרשויות - הכנסת, הממנה אותו לתפקידו, והוא אמור לסייע לה במילוי תפקידה כחשובה מבין שלושת הרשויות בפיקוח על הרשות המבצעת. וכשם שלא הכל שפיט, קל וחומר - לא הכל "בקיר". התנהלות המבקר מתבטאת גם בנוכחות מתמדת בתקשורת, היוצרת את הרושם שהמבקר גיבש את דעתו לפני שנסתיימו ההליכים הקבועים בחוק והתאפשרה זכות תגובה למבוקרים.

הרשות המבצעת, המגזר הציבורי לענפיו הרבים, שהיא מושא הביקורת של הכנסת באמצעות המבקר, אמורה למלא שני יעדים: עליה לשרת בנאמנות ויעילות את האזרחים ולבצע את מדיניות הממשלה הנבחרת. מימוש יעיל ונכון של שתי מטרות אלה הוא אינטרס ציבורי. תפקיד הביקורת הוא לשפר את תיפקוד המערכות השלטוניות והוא מוגבל ותחום. הביקורת מנועה מהתערבות בשיקולים של העדפות תקציביות הנובעים ממדיניות הממשלה. סוגיית ההפרטה של בתי חולים או מדיניות הממשלה בנושא המים, למשל, הן סוגיות של מדיניות, אינן מענינו של המבקר ואם יכנס אליהן הוא יחרוג מתפקידו. באותה מידה אין הוא רשאי לבקר את סדרי המדיניות של הממשלה כפי שהם באים לידי ביטוי בהחלטות על היקף סל התרופות, או היקף הבניה של מבנים במערכת החינוך, או כמות הכבאיות.

במחקר מדיניות 81 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מבט ביקורתי על ביקורת המדינה, כותבת ד"ר מיכל טמיר (עמ' 115) "בד בבד עם חקיקה שתוחמת את גבולות הביקורת גובשו בעבר עקרונות בלתי רשמיים שהגבילו אותה. על פי אחד מעקרונות אלה תפקידו של המבקר איננו באיתור האחריות האישית לליקויים...עניינה של ביקורת המדינה במערכות ובגופים לא באנשים." ד"ר טמיר קובעת שהמבקר לינדנשטראוס קבע מדיניות חדשה לפיה הוא מוסמך להטיל אחריות אישית ולקבוע מסקנות אישיות. חוק יסוד: ביקורת המדינה וחוק ביקורת המדינה מתייחסים לביקורת על "גוף מבוקר" ולא לביקורת אישית. ודי בכך כדי למנוע מהמבקר להטיל אחריות אישית.

אין ספק שהמבקר הוא שחקן מפתח בהתווית הנורמות במערכת השלטונית. ההצלחה בהתווית הנורמות שהיא אינטרס ציבורי מובהק תלויה גם בסגנון, ב"כיצד"; כיצד מתווה המבקר את הנורמות למימוש המעשה השלטוני. קשה לומר שהסגנון של לינדנשטראוס הוא קונסטרוקטיבי. על פניו נראה שהוא יוצר הפחדה ושיתוק. אמר לי מנהל בכיר בשרות הציבורי שכאשר ניסה לגייס אנשים איכותיים מהמגזר הפרטי למשרות מענינות באחד ממשרדי הממשלה הוא נענה בשלילה: "אני צריך שלינדנשטראוס יפעיל עלי ציד מכשפות?"

איננו יודעים על טיב הקשרים של המבקר עם התקשורת. הללו נסתרים מהעין הציבורית. אנו יודעים על ההשלכות שיש לעודף הנוכחות שלו בתקשורת על תיפקוד המערכת. אחת מהשלכות אלה היא ההפרה הבוטה של "עקרון האנונימיות" שמבקרים בעבר נהגו בו רגישות יתרה. חמור מזה, כותרת מרוחה על עמודים ראשונים בעיתון לגבי אחריותם של שרים, עוד לפני שהם ראו את טיוטת הביקורת וממילא גם לא יכלו להגיב אליה כמתחייב מהחוק, שמה לאל את העיקרון של הגינות הליך הביקורת. לפי פסיקת בג"ץ, ככל שהמבקר נכנס לתחום של אחריות אישית עליו להקפיד בזכות הטיעון של מי שעלולים להיפגע על ידי הדו"ח שלו. בכך נכשל לינדנשטראוס כישלון חרוץ.

בחודשים הקרובים אנו צפויים לצונאמי של דוחות ביקורת. כדי למנוע התפתחות של תרבות "האח הגדול" ההופכת אותנו הציבור לצופים נטולי אחריות ביקורתית, חשוב שאנחנו, הציבור, נתבונן בביקורת במידה ראויה של ביקורת.

המאמר התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 31.1.2012